בחודש מאי הקרוב יילכו הבריטים לקלפיות כדי לבחור פרלמנט חדש. הפעם תעמוד במרכז מערכת הבחירות שאלת החברות של הבריטים באיחוד האירופי. ניצחון השמרנים עשוי לחולל סדרת אירועים שראשיתה במשאל עם ואחריתה בפרישה של המדינות העשירות מהאיחוד, מה שיוביל לקריסתו הכללית.

האיחוד האירופי פרסם באוקטובר עדכון שבו טען כי על הבריטים לשלם 1.7 מיליארד ליש”ט עד 1 בדצמבר, לאור חישוב מחודש שביצע. לדברי בריסל, התמ”ג הבריטי גבוה משחשבו וכך היה לאורך השנים, ולכן בחינה של התשלומים שביצעו הבריטים מאז 1995 הביאה למסקנה כי הבריטים שילמו פחות מכפי שהיו צריכים לשלם. האיחוד האירופי מבצע את החישובים לפי גודל 28 הכלכלות המשתייכות לאיחוד האירופי, כשהכסף הגדול מגיע כמובן מהכלכלות הגדולות – גרמניה, בריטניה וצרפת. ההסבר לפער נעוץ בכך שהבריטים נהגו לבצע חישוב שלא כולו לפי הסטנדרטים האירופיים, בעיקר בשנים 2002-2009.

החישוב המחודש העלה גם כי גרמניה, צרפת ודנמרק אמורות לקבל החזרים, הצרפתים בגובה של 800 מיליון ליש”ט למשל, ואילו איטליה ויוון חייבות כסף לאירופה.

שבועיים לאחר מכן, בתום סבב דיונים ושיחות בין שר האוצר הבריטי ג’ורג’ אוסבורן וכלכלני האיחוד האירופי, הודיע השר הבריטי כי בריסל ניאותה להעיק לבריטים הנחה של 50% וכן דחייה של התשלום בחצי שנה. אוסבורן הציג זאת כניצחון, אולם הוא זכה לגל של ביקורות מכל קצוי הפוליטיקה הבריטית.

דניאל חנן, חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, מפלגתו של אוסבורן, וממתנגדי האיחוד האירופי, תהה בקול רם:

“האיחוד האירופי מגיש לנו חשבון. הממשלה מכפילה אותו, מבקשים החזר, סוגרים על החשבון המקורי וטוענים לניצחון. אנחנו אמורים להריע?” [1].

חנן מתכוון לכך שבריטניה אמורה לקבל 3 מיליארד אירו השנה בחזרה (מתוך 11.6 מיליארד אירו בסך הכל ששילמה – א.ל.י.ב) כחלק ממשטר התשלומים הרגיל וכל מה שאוסבורן עשה היה להציג זאת כהנחה שהאיחוד עשה לבריטים.

שר האוצר בממשלת הצללים, אד בולס מהלייבור התייחס לנושא ואמר:

“קמרון ואוסבורן חושבים שהעם הבריטי טיפש. הקבינט כשל מלהשיג עסקה טובה למשלם המסים הבריטי. אף לא פני אחד נחסך ביחס לדרישה המקורית” [2].

בולס טען כי הממשלה השמרנית כשלה מלקשור קשרים טובים עם בריסל כדי להשיג עסקה טובה יותר. אוסבורן התייחס לביקורת ואמר שבניגוד לדברי חברי הפרלמנט, ההחזר מעולם לא היה מובטח אלא שהיה צורך להתמקח עליו ומכאן ההישג עבור הבריטים.

מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP) נייגל פאראג’ דחה את הסברי שר האוצר הבריטי ותלה בהם “אפס אמינות”. לדבריו, בניגוד להסברי אוסבורן “מעולם לא היה ספק שבריטניה תקבל החזר”, ולכן אוסבורן לא באמת השיג הנחה. פאראג’ הוסיף כי עם או בלי הנחה, מדובר בדרישה מבישה מצד האיחוד האירופי והיענות לה לא יכולה להיות מוצגת כהישג או ניצחון.

אוסבורן הציג את העסקה לאחר שרה”מ דיוויד קמרון כבר איים בכמה פורומים על כך שאין בכוונתו לשלם את הסכום המבוקש. בהלסינקי, בוועידה בהשתתפות מנהיגי צפון אירופה, אמר קמרון כי הדרישה לתשלום דוחפת את בריטניה אל מחוץ לאיחוד האירופי. בנאומו מול ראשי הממשלה של איסלנד, דנמרק, לטביה, נורבגיה, פינלנד, שבדיה, ליטא ואסטוניה הציג קמרון שני סקרים. הסקר הראשון נערך לפני הודעת האיחוד האירופי והשני נערך לאחר פרסום דרישת האיחוד לתשלום נוסף מהבריטים. 41% מהבריטים אמרו שהם מעוניינים להישאר באיחוד ו-40% רוצים לצאת מהאיחוד האירופי. בסקר השני תמכו 44% מהבריטים בעזיבת האיחוד ורק 35% הביעו רצון להישאר – זינוק משמעותי בקרב מתנגדי האיחוד האירופי בבריטניה, ודחיפה אדירה לקמפיין של UKIP שנושפים בעורפם של השמרנים.

מפלגת העצמאות הבריטית, המוצגת לעתים כמפלגת הימין הקיצוני אך ההגדרה ההוגנת עבורה היא יורוסקפטית – מפלגה שמתנגדת להשתייכות לאיחוד האירופי מאחר שהיא רואה בחברות בארגון הפסד נטו עבור בריטניה בהשוואה למה שמעניקה החברות לבריטים.

שיטת הבחירות מסכנת את הקדנציה השנייה של קמרון

שיטת הבחירות הבריטית, של חלוקה למאות מחוזות בחירה ובחירה בשיטת “המנצח לוקח הכל” בכל מחוז, יצרה יתרון לא הוגן לשתי המפלגות הגדולות, הלייבור והשמרנים שלהן פריסה ארצית רחבה ביותר. השיטה הזו מביאה לכך ששתי מפלגות אחרות שזוכות לתמיכה ציבורית רחבה, לא זוכות לייצוג הולם בפרלמנט – הליברלים דמוקרטים משמאל שזכו ל-22% מהקולות הארציים אך לפחות מ-10% מהמושבים, תוצאה שהספיקה כדי להפוך ללשון המאזניים אך לא משקפת את היקף התמיכה הציבורית בה; המפלגה השנייה היא מפלגת העצמאות הבריטית מימין, שזוכה לכ-20% בסקרים השונים בחישוב ארצי, אך צפויה לזכות במספר מושבים מצומצם.

על אף השיטה, לתמיכה העממית האדירה הזאת יש מחיר עבור השמרנים גם בשיטת הבחירות הנוכחית – מפלגת העצמאות לוקחת חלק גדול מהקולות שלה, אולי את רובם, מהשמרנים. המשמעות היא שבמחוזות בחירה מסורתיים של השמרנים שבהם יתמודד נציג של מפלגת העצמאות, עשוי פיצול הקולות להעניק ניצחון דווקא ליריבה האמיתית – הלייבור. קמרון מבין שהסחף הזה מאיים על הקדנציה הבאה וכולו נובע מהרגשות השליליים שיש כיום בציבור הבריטי לחברות באיחוד האירופי שנתפסת כעול.

מהעבר השני מקפידים בלייבור, כתומכים נלהבים בחברות באיחוד, להציג את הצרות שמגיעות מכיוון בריסל ככישלון של הממשלה הבריטית לפעול כהלכה מול מוסדות האיחוד. לדבריהם, בריטניה אמנם משלמת 5-7 מיליארד אירו בשנה לאירופה, אך הכלכלה שלה נהנית מ-70 מיליארד אירו בזכות חשיפתה לשוק של חצי מיליארד צרכנים. לדברי אד מיליבנד, יו”ר האופוזיציה העומד בראש הלייבור, עצם הדיבורים על עזיבת האיחוד האירופי מטילים צל גדול על הכלכלה הבריטית ויוצרים חשש בקרב משקיעים. “דיבורים אלה מסכנים מיליוני מקומות עבודה בעצם יצירת אי הוודאות”, אמר.

תשובתו של קמרון לא איחרה להגיע והוא דיבר בכנס השנתי של התאחדות התעשיינים הבריטיים: “עתידנו באיחוד חשוב לנו וההסדר הנוכחי לא עובד עבורנו”, לכן צריך לדבריו לבחון מחדש את היחסים עם האיחוד [3].

הדרישה לתשלום מתנגשת עם סוגיות אחרות שמעוררות ביקורת וזעם בקרב הציבור הבריטי. אחת הסוגיות היא ההגירה הפנים-אירופית שכבר מציפה את בריטניה במהגרי עבודה מפולין וממקומות אחרים במזרח אירופה, שמנצלים את הדרכון האירופי שלהם. תופעה אחרת היא “תיירות הרווחה” שפירושה מהגרים בעלי אזרחות אירופית שעוברים לבריטניה כדי ליהנות מההטבות הסוציאליות המפליגות שיש למדינה להציע.

בית המשפט של האיחוד האירופי בלוקסמבורג פסק בנובמבר שמדינות האיחוד לא צריכות לשלם תשלומי רווחה לתיירי הרווחה. קמרון בירך את בית המשפט וכינה את הפסיקה “היגיון פשוט”. אולם הנזק התדמיתי לחברות באיחוד כבר נגרם, ונוכחותם של מאות אלפי מהגרי עבודה ורווחה מורגשת ברחובות הממלכה המאוחדת.

בחירות ומשאל עם

בחודש מאי הקרוב ייערכו בחירות כלליות בבריטניה. הממשלה השמרנית הבריטית, על אף שנאלצה לפעול בתנאים של “פרלמנט תלוי” [4], מקרה נדיר שבו למפלגת השלטון בבריטניה אין רוב מוחלט מהמושבים, הצליחה לשרוד חמש שנים ואף להוציא את האי הבריטי מהמיתון הכרוני – על פי תחזית קרן המטבע הבינלאומית, בריטניה תהפוך עד סוף השנה למדינה המפותחת עם קצב הצמיחה המהיר ביותר – כ-3.2% ב-2014 ו-2.7% ב-2015 [5].

חלק מהפעולות שביצעו הבריטים היה לקצץ בצורה ניכרת בתקציבי הרווחה, כגון בסבסוד הדיור הנדיב, במה שזכה לכינוי העממי “מס חדרי שינה” – הסבסוד נעשה באופן יחסי לגודל המשפחה וכדי למנוע מצב שבו משפחות נזקקות שוכרות על חשבון משלם המסים דירות מרווחות מדי, שונתה שיטת התקצוב.

קמרון, שמבין שנושא החברות באיחוד עשוי להיות מה שימנע ממנו קדנציה שנייה, התחייב בפני העם הבריטי כי יפתח את הסכמי ההצטרפות של בריטניה לאיחוד האירופי בתקווה להשיג תנאים טובים יותר כי לדבריו “זה לא עובד כרגע”. לאחר שיושגו הסדרים כאלה או אחרים, מעוניין קמרון להעמיד את זה למשאל עם ב-2017 ולשאול את הבוחר הבריטי האם הוא מעוניין להישאר באיחוד האירופי בהסדר החדש, או שהוא רוצה לעזוב לחלוטין.

קמרון האמין שבכך הוא יעצור את הסחף למפלגת העצמאות מאחר שהוא מאפשר פלטפורמה חוקתית למתנגדי האיחוד בקרב הציבור. כדי להוכיח שאין מדובר בהבטחת בחירות ריקה, וכדי לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן, ביקש קמרון להציג עוד בקדנציה הנוכחי את הצעת החוק לקיום משאל העם. אולם, שותפיו הקואליציוניים, המפלגה הליברלית-דמוקרטית שאינה ששה לעזוב את האיחוד, העמידו תנאי לתמיכתם במשאל העם – ביטול הרפורמות בחוק הדיור ובראש ובראשונה ביטול “מס חדרי השינה”. קמרון סירב לוותר והצעת החוק נפלה [6].

עמדת הלייבור והליברלים דמוקרטים בסוגיית משאל העם היא שיש לקיים משאל עם רק במקרים שבהם עומד לדיון סוגיות הנוגעות לאוטונומיה הממשלתית, קרי – העברת סמכויות נוספות ממשלת בריטניה לידי האיחוד האירופי.

סקרים אגב שנערכים בקרב הציבור הבריטי מעלים כמה מסקנות מעניינות. ראשית, מאז פרסום הדרישה מאירופה לתשלום, אין ספק שההתנגדות לחברות באיחוד האירופי גוברת מיום ליום ורוב מוחלט של הבריטים רוצה לעזוב. אולם כשנשאלים המשתתפים בסקר אם בריטניה תצליח להשיג הסדר טוב יותר עם אירופה, יורדת ההתנגדות בצורה משמעותית, אם כי עדיין ניתן לראות שהציבור הבריטי מפוצל בסוגיה הזאת.

ניתן להגדיר את עמדות המפלגות השונות בבריטניה סביב סוגיית החברות באיחוד האירופי באופן הבא: מפלגת העצמאות הבריטית רוצה לעזוב את האיחוד ויהי מה; השמרנים רוצים לשפר את התנאים מול האיחוד תוך נכונות לעזוב אם לא ישופרו התנאים; הלייבור והליברלים-דמוקרטים מתנגדים לכל שינוי בסטטוס ורק סבורים שבהידברות ניתן יהיה ליצור קשרים טובים יותר ולחזק את מעמד בריטניה בתוך האיחוד האירופי.

ג’ון מייג’ור חוזר לכותרות

מי שהתגייס כדי לתווך בין בריטניה לאירופה הוא ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ג’ון מייג’ור, שהיה ראש הממשלה כשהוקם האיחוד בתחילת שנות ה-90. מייג’ור, באופן טבעי, תומך נלהב בהמשך החברות הבריטית באיחוד. בנאום שנשא בגרמניה בפני חברי מפלגת השלטון השמרנית של הקנצלרית מרקל, הזהיר מייג’ור כי הסכסוך בין בריטניה ובין האיחוד האירופי סביב שאלת ההחזר הכספי רק יחריף, אם מדינות האיחוד לא יסייעו לבריטניה להגביל את ההגירה לשטחה, נושא שמעסיק את הציבור הבריטי מזה זמן רב.

מייג’ור התייחס לא רק למהגרי הרווחה אלא גם למהגרי העבודה שכאמור מנצלים את החקיקה האירופית ועוברים מהמדינות העניות למדינות העשירות. הבחירה להשמיע את הדברים בגרמניה, מדינת יעד להגירה בעצמה אינה מקרית. כבר עמדנו בעבר, במאמר “ציר ברלין לונדון” על האינטרס המשותף של שתי הכלכלות שפועלות לצמצום מדיניות הרווחה המופלגת הנהוגה באירופה, כדי לשמור על רמת החיים ועל הצמיחה [7].

לדברי מייג’ור, האיחוד “הולך כסהרורי לכיוון אנטגוניזם שלא יוכל לתקן”. הוא הוסיף שהאיחוד ובריטניה נמצאים בנקודת פיצוץ שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים האירופיים או הבריטיים. ראש הממשלה לשעבר הביע תמיכה בתוכנית קמרון לשאת ולתת עם בריסל במטרה לשפר את מעמדה של בריטניה באיחוד, עם זאת, הוא מחזיק בדעה כי עזיבה מוחלטת של האיחוד תוביל לבידודה של בריטניה מבחינה כלכלית.

סיבה נוספת לכך שמייג’ור נאם בברלין היא שגרמניה מובילה את ההתנגדות בתוך האיחוד לשינוי בחופש התנועה. הקאנצלרית מרקל רואה בחופש התנועה אחת מהחירויות הבסיסיות בחזון האיחוד האירופי. עם זאת, בקרב הימין השמרני בגרמניה ישנם רבים המזדהים עם דברי מייג’ור [8].

האיחוד בסימן שאלה?

ההתלבטות של בריטניה באשר לעתידה באיחוד האירופי אינה רק נחלת תושבי הממלכה המאוחדת – מעבר לתעלה מתגבר הסנטימנט האנטי-איחוד בקרב רבים. למעשה, שיטות הבחירה השונות המונהגות באירופה, בין אם זו השיטה הרובנית, בין אם זו שיטה יחסית עם אחוז חסימה גבוה ובין אם זו שיטה נשיאותית, משחקות בדרך כלל לטובת המפלגות המיינסטרימיות, מרכז-שמאל או מרכז-ימין. אולם מתנגדי האיחוד ובעיקר אלו המגיעים מהימין הרדיקלי כבר מצליחים להתנער מהדימוי הקיצוני שלהם בעודם אוספים תומכים ופוליטיקאים שאינם מזוהים עם הימין הקיצוני האירופי בגלגוליו הקודמים.

הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014 היו אירוע מפנה של ממש בדברי ימי הפוליטיקה האירופית המודרנית. מאחר שהבחירה לפרלמנט היא יחסית וללא אחוז חסימה הצליחו הפוליטיקאים מתנגדי האיחוד להשיג הישגים ניכרים ואף לנצח בחלק ממערכות הבחירות. כך הייתה זו מארין לה פן מהחזית הלאומית בצרפת שגרפה 24.85% מהקולות; נייג’ל פאראג’ שנזכר לעיל ממפלגת העצמאות הבריטית נטל 26.6% מהקולות; ומפלגת העם הדנית הגיעה אף היא ראשונה בבחירות עם שיעור דומה של תמיכה לזו של פאראג’; תנועת חמישה כוכבים האיטלקית הגיעה שנייה בבחירות עם 21.1% כשהיא מציגה התנגדות לאיחוד מכיוון שמאל. הליגה הצפונית האיטלקית שמתנגד לאיחוד מימין המפה הפוליטית, קיבלה עוד 6.2%; מפלגת יוביק האנטישמית מהונגריה נטלה 14.77% מהקולות; מפלגת החירות ההולנדית הגיעה שלישית בארצה עם 13.3%; מפלגת החירות האוסטרית עם 12.71%; המפלגה הפינית עם 12.9%, אם למנות מפלגות שהשיגו הישג דו ספרתי בבחירות.

העובדה שבארבע מדינות באיחוד, שלוש מהן הכלכלות הגדולות ביותר להוציא את גרמניה, כרבע מהאוכלוסייה מתנגד באופן רדיקלי להשתייכות לאיחוד האירופי, כשבכל המדינות ניתן למצוא רמות שונות של התנגדות גם בקרב הימין השמרני, מדגישה את הבעיה שאיתה מתמודדת אירופה.

בספטמבר ייערכו בחירות לפרלמנט הדני, ארבעה חודשים לאחר הבחירות בבריטניה, כך שהתוצאות עשויות להשפיע על הלך הרוחות בדנמרק. בשנה האחרונה מפלגת העם הדנית לא קיבלה באף סקר פחות מ-17%, ופעמים רבות נעה בטווח שבין 20%-25% תמיכה. מאחר שגוש הימין בדנמרק מוביל באופן קבוע ב-10% על השמאל בסקרים ונראה שהוא עומד לנצח בבחירות, לא יהיה זה מרחיק לכת להעריך שמפלגת העם הדנית תהיה אחת משתי המפלגות הגדולות בקואליציה, ייתכן שאף הגדולה במפלגות. בדנמרק לא ניתן יהיה להתעלם מהתמיכה הציבורית האדירה, ולמרות שהמדינה כבר השיגה הסכמים שונים מול האיחוד כדי לחזק את ריבונותה על חשבון ההשפעה של בריסל, ייתכן מאוד שדנמרק תחפש מודל רופף אף יותר ביחסיה עם האיחוד האירופי. הצלחה לקמפיין משאל העם בבריטניה על יציאה מהאיחוד האירופי, התוצאה האפשרית של הצלחה של השמרנים ומפלגת העצמאות בבחירות הקרובות, תחזק את מפלגת העם הדנית.

חזרה לבריטניה. עזיבתה האפשרית של הכלכלה השלישית בגודלה את האיחוד, צעד חסר תקדים לאור העובדה שטרם עזבה מדינה את האיחוד האירופי למן הקמתו, ישים סימן שאלה גדול באשר להמשך קיומו.המהלך הבריטי ייצור תקדים שיקרוץ למדינות העשירות שחשות מנוצלות וכמי שנושאות על גבן מדינות עניות יותר, תחושה שרק גוברת לנוכח הצפת הרעות החולות שמאפיינות את האיחוד האירופי ובראשן ההגירה הפנימית והחיצונית שהביאה לשינוי המרקם החברתי רב השנים באירופה, והצורך לחלץ כלכלות כושלות על רקע המשבר הכלכלי שהחל ב-2008.

השאלה הגדולה היא מי ימצמץ קודם. בבריסל מאמינים שיש מספיק מתנגדים לעזיבת האיחוד בקרב ההנהגה הבריטית. התחזקות מפלגת העצמאות באופן אירוני ובשל שיטת הבחירות הבריטית, מגבירה כאמור את הסיכויים לכך שהלייבור ינצחו בבחירות ובכך תבוטל בלאו הכי היוזמה של קמרון לשנות את תנאי הישיבה באיחוד. מצד שני, אם אכן יתקיים משאל עם ב-2017, ואם אירופה תתעקש על ההחזר הכספי ועל נקודות אחרות שמטרידות את הבריטי הממוצע, היא עשויה למצוא את עצמה במציאות חדשה שבה המדינות העשירות מבקשות לפרוש והאיחוד האירופי הופך לגוף חסר חשיבות כלכלית ואף פוליטית.

במילים אחרות, הבחירות במאי 2015 בבריטניה עשויות להיות האירוע הדרמטי ביותר מבחינת עתידו של האיחוד האירופי, ואין זו לשון של הגזמה. ניצחון של השמרנים בתוצאה של רוב מוחלט, או שיוכלו להשיג רוב ביחד עם מפלגת העצמאות הבריטית, יאפשר לחוקק מחדש חוק למשאל עם והדבר יבטא גם את רצון רוב הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי. אין ספק שקמפיין אגרסיבי ביותר ועתיר מיליונים ילווה את ההכנות למשאל העם, וכסף זר יזרום אף הוא לתוך המערכת מכיוון מדינות אחרות באיחוד, אך ביום ההצבעה על משאל העם לא תעמוד שאלת החברות של בריטניה למבחן הבוחר הבריטי, אלא שאלת קיומו של האיחוד האירופי.

הצלחת המרכז-שמאל בבריטניה בבחירות הקרובות בשל הפיצול בימין, תיצור קיטוב גדול מאוד בתוך החברה הבריטית, אך תרחקי את הסכנה מדלתו של האיחוד. בכל מקרה, מנהיגי האיחוד לא יכולים עוד להתעלם מהביקורת הפנימית וללא שינויים מהותיים במבנה ובשיטה, בעיקר בהסדרים שמביאים לשינויים דמוגרפיים מהירים ובמקומות שבהם חשים אזרחי האיחוד מקופחים, האיחוד יהפוך ללא רלוונטי בסוף העשור.

הערות

1. Jason Beattie, “George Osborne accused of ‘con trick’ over EU’s £1.7billion payment demand”, mirror, 07/11/14

2. ”George Osborne’s EU budget claims ‘a con trick’ – Ed Balls”, BBC, 10/11/14

3. ”CBI Annual Conference 2014: Prime Minister’s address”, gov.uk, 10/11/14

4. אלון לוין ויובל בוסתן, “פרלמנט תלוי”, סיקור ממוקד, מרץ 2010

5. Hugo Duncan, “UK economy set to outstrip rest of developed world as IMF forecasts 3.2% growth for 2014 and 2.7% next year”, Daily Mail, 07/10/2014

6. ”Plan for EU referendum Bill collapses amid bitter Coalition row”, The Independent, 28/10/2014

7. אלון לוין ויובל בוסתן, “ציר ברלין-לונדון”, סיקור ממוקד, נובמבר 2011

8. Christoph Schult, “Benefits for EU Migrants: Brussels Warns Germany against Populism”, Speigel Online, 30/01/2014