שנה נוספת הסתיימה, והעת לסיכומים הגיע. המשברים הגדולים, המנהיגים שהפתיעו, אלו שהתחזקו ואלו שאכזבו – עצמאות קוסובו, המלחמה בגיאורגיה, הרגיעה היחסית בעיראק וההתפרצות בעזה, המשבר הכלכלי וכמובן אובאמה. האירועים שעשו את השנה החולפת, הנה הם לפניכם.

שנת 2008 תיזכר כשנה בה החל מיתון כלכלי עולמי קשה, אשר זכה כבר לסופרלטיבים דוגמת “המשבר החמור מאז המפולת בבורסה ב-1929”. החששות מהיווצרות מפולת בשל מדיניות המשכנתאות, הסאב-פריים, כבר זכו לדיווחים במהלך 2007. ב-21 בינואר עברו הבורסות ברחבי העולם זעזוע, שהעלה את החששות לדרגה חדשה וחודשיים לאחר מכן, בשל עלייה במחירי המזון וחומרי הגלם, החלו מהומות במדינות רבות בעולם השלישי. האינפלציה המשתוללת בחלקים אלה, הקשתה על התושבים לצרוך מוצרי יסוד. במצרים למשל, נוצר חשש כי בשל מחסור בלחם יתדרדר אי השקט עד כדי מהפכה נגד השלטון.

נפילתם של בנקי השקעות בארה”ב, הגדול והחזק הוא ליהמן בראדרס שהכריז על פשיטת רגל ב-15 בספטמבר, גרמה לגל של הלאמות ומעורבות ממשלתית בהיקפים חסרי תקדים בארה”ב ובאירופה. כל ממשלה התחרתה ברעותה בהיקף הסיוע שביקשה להזרים למשק שלה. ב-3 באוקטובר הכריז הנשיא בוש על הקצאה של 700 מיליארד דולר מכספי משלם המסים, כדי לנסות ולייצב את המשק. גם ממשלות גרמניה, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין ואחרות הזרימו מאות מיליארדי דולרים, בעיקר להצלת קונצרנים גדולים שנקלעו לקשיים, אך גם לסיוע לעסקים קטנים יותר. בארה”ב נשבר שיא נוסף ב-17 בדצמבר, כשנגיד הפדרל ריזרב, בן ברננקי, הוריד את הריבית במשק ל-0%, השיעור הנמוך אי פעם.

ככל שהלך המשבר והתגלגל, כך החלו מדינות נוספות לחוש את השפעות המשבר – ב-9 באוקטובר הגיעה איסלנד, שבמשך שנים הציעה ריביות מפתות עבור השקעות, והון רב זרם לקופתה, אל סף פשיטת רגל, כשהיא נאלצת לקבץ נדבות ברוסיה ולעמוד מול איומים בריטיים להשיב את הכסף שאבד. הונגריה, אוקראינה, סרביה ופקיסטן פנו אף הן למוסדות הפיננסיים הבינלאומיים בבקשת עזרה.

גם רוסיה, נשענת על מאות מיליארדי הדולרים שצברה בשנים בהן מחירי הנפט והגז הרקיעו שחקים, ראתה כיצד האוליגרכים המפורסמים שלה מאבדים מדי יום מיליארדי דולרים. כחלק מהפקת הלקחים מפשיטת הרגל ב-1998, הורה פוטין בתחילת העשור על הקמת קרן חירום לאומית שתחזיק עתודות מט”ח מהיקף של כ-10% מהתוצר השנתי של רוסיה. כספים אלו נועדו לבוא לידי שימוש בעיתות משבר כלכלי דוגמת זה המתפרץ. אלא שגם ברוסיה לא העלו על דעתם משבר חריף כל כך – מדו”ח על קרן החירום שפורסם בחודשים האחרונים עולה כי אם יימשך השפל במחירי הנפט עד הקיץ, עלולה רוסיה למצוא עצמה שוב בפני פשיטת רגל, ולא מן הנמנע כי נזדקק שוב לעזרת המוסדות הפיננסיים המערביים.

והיה גם את הנפט, שעבר טלטלה חסרת תקדים השנה – ביולי האמיר מחירה של חבית אחת לרמה של 147 דולר – שיא של כל הזמנים. אך המשבר הכלכלי שפרץ בסתיו הביא לצניחה של כ-70% במחירי הזהב השחור, בטרם זה התייצב וסגר את השנה במחיר של קצת פחות מ-40 דולר לחבית, שפל של שש שנים.

הטרור העולמי

המאבק בטרור העולמי עבר כמה מטאמורפוזות ושינויים, אך המשיך להעסיק מדינות רבות בעולם גם השנה. בעיראק, הצליחה ארה”ב להפחית את היקף הטרור לרמה כמעט מינימלית, אשר מאפשרת כיום למקבלי ההחלטות לשקול את הנסיגה האמריקנית ללא החשש מיצירת ואקום שלטוני. באפגניסטן התמונה שונה, והקואליציה הבינלאומית של כוחות נאט”ו ממשיכה לספוג אבידות ופיגועים בקצב מתגבר. עקב כך, צפויים האמריקנים לתגבר כוחות באפגניסטן במהלך 2009, במקביל לדילול הכוחות בעיראק.

הודו נפלה לסדרת פיגועים קשים לכל אורך השנה, בהם נהרגו מאות אזרחים. מבחינה תודעתית, הפיגוע ב-26 בנובמבר בבירת העסקים מומבאי, בו קופחו חייהם של למעלה מ-160 בני אדם כולל שישה יהודים וישראלים, נדמה היה כקש ששבר את גב הגמל. המעורבות הניכרת של כוחות הביטחון הפקיסטנים בפיגוע שכונה “ה-11 בספטמבר של הודו”, עוררה זעם בחברה ההודית, שדרשה מהממשלה להגיב בתקיפות. אולם ממשלת הודו, תחת לחצה של הקהילה הבינלאומית ובשל הרצון שלא לפגוע בתהליך הדמוקרטי העדין אליו נכנסה פקיסטן בשלהי השנה, הותירה את מחאתה בזירה הדיפלומטית.

באמריקה הלטינית, הטרור העולמי כמעט והוביל למלחמה בהיקף מלא בין שלוש מדינות. לאחר שנים של מאבק בארגון ה-FARC, הצליחה קולומביה להגיע להישגים מודיעיניים ניכרים. בכירי הארגון נהרגו או נתפסו בסדרת פעולות, המתוקשרת ביותר התרחשה בעת פעולה אווירית-קרקעית משולבת בתוך שטחה של אקוודור, בה נהרגו כמה מבכירי הארגון. אקוודור זעמה על הפרת הריבונות שלה, וונצואלה הצטרפה לזעם, אגב שינוע כוחות צבא לגבול עם קולומביה. לבסוף, בתיווך בינלאומי, הסיגה ונצואלה את כוחותיה, ונרשם פיוס בין נשיא קולומביה אוריבה ובין מנהיגי ונצואלה ואקוודור, הוגו צ’אבז ורפאל קוריאה.

ב-2 ביולי אף הצליח צבא קולומביה לחלץ את השבויה המפורסמת ביותר של ארגון ה-FARC – אינגריד בטאנקור, לשעבר מועמדת לנשיאות קולומביה ובעלת אזרחות צרפתית, אשר הייתה בשבי הארגון שנים רבות. המבצע עבר בהצלחה יתרה ואיש לא נפגע בו.

וממש בימיה האחרונים של השנה האזרחית, החלו גם כוחות צבא אתיופיה לסגת מסומליה לאחר שנתיים של שהייה במדינה המשוסעת. הנסיגה האתיופית התקבלה ברגשות מעורבים, מאחר והיא בוצעה על אף שהבעיה הבסיסית בסומליה שבגינה נכנסו האתיופים, קרי ניסיון המיליציות האסלאמיות לכונן מדינת הלכה אסלאמית בסומליה, לא נפתרה.

המתקפה במומבאי – השפעתה תורגש גם ב-2009. צילום: טלוויזיה

אפריקה

אפריקה המשיכה לספק כותרות חדשותיות, בעיקר בנושאים עגומים. בקונגו הושג הסכם שלום בין כוחות המורדים לממשלה ב-24 בינואר, אולם הסכם זה שרד רק כמה חודשים. המלחמה התחדשה, ואלפי הרוגים ומאות אלפי פליטים הצטרפו להיסטוריה העצובה של קונגו. בזימבבוואה, אינפלציה בת מיליוני אחוזים, הובילה את העם בזימבבוואה אל חרפת רעב קשה. ניסיונות להדיח את הרודן רוברט מוגאבה, נכשלו פעם אחר פעם, לא מעט בשל גיבוי לו זכה ממנהיגים אפריקנים אחרים דוגמת נשיא דרום אפריקה היוצא, תאבו מ’בקי. ב-29 במרץ נערכו בחירות בהן הפסיד מוגאבה, אך זה סירב להכיר בהפסדו. מצב חירום הוכרז במדינה ורק בחלוף שישה חודשים הושג הסכם עם יו”ר האופוזיציה מורגן צווינגיראי על חלוקת השלטון בין האישים. למרות זאת, גם בהסכם זה לא עמד מוגאבה.

בדארפור, המשיכו התושבים להמתין לישועה בינלאומית. כוח בן עשרות אלפי חיילים ושוטרים שהיה אמור להגיע לחבל הארץ המוכה, צומצם לכמה אלפי חיילים, בעיקר מהאיחוד האפריקני, וממשלת סודן מנעה הכנסת ציוד נחוץ כגון מסוקים, כדי לעצור את הטבח. קריאות בינלאומיות להעמדתו לדין של הנשיא עומאר באשיר על אחריות לפשעי מלחמה לא זכתה למענה משמעותי, וחלק מאזרחי סודן אף הביעה תמיכה בפעולותיו. הקירבה המדינית לסין לא הזיקה, והיא פעלה באמצעות מועצת הביטחון למסמס יוזמות מדיניות בעלות השלכות קשות מבחינתה של המדינה האפריקנית.

במאוריטניה, הודח בהפיכה צבאית ב-6 באוגוסט, הנשיא הראשון שנבחר במדינה בבחירות דמוקרטיות. המדינה שידעה מספר רב של הפיכות צבאיות קיוותה כי תצליח לעלות על דרך הדמוקרטיה, אולם השפעתו החזקה של הצבא על המתרחש במדינה השיבה את הגלגל לאחור.

בדרום אפריקה, הודיע הנשיא תאבו מ’בקי על התפטרותו, לאחר מאבק כוחות קשה עם סגנו ג’ייקוב זומה, מאבק שמצא דרכו לבתי המשפט ולרחובות. זומה הצליח לזכות בראשות מפלגת השלטון, והוא נראה כיום המועמד האולטימטיבי לתפקיד נשיאה הבא של דרום אפריקה.

אם וכאשר ייכנס לתפקיד, יימצא עצמו זומה מתמודד עם אתגרים מורכבים – גידול בפערים החברתיים, רבבות פליטים הזולגים מזימבבוואה וממדינות אחרות, אינפלציה וגידול בשיעורי האבטלה. ב-2010 אמורה דרום אפריקה לארח את המונדיאל, ובשל משבר המנהיגות, אי השקט החברתי והפגיעה הכלכלית, הועלו סימני שאלה האם היא מסוגלת לעמוד באתגר כזה.

מחנה פליטים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו – עדיין בכותרות. צילום: MONUC

המזרח התיכון שוב בכותרות

ב-23 בינואר, פרצו רבבות פלשתינים את גדר הגבול בין רפיח לסיני, ויצאו למסע קניות גדול ביישובים המצריים. לפריצת המחסום היו השלכות פוליטיות ופסיכולוגיות, והעזתיים שמחו על ההזדמנות להתאוורר מהמחנק ברצועה הצפופה, תוצאה של סגר מתמשך. כחודש לאחר מכן, נהרגו כ-50 פלשתינים על ידי חיל האוויר הישראלי בפעולה שבאה לאחר שנים ארוכות של ירי רקטות לכיוון ישראל.

אולם כל אלו היו בסך הכול הקדמה לפעולה צבאית נרחבת ביותר לקראת סוף השנה – ב-27 בדצמבר החל חיל האוויר בסדרת תקיפות נגד תשתיות הטרור המפותחות של עזה, שבוע לאחר שפג הסכם הרגיעה בין הצדדים. המערכה הצבאית מול החמאס עודנה בעיצומה, ולתוצאותיה צפויה להיות השפעה מרחיקת לכת על המציאות המזרח-תיכונית ב-2009 ובשנים הבאות, כפי שמפורט במאמר בגיליון זה.

פוליטיקה עולמית

2008 הייתה שנה מרתקת בכל הנוגע לתחום הפוליטיקה בעולם. באיחוד האירופי האמינו כי יצליחו עד תום השנה לאמץ בכל 27 מדינות האיחוד את אמנת ליסבון, בדרך לכינון חוקה אירופית משותפת אשר תקל את תהליך קבלת ההחלטות המסורבל באיחוד. אולם משאל העם שהתקיים ב-12 ביוני באירלנד, טרף את הקלפים, ודחה את כינון החוקה לתקופה ארוכה, כל זאת בזמן שהאיחוד עומד בפני משבר כלכלי קשה הדורש קבלת החלטות קשות ומשותפות לכל הקהילה האירופית. לקראת סוף השנה התכנסו מנהיגי האיחוד בניסיון למצוא פתרון למשבר, ונראה כי זה יגיע בדמות משאל עם חוזר באירלנד במהלך 2009.

בדרום אמריקה, הראו 12 המדינות המרכיבות את האזור נכונות לשיתוף פעולה מדיני וכלכלי. הקמתו של היונאסו”ר – איחוד מדינות דרום אפריקה עליו הוכרז באופן רשמי ב-23 במאי, איחוד שהורתו באיחודם של שני הסכמי סחר אזוריים, מעמידה את דרום אמריקה בעמדת השפעה כלכלית רבה יותר מכפי שהיה בעבר.

הכרזת עצמאות אחרת, ב-17 בפברואר, עוררה גלים רבים ביותר ברחבי העולם – חבל קוסובו, אשר היה במרכזה של מלחמה בת כמה שנים בין סרביה והאוכלוסייה האלבנית שנהנתה מתמיכתם של האמריקנים, התנתק מדינית ממדינת האם, בצעד שנוי במחלוקת ותקדימי. מעולם לא ניתק עצמו חבל ארץ ממדינה ריבונית וחברה באו”ם באופן חד צדדי וזכה להכרה בינלאומית רחבה. למעלה מ-50 מדינות, בכללן ארה”ב ורוב מדינות האיחוד האירופי תמכו במהלך, אולם במהרה התברר כי לזה היו השלכות שחרגו מעבר לגבולותיה המדיניים של סרביה.

שני חבלי ארץ המשתייכים לגיאורגיה, דרום אוסטיה ואבחזיה, נאבקו במשך שנים על עצמאותם. במסגרת המאבק בגיאורגים, זכו תושבי חבל זה, רובם ככולם בעלי אזרחות רוסית, מתמיכתה של ממשלת רוסיה. ניסיון צבאי לפגוע בחבל זה על ידי צבא גיאורגיה, נענה בהתקפה רבתי של צבא רוסיה, אשר פלש לתוך גיאורגיה במבצע צבאי מהיר ונוקשה. ב-7 באוגוסט, יום לפני פתיחת האולימפיאדה בבייג’ינג, נעו טורי שריון מגובים במטוסי קרב לתוך שטחה של גיאורגיה, בעודם זורעים הרס רב.

רוסיה, שחשה במשך שנים מאז תום המלחמה הקרה הראשונה כי ארה”ב והמערב מחלישים אותה ופוגעים בנכסיה האסטרטגיים, החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לקבוע עובדה חדשה-ישנה בשטח: אזור הקווקז הוא אחד האזורים המשתייכים לשטחי ההשפעה הרוסיים, ורוסיה היא זו שתהיה הקובעת הסופית באשר לעתיד האזור. הרוסים אף תמכו בהכרזת העצמאות של דרום אוסטיה, שלא זכתה לאותה היענות בינלאומית כמו ההכרזה הקוסוברית חצי שנה קודם לכן. על אף טביעות האצבע הברורות של ראש הממשלה והנשיא לשעבר פוטין בכל המתרחש, היה אירוע צבאי זה להזדמנות הראשונה של דימיטרי מדבדב, בן טיפוחיו של פוטין, להוכיח מנהיגות, וניכר היה כי זה אכן התרגל אט אט למעמדו החדש.

בתאילנד, מדינה שידעה מספר רב של הפיכות צבאיות, האמינו השנה כי מצאו את דרך המלך. הדחתו השקטה של תאקסין שינאווטרה ב-2006, אמורה הייתה לסלול את הדרך לממשל דמוקרטי ושקוף, הנלחם בשחיתויות. בפועל, השפעתו של האיש העשיר בתאילנד על הנעשה במערכת הפוליטית הייתה רבה, כמו גם התמיכה העממית ממנה נהנה. ב-2 בספטמבר הכריז ראש הממשלה סומצ’אי וונגסאווט, שעמד בפני ביקורת ציבורית קשה ותחת איום באי שקט חברתי, על מצב חירום. בית המשפט הוציא את מפלגתו אל מחוץ לחוק, בטענה כי קרבתו המשפחתית לראש הממשלה המודח שינאווטרה (גיסו של ראש הממשלה), מוכיחה כי דבר לא השתנה בעצם בתאילנד. בנובמבר השתלטו מפגיני האופוזיציה לזמן מה על שדה התעופה, והוכיחו כי המאבק הפנימי בתאילנד לא יסתיים במהרה.

ביפן העסקים כרגיל. לאחר שראש הממשלה שינזו אבה שרד שנה בתפקידו, נאלץ מחליפו יאסו פוקודה להתפטר, גם כן לאחר שנה בדיוק בתפקיד. מחליפו של פוקודה, טארו אסו, נכנס לתפקידו רק בספטמבר, וכבר סובל אף הוא מפופולאריות נמוכה ביותר, ונראה כי בבחירות בספטמבר השנה, תמצא עצמה מפלגת השלטון היפנית באופוזיציה, בפעם השנייה בלבד מאז מלחמת העולם השנייה.

באיטליה חזר סילביו ברלוסקוני השנוי במחלוקת לתפקיד ראש הממשלה, הפעם תוך ניצחון בבחירות שאיפשר לו להתבסס על קואליציה יציבה יותר משל קודמו רומאנו פרודי; באוסטריה, נהרג אחד ממנהיגי הימין הקיצוני המפורסמים ביותר יורג היידר בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר שהימין הקיצוני זכה בהישגים מרשימים ומדאיגים כאחד בבחירות לפרלמנט; בקפריסין, נפגשו מנהיגי שני חצאיו של האי למאמץ נוסף להביא לאיחודו של האי, לאחר 24 שנות פיצול, אולם המאמץ טרם עלה יפה.

ומעל הכול, הייתה זו השנה של ברק אובאמה. הסנאטור הצעיר משיקאגו, בן לאב קניאתי ולאם לבנה, עשה את הבלתי ייאמן ונבחר לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה”ב. אובאמה, צעיר וכריזמטי, שלהב את דמיונם של רבים בארצו ובעולם, כשהבטיח להביא לשינויים מפליגים במשרת הנשיא ובמציאות האמריקנית. במדינות רבות, שיחסיהן עם ארה”ב היו בעייתיים בלשון המעטה כגון קובה ומדינות מוסלמיות, ייצר ניצחונו של אובאמה גל של תקווה להידברות ולחיזוק היחסים, בניגוד לימיו של קודמו בבית הלבן, ג’ורג’ בוש הבן, שהיו רצופים בעימותים מדיניים.

אחת הירושות המדיניות הבולטות אותן הותיר אחריו הנשיא בוש למחליפו, היא סוגיית היחסים האסטרטגיים עם הודו. הסכם שיתוף הפעולה הגרעיני שנחתם בין הודו וארה”ב במרץ 2006, צלח את מבחנו הקשה ביותר בפרלמנט ההודי ב-22 ביולי, עת שרדה ממשלת סינג הצבעת אי אמון על בנושא. הקירבה המחודשת בין האמריקנים להודים, היוותה גורם במניעת התלקחות בין הודו ופקיסטן לאחר הפיגוע במומבאי. אותה הודו, אגב, חתמה ב-22 באוקטובר על ברית אסטרטגית עם יפן. ברית זו מהווה נדבך נוסף ב”קשת הדמוקרטית” המתהווה באזור, אותה מרכיבות, לצד הודו ויפן, גם דרום קוריאה ואוסטרליה.

בעוד שהודו מתקרבת לאמריקנים, התרחקה פקיסטן מהמעצמה הגדולה ביותר בעולם. חיל האוויר האמריקני לא היסס לתקוף מטרות בתוך שטחה של פקיסטן ולהאשים את הממשלה שאינה עושה די כדי למגר את הטרור. רצח בנאזיר בהוטו בסוף 2007, העלה את החשש כי פקיסטן בדרך לשקוע בתוך כאוס פוליטי. אולם אלמנהּ עלי אסיף זארדארי, נטל את המושכות. ב-18 בפברואר, ניצחה מפלגתו בבחירות לפרלמנט וחצי שנה לאחר מכן התפטר הנשיא פרווז מושארף. בכך, נפל סופית השלטון הצבאי במדינה, והחל מתבסס בחזרה השלטון הדמוקרטי.

אובאמה בברלין – ציפיה אדירה לשינוי. צילום: האתר הרשמי

המנהיגים הבולטים

ב-2008 בלטו מספר מנהיגים, אשר השפיעו על המהלכים הבינלאומיים בצורה כזו או אחרת. ברק אובאמה, נשיאהּ החדש של ארה”ב, הוא בוודאי הבולט שבהם. על אף שהשפעתו על 2008 הצטמצמה לניצחונו בבחירות בשל העובדה כי ייכנס לתפקידו רק ב-20 בינואר באופן רשמי, הצליח אובאמה לייצר גלים מרעישים בכל רחבי העולם, ובכל משבר שהתרגש על העולם מאז, הייתה לעמדתו משקל רב. הבטחותיו לצאת מעיראק במהרה, להשיג הכרעה באפגניסטן, למצוא פתרון במזרח התיכון ולהתדיין עם מנהיגים רדיקלים דוגמת נשיא איראן אחמדיניג’אד או נשיא קובה החדש ראול קסטרו, הוכיחו כי לפחות ברמה האידיאולוגית, עומדת ארה”ב לעבור שינויים מפליגים במדיניות החוץ שלה.

דימיטרי מדבדב, הנשיא הרוסי החדש, השתדל ללכת בין הטיפות בחודשי נשיאותו הראשונים. מודע לכך כי לפטרונו הפוליטי, ראש הממשלה ולדימיר פוטין, יש עוצמה פוליטית אדירה והוא נהנה מפופולאריות ציבורית נרחבת, חיפש מדבדב לפעול בתוך גבולות הגזרה אותם אפשר פוטין. מדבדב היה הנציג הרוסי הרשמי בפגישות עם מדינאים ברחבי העולם, ופעל לחיזוק קשריה של רוסיה עם בנות בריתה, על פי ההתוויה הפוטינית. בשעת משברים דרמטיים, כגון המלחמה בדרום אוסטיה או המשבר הכלכלי העולמי, היה קולו של פוטין הבולט ביותר. יחד עם זאת, מדבדב הצליח לרכוש לו מעמד ציבורי, והוא הולך וסוגר את הפער מפוטין בסקרי דעת קהל ברוסיה הבודקים מיהו הפופולארי ביותר.

גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, שנכנס לתפקידו שלא במסגרת בחירות, הפך לשק החבטות האהוב על עיתונאי בריטניה עוד במשרד האוצר. חודשים של דשדוש בסקרים והגדרתו כפוליטיקאי אפור עשו את שלהם, והלייבור כבר התכוננו למעבר לחיים באופוזיציה אחרי יותר מעשור של שלטון. ואז הגיע המשבר הכלכלי, התחום בו לבראון יתרון יחסי על פני כל פוליטיקאי אחר בממלכה. זה העניק לו נקודות רבות, ועשוי להותיר בידי הלייבור את השלטון, בהנחה והמנהיגות שהוכיח תימשך גם לתוך 2009.

בבוליביה, היה זה איבו מוראלס שנגד כל הסיכויים הוכיח כי אינו מפחד מאיש. התעקשותו להעביר את בוליביה מהפכה חברתית, מהפכה שפירותיה כבר מורגשים בקרב השכבות החלשות, עוררה את זעמן של השכבות המבוססות במאבק שחצה הגדרות כלכליות והגיע להגדרות אתניות – מוראלס הוא ממוצא אינדיאני ומרבית מתנגדיו הם ממוצא אירופי. שוב ושוב הוכיח מוראלס, במשאלי עם, בהפגנות ובהצבעות בפרלמנט, כי רוב הציבור תומך בעמדותיו. ניסיונן של האליטות הבוליביאניות לנתק את חבלי הארץ העשירים במחצבים מבוליביה לא צלח, ומוראלס הוכיח כי אינו חושש משימוש בכוח כדי למנוע את פיצולה של ארצו. השנה עוד צפוי משאל עם על אימוץ החוקה החדשה, ובסוף השנה יתקיימו בחירות לנשיאות – מוראלס שזוכה לקרוב ל-60% תמיכה, מאמין כי יוכיח למבקריו כי גם ב-2009 הוא המועמד המועדף ביותר בפוליטיקה הבוליביאנית.

אם כן, 2008 מאחורינו. הייתה זו שנה קשה, בעיקר מן הפן הכלכלי, ובמובן הזה 2009 אינה צפויה להיות טובה יותר. גם במובן הביטחוני, המשבר סביב תוכנית הגרעין האיראנית לא ייעלם מסדר היום העולמי, והוא צפוי לשוב ולשלוט בו ככל שתלך טהרן ותתקדם בפיתוח.

אך לפני ומעל כל אלו, נראה כי 2009 תהיה השנה של אובאמה. זו השנה בה יצטרך הנשיא האמריקני הצעיר לפרוע את ההמחאות שפיזר במהלך מערכת הבחירות שלו, ולהפיח רוח במפרשיה המרופטים של מעצמת-העל האמריקנית. לתוצאות מאמציו תהיה השפעה מכרעת על השנים הבאות.