“לא יכול להיות שזו המציאות – זה רק חלום רע ובקרוב נתעורר”. זה ציטוט טיפוסי מהשנה החולפת ששמענו בבריטניה מתומכי ההישארות באיחוד האירופי, ומארה”ב מתומכי קלינטון. התוצאות זעזעו את המחנה שתמך בהמשך הסדר הקיים הרבה יותר מסתם חילופי שלטון ויצרו שבר של ממש בקרב מי שהתרגלו למצב הקיים עד ששכחו שפעם היה גם אחרת. בבריטניה וגם בארה”ב, המבוגרים הצביעו למי שהבטיח להחזיר את הגלגל לאחור בכל הקשור להשפעות הליברליזציה הכלכלית של העשורים האחרונים.
כשאזרחי המעצמה הגדולה בעולם ואחת הגדולות באירופה מצביעים נגד פתיחות בלתי מוגבלת, ברור כי התפיסה כולה זקוקה לריענון. התוצאות, בניגוד לתחושת השבר, דווקא עשויות לשחק לטובת אותן מדינות.
אם 2016 הייתה שנה סוערת בקלפיות בעולם המערבי, הרי ש-2017 עשויה להתברר כמשמעותית לא פחות – בהולנד, צרפת וגרמניה יכלו להצביע, ואולי גם באיטליה תוקדמנה הבחירות. רצף הבחירות הזה, המשמעותי ביותר מאז הברקזיט מזה וגל המהגרים ופיגועי הטרור ביבשת מזה, מציב בפני האיחוד האירופי את המבחן הגדול בתולדותיו. נוכח האפשרות שמנהיגי ימין קיצוני ישתלטו על חלק מהמדינות, לא פחות משמעותי הוא אימוץ הדרגתי של עמדותיהם על ידי המיינסטרים הפוליטי במדינותיהם.
גם באפריקה נמצאים הממסדים הפוליטיים הוותיקים תחת לחץ גובר. ביבשת מנסים כבר שנים לסגור פערים בתחומי הכלכלה והפיתוח. החדשות הטובות הן שהיבשת השלימה עשור של צמיחה מואצת. החדשות הרעות הן שגם אחרי עשור כזה, אפריקה עדיין רחוקה משאר העולם. עם זאת, מקור חשוב לאופטימיות הוא השימוש הגובר והולך באינטרנט וברשתות החברתיות כדי לארגן מחאות פוליטיות ולדרוש שינוי מהממשלים המקומיים.
בעוד הסדר הפוליטי בתוך המדינות מאותגר נוכח דרישה לחופש ורווחה כלכלית, הרי שהמחויבות של כלל מדינות היבשת לסטטוס-קוו בכלל היבשת – שמירה על גבולות ועל כיבוד תוצאות בחירות – מביא לשדרוג משמעותי בשיתוף הפעולה בין מדינות היבשת, בעיקר דרך ארגונים אזוריים. וכשאלו מצליחים, ברור כי מי שנשאר בחוץ מפסיד. ההכרה הזו הובילה בחודש שעבר את מרוקו לחזור לאיחוד האפריקאי אחרי שפרשה מקודמו לפני 33 שנים.
קריאה נעימה.
