כחודש לפני הבחירות לנשיאות צרפת, ודומה כי המועמדים כולם מתאמצים שלא להציע פתרונות יסודים למשבר הכלכלי החמור. נאמנים לסלידה הצרפתית מהשוק החופשי ומהשפעות חיצוניות, מתמקד מנהיג הסוציאליסטים בהבטחות לרפורמות מינוריות ומנהיג השמרנים בהסטת הדיון לבעיית המהגרים. אלא שצרפת עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה והימנעות משינוי דרמטי במערך הציבורי והסוציאלי עלול להביא לקריסה.

אחת ההתפתחויות החשובות שנרשמו במערכת הבחירות הקודמת, אשר תרמה לפופולריות של הנשיא המיועד סרקוזי, הייתה נטייתו לאמץ עמדות שהיו רק זמן קצר קודם לכן נחלתו של הימין הקיצוני בלבד. סרקוזי עשה כותרות עוד כשר פנים ב-2005 כשניהל את ההשתלטות על המהומות ברחובות פריז והסביבה. כשהתקרבו הבחירות, השמיע עמדות קשוחות יותר בנושא הטיפול במהגרים ובפרט בשכונות העוני שהפכו לגטאות רווים בפשיעה.

אימוץ מדיניות זו הגיע אחרי שב-2002 ניצל מועמד הימין הקיצוני ז’אן מארי לה-פן פיצול בין מנהיגי השמאל כדי לעלות לסיבוב השני מול הנשיא שיראק. סרקוזי, יש להניח, אימץ מדיניות זו בין היתר גם כדי לחזר אחרי קולות מהימין הקיצוני, אך בעשותו כן צרף למיינסטרים הפוליטי עמדות שנחשבו רדיקליות רק זמן קצר קודם לכן.

גם בבחירות השנה, בחר סרקוזי לנקוט באותו הקו. הפעם הוא זקוק עוד יותר לקולות מהימין הקיצוני נוכח המאבק הקשה מול המרכז והשמאל הפוליטי. זאת ועוד – המשבר הכלכלי הקשה בצרפת הביא את סרקוזי להכרה כי אם לא יצליח לשנות את סדר היום בבחירות וידגיש נושאים אחרים דוגמת המאבק בפשיעת המהגרים ובעיות ביטחון בכלל, תבוסתו תהיה מובטחת.

שני אירועים, הראשון מתוכנן והשני טראגי ובלתי צפוי, סייעו בידו של סרקוזי להעלות את הנושאים הללו לסדר היום. הראשון, המתוכנן, היה נאום הבחירות שנשא ביום ראשון ה-11 במרץ. בנאום זה, נטש סרקוזי סופית את הממלכתיות שאפיינה אותו עד אז והשתמש בלשון בוטה ולאומנית כשתיאר את המאבק בהגירה הלא חוקית ואת תוכניותיו לצמצם בחצי את מספר הזרים בצרפת.

רק כמה ימים קודם לכן, אימץ סרקוזי את עמדותיה של לה-פן בכל הנוגע לשחיטה מוסלמית כשרה בצרפת. לה-פן טענה, בטעות, כי כל הבשר באזור פריז נשחט בשיטת חלאל. סרקוזי מיהר להסתמך על קביעה זו והתחייב כי בקפיטריות בבתי ספר בצרפת לא יוגש בשר כזה.

סרקוזי התעכב גם על יוזמה לתעדף את התעשייה האירופית בכלל והצרפתית בפרט, על משקל החוק “קנה תוצרת אמריקנית” שחוקק נשיא ארה”ב הובר ביומו האחרון כנשיא בינואר 1933. חוק זה הטיל חובה על הממשל האמריקני להעדיף רכש של סחורה מיוצרת בארה”ב על פני סחורה זרה. “למה שאירופה תאסור על עצמה מה שארה”ב, המדינה עם כלכלת השוק החופשית ביותר בעולם, מרשה לעצמה?” תהה סרקוזי בקול.

הנשיא הצרפתי שילהב את קהל התומכים כשהזכיר גיבורים לאומיים, דיבר על ערכים צרפתיים והבטיח שכל הילדים ילכו לאותם בתי ספר ויזכו לאותם התנאים – דברים שכוונו נגד מנהיגים מוסלמים שמנסים לדחוף להפרדה בין המינים בבתי ספר ולשינויים במזון המוגש בבתי הספר בהתאם להלכות האיסלאם. עוד איים סרקוזי להסיר את תמיכתה של צרפת בתקנת האיחוד האירופי המאפשר חופש תנועה מלא, במידה ובמדינות האיחוד לא תידרשנה לנושא ההגירה הבלתי חוקית “בתוך שנה” [1].

בסקר שנערך למחרת, עבר סרקוזי לראשונה לעמדת הובלה בסיבוב הראשון במערכת הבחירות הנוכחית. גם היתרון בו החזיק יריבו הסוציאליסטי בסיבוב השני הצטמק, לראשונה במערכת הבחירות, לפער חד סיפרתי [2].

האירוע השני היה שורה של מתקפות ירי בדרום צרפת, ששיאן הפיגוע נגד אזרחים יהודים. אירוע זה הבטיח כי סוגיות הביטחון והטיפול במהגרים יישארו על סדר היום עד סופה של מערכת הבחירות.

בני הזוג סרקוזי עם אובאמה – האם ניקולא יצליח להיבחר שוב? צילום: הבית הלבן

הטבח בטולוז

ב-19 במרץ, פתח מחבל בירי אל עבר קבוצת תלמידים בבית הספר היהודי “אוצר התורה” בעיר טולוז שבדרום צרפת. שלושה ילדים ואחד המורים נרצחו וארבעה נוספים נפצעו באורח קשה. בתוך מספר ימים, זיהו כוחות הביטחון של צרפת את המחבל כמוחמד מראח, מוסלמי צעיר ממוצא אלג’יראי שנחשד בקשרים לאל קעידה. הוא התבצר בביתו ולאחר שלושה ימים של מצור מצא את מותו בפריצת כוחות הביטחון לבית. נסיבות מותו המדויקות אינן ברורות – האם התאבד או שנהרג מאש כוחות הביטחון.

הפיגוע תפס מיד את הכותרות הראשיות בצרפת, באיחוד האירופי ובאופן טבעי גם בישראל. שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, הסתבכה בתגובתה לאירוע, כשצוטטה משווה בין רצח הילדים היהודים בפיגוע למותם של ילדים פלשתינים בעזה. לאחר תגובות נזעמות מישראל ומאירופה, פרסמה הודעת הבהרה בה התנצלה וטענה כי דבריה הוצאו מהקשרם.

מבחינת מערכת הבחירות בצרפת, הרי שהסטת תשומת הלב לנושא המהגרים המוסלמים בצרפת ולסוגיות ביטחון היטיבה עם סרקוזי, שחסר כאמור הישגים כלכליים לנפנף בהם. יריביו של סרקוזי הזדרזו והגיבו בחריפות לפיגוע, אולי בחריפות רבה מדי – פרנסואה הולנד, מנהיג הסוציאליסטים ויריבו העיקרי של סרקוזי, רכב על הטענות נגד ארגוני הביון הצרפתיים והבטיח לפטר את ראשי המודיעין על כישלונם להתריע על הפיגוע המתקרב; מנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה-פן, בתו של הלאומן הצרפתי שהתמודד בבחירות לנשיאות 5 פעמים, קראה ל”מלחמה בקבוצות הדתיות הפונדמנטליסטיות שהורגות את הילדים שלנו”.

התגובות של יריביו, קיצוניות בחלקן, איפשרו לסרקוזי לתפוס את משבצת המנהיג המרגיע והשקול. הוא הביא זעזוע מהמעשה, הבטיח להילחם בגורמים מסוכנים בחברה הצרפתית ופנה פומבית לאמצעי התקשורת בצרפת להימנע מלשדר סרט על מסע הקטל שהכין המחבל.

סרקוזי, אגב, נמנע אולי מהצהרות קיצוניות, אך עוזריו וגורמים קיצוניים יותר בקרב מפלגת השלטון עלו לטונים גבוהים, כשקראו לחוקק חוקים נוקשים נגד מהגרים. בין הטענות שהעלו נשמעה הטענה כי ברוצח, בן של מהגרים מאלג’יריה, “לא היה דבר צרפתי מלבד מסמכי הזהות שלו” [3].

קתרין אשטון (עם קלינטון) – הסתבכה בעקבות תגובתה לטבח בטולוז. צילום: פרדי מוריס

מועמד הסוציאליסטים

סרקוזי מגיע לבחירות בתום כהונה סוערת – המשבר הכלכלי הזניק את האבטלה לשיא של 12 שנה ותדמיתו האישית של סרקוזי נמאסה על צרפתים רבים כבר בתחילת כהונתו, כשיחסיו עם אישתו הדוגמנית קרלה ברוני עשו את מירב הכותרות. הקלף החזק ביותר המשחק לטובתו של הנשיא הצרפתי הוא, במידה רבה, המועמד שהעמידה מולו המפלגה הסוציאליסטית.

פרנסואה הולנד, מי שהיה בן זוגה של יריבתו הקודמת של סרקוזי, סגולן רויאל, נחשב לקול מתון במפלגה הסוציאליסטית, ויש האומרים שגם אנמי. אם ינצח, יהיה הולנד לנשיא הסוציאליסטי השני בלבד שידעה הרפובליקה החמישית של צרפת, אחרי פרנסואה מיטראן שכיהן בשנים 1981-1995.

הולנד הביע תמיכה בחוקה האירופית ב-2005, והיה המזכיר הראשון של המפלגה הסוציאליסטית, אך לא כיהן בשום תפקיד ביצועי בכיר יותר מראש עיריה. הוא אינו מקדם אג’נדה אידיאולוגית וחסר את הכריזמה הנחוצה למנהיג פוליטי. לאורך החודשים הראשונים של מערכת הבחירות, נצמד הולנד לקו הסוציאליסטי הקלאסי, כשהציע להעלות מיסים לבעלי הכנסות גבוהות, להקטין את הוצאות הממשלה ולבצע מספר רפורמות לטובת הצעירים. “מיהו היריב שלי? זהו עולם הפיננסים” הכריז הולנד מול קהל תומכיו [4].

נקודה מרכזית נוספת שהעלה הולנד על סדר היום היא רצונו לצמצם את השימוש באנרגיה גרעינית לייצור חשמל. במדינות רבות ערכו חשבון נפש לאחר התאונה הגרעינית שהתרחשה ביפן כתוצאה מרעידת האדמה הגדולה של 2011 – מרקל בגרמניה הכריזה על כיבוי מספר כורים גרעיניים. בצרפת, מדובר בסוגיה דרמטית הרבה יותר מכיוון שכושר ייצור החשמל בצרפת מושתת ברובו על אנרגיה גרעינית.

הולנד הצטרף לקריאות של ארגונים ירוקים והבטיח לצמצם את שיעור החשמל המופק מאנרגיה גרעינית מ-75% ל-50%, בהדרגה עד שנת 2025. לטובת התוכנית, מתעתד הולנד להקצות סכום גדול במונחי אירופה הכושלת כלכלית – 26 מיליארד אירו. סרקוזי הזדרז לעקוץ את יריבו הסוציאליסטי: “האם נשב לאור נרות? האם נהיה המדינה היחידה שתפנה עורף לקידמה? אם נפנה את הגב לגרעין, נתעלם גם מהחלל? מהרובוטיקה? מהמכוניות?” [5].

פרנסואה הולנד – הנשיא הסוציאליסט השני של הרפובליקה החמישית? צילום: מאת’יו ריגלר

המועמד השלישי

מי שצפוי לזנב בקולותיו של מועמד הסוציאליסטים הולנד בסיבוב הראשון הוא מועמד השמאל הקיצוני, ז’אן-לוק מלנקון (Melenchon). מלנקון כיהן כשר בשנים 2000-2002 ולאחר מכן בסנאט. הוא נטש את המפלגה הסוציאליסטית ב-2008 לאחר כ-30 שנות חברות ופנה לשמאל הקיצוני.

מלנקון הוא אנטי-קפיטליסט מובהק, כריזמטי ותומך נלהב בעמדות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות. הוא בעד שליטה ממשלתית על פעילות הבנקים ודוחף לצאת מהאיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית, כמו “מכל ארגון המנציח את ההגמוניה של צפון אמריקה”, ובכלל זה ברית נאט”ו [6].

בעצרות הבחירות האחרונות שקיים תחת הסיסמא “שמאלה מהשמאל” קרא למרד אזרחי ולהורדת גיל הפנסיה בחזרה ל-60 והציע מס של 100% על בעלי הכנסות מעל מיליון יורו. הולנד, אגב, הגיב ליוזמה זו והציע מס “צנוע” יותר בשיעור 75% על בעלי הכנסות גבוהות כאלו [7].

מלנקון התחזק בסקרים בשבועיים האחרונים מאזור ה-10% לאזור ה-14%-15%. מקומו בשולחן הממשלה של פרנסואה הולנד, אם וכאשר, נראה מובטח בתמורה לאיחוד השורות מאחורי הולנד ומול סרקוזי בסיבוב הראשון.

מלנקון מנהל מאבק על המקום השלישי בסיבוב הראשון מול מועמדת הימין הקיצוני, מארין לה-פן, והמאבק הולך ומחריף ככל שמתקרב מועד הבחירות. “חיה מטונפת שיורקת שנאה”, “עטלף”, “נוכחות אפלה”, אלו כמה מהכינויים שהצמיד מלנקון ללה-פן הבת בתקופה האחרונה.

ז’אן-לוק מלנקון – שמאלה מהשמאל. צילום: בלוג הקמפיין

ראש בראש

הסקרים מנבאים קרב צמוד ראש בראש של סרקוזי והולנד בסיבוב הראשון, ומציבים בפער רחוק מהם את מלנקון משמאל ולה-פן מימין להיאבק על המקום השלישי. בסיבוב השני, מצביעים הסקרים על יתרון של 6-8% להולנד על סרקוזי. בבחירות 2007, הסקרים לפני הסיבוב הראשון וגם לפני הסיבוב השני הצליחו לחזות די בדיוק את תוצאות האמת. לפיכך, לסרקוזי, שהפגין התאוששות בסקרים בשבועות האחרונים, מצפה קרב קשה מאוד עד הסיום.

ככל שמועד הבחירות מתקרב, כך מגביר סרקוזי את הלחץ ויוצא בהצהרות דרמטיות יותר ויותר – אחרי שבסוף מרץ הכריז כי שיעור הגירעון ב-2011 הסתכם “רק” ב-5.2%, טוב יותר מתחזיות שדיברו על 5.7%, הבטיח סרקוזי להוביל את צרפת עד 2016 לאיזון תקציבי ושנה לאחר מכן להגיע לעודף תקציבי של חצי אחוז מהתוצר הגולמי, לראשונה מאז 1974. הנשיא המכהן גם הבטיח לצמצם את החוב הציבורי משיא צפוי של כמעט 90% בשנה הבאה ל-80% עד 2017 [8].

בצד השני של הדברים, הזהיר סרקוזי כי בחירה בהולנד הסוציאליסט תועיד את צרפת לגורל דומה לזה של ספרד ויוון. הוא שב והדגיש את ההשלכות החמורות לעתיד האיחוד האירופי שיהיו למדיניות חדשה שתפר את התחיבויותיה של צרפת למסגרת האינטגרציה האזורית. על הבטחתו של הולנד להוריד את גיל הפרישה ל-18 אמר סרקוזי כי הצהרה זו לבדה מראה כאילו מועמד הסוציאליסטים לא מבין את המשבר הכלכלי או את הדינמיקה בשוק העולמי.

הולנד מצידו האשים את סרקוזי כי בעיקר העשירים ולא הנזקקים הם שנהנו מהקלות במס שהציגה ממשלת השמרנים מאז 2007. הוא הבטיח ליצור 150,000 משרות חדשות במגזר הציבורי ובנוסף 60,000 משרות בבתי ספר. 4,000 מאלו, כך הבטיח, יאוישו עוד לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה.

סגולן רויאל, פרודתו של הולנד והמועמדת שהפסידה לסרקוזי בבחירות הקודמות, התייצבה לצד הולנד במערכה הנוכחית: “הדרך האצילה ביותר לעשות היסטוריה היא לתמוך במועמד שנמצא במקום הטוב ביותר לנצח”, אמרה רויאל [9].

מארי לה-פן – סרקוזי מאמץ חלק עמדותיה בניסיון לקחת גם חלק מתומכיה. צילום: אנטואן בייט

מדינה בהכחשה

במאמר המערכת של גיליון “האקונומיסט” של סוף חודש מרץ, תקף הכותב את שני המועמדים המובילים בבחירות בצרפת והאשים אותם שהם מתנהלים בהכחשה כלפי המשבר הכלכלי הקשה – מדיניות המס של סרקוזי ואיומיו לבטל את השתתפותה של צרפת בהסכם התנועה החופשית בין חברות האיחוד האירופי מזה, ומנגד הבטחותיו של הולנד להוריד את גיל הפרישה ולהעלות דרמטית את המס על העשירים – זכו כולם לביקורת מצד הכותב.

בין היתר נכתב שם: “זה לא יוצא דופן כשפוליטיקאים נמנעים מכמה אמיתות מכוערות במהלך מערכת בחירות; אבל זה כן יוצא דופן, בעת האחרונה באירופה, להתעלם מהן באופן מוחלט כמו שהפוליטיקאים הצרפתים עושים… חלק מהבעיה טמונה בכך שהמצביעים הצרפתים ידועים לשמצה באמונתם בחסדי המדינה ובאכזריות חסרת הלב של השוק… באופן יחודי כמעט בקרב המדינות המתפתחות, המצביעים הצרפתים רואים בגלובליזציה מקור לאיום ולא לשגשוג” [10].

מכון הסקרים GlobeScan, שעוקב במשך שנים אחרי דעת הקהל לגבי השוק החופשי, מראה כי רק 31% מהצרפתים כיום ולא יותר מ-40% בנקודת השיא בעשר השנים האחרונות, מאמינים כי כלכלת השוק החופשי היא השיטה הטובה ביותר. וזאת, בהשוואה ל-60% בארה”ב ו-70% בגרמניה ואפילו בסין.

הצרפתים תולים תקוותיהם במדינה ומקבלים הרבה בתמורה – ההוצאה הציבורית בצרפת מהווה כיום כ-56% מהתוצר הלאומי, יותר אפילו משבדיה והרבה מעל הממוצע של 43% בכלל מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). במשך שנים, המערכת הסוציאלית בצרפת העניקה לאזרחים תנאים סקנדינביים כמעט, בשעה שהפער בין מה שהעניקה המדינה למה שיכלה להעניק מבחינה כלכלית, גדל בהדרגה

עדות נוספת להתעלמות של הצרפתים מהשפעות השוק היא העלייה הרצופה כמעט בעלות העבודה שגוררת פגיעה אנושה בתחרותיות התוצרת הצרפתית אפילו בתוך אירופה – אם בשנת 2000 עלות העבודה בצרפת הייתה נמוכה ב-8% מהעלות בגרמניה, שותפת הסחר הגדולה של צרפת, הרי שהיום עלות העבודה בצרפת גבוהה ב-10% מזו בגרמניה. מעסיק צרפתי משלם הטבות סוציאליות בשיעור כפול ממעסיק גרמני. כתוצאה מכך, היקף הייצוא מצרפת נותר דומה בעוד הייצוא הגרמני זינק [11].

על מנת לעודד צמיחה ולעורר את המשק, יצטרך הנשיא הבא של צרפת לקצץ בהטבות הסוציאליות ולהוריד את עלות העבודה על מנת לעודד תעשיינים וארגונים ליצור מקומות עבודה חדשים. יידרש גם קיצוץ דרמטי במגזר הציבורי – כיום מועסקים בצרפת 90 משרתי ציבור לכל 1000 אזרחים לעומת 50 לכל 1000 בגרמניה.

אם לקרוא ליד בשמו, הרי שהמשך קיומה של המערכת הסוציאלית בצרפת מעמיד את המשך יציבותה של הכלכלה בסכנה. בדיוק כמו שבדיה באמצע שנות ה-90 או גרמניה בתחילת שנות ה-2000, הגיעה שעתה של צרפת לבחון מחדש את כל המדיניות הסוציאליסטית שלה. מדובר במשימה מורכבת שתגבה מחיר פוליטי גבוה ממה שיבצע אותה – הצרפתים לא יקבלו שינוי כזה בשמחה, ולא יעזרו כל ההסברים כי צעדים אלו יהיו הכרחיים על מנת למנוע התמוטטות.

מנגד, השתהות בביצוע הרפורמה הדרושה והסתפקות בצעדים בעלי רווח מיידי כמו קיצוץ מיסים לשכבות החלשות והטלת מיסים כבדים יותר על העשירים, עלולה לא רק להאיץ את הדרך לקריסה כלכלית אלא להביא את הנשיא הבא חסר כל גיבוי ציבורי ופוליטי לנקודת ההתחלה של אותה קריסה. בסיטואציה כזו, לא יוכל הנשיא להעביר את הרפורמה הדרושה וצרפת, ואיתה האיחוד האירופי כולו, יכנסו לסחרור מאיים מקודמיו.

הערות

1. Steven Erlanger, “Sarkozy, in Rousing Talk, Takes Conservative Stands”, New York Times, 12/03/2012

2. Nicola Clark, “Poll Advance Puts Sarkozy Level With Main Rival”, New York Times, 13/03/2012

3. Scott Sayare, “After Unity Over a Rampage in France, Politics Drives In Wedges”, New York Times, 23/03/2012

4. דנה הרמן, “פרנסואה הולנד: לאפשר למהגרים להצביע בבחירות המקומיות בצרפת”, הארץ, 23/01/2012

5. מאמר מערכת, “הבחירות בצרפת מחזירות את הגרעין לסדר היום”, הארץ, 01/04/2012

6. Kim Willsher, “French voters warm to Left party’s maverick”, The Observer, 01/04/2012

7. Angelique Chrisafis, “Far-left firebrand Jean-Luc Melenchon calls for a ‘civic insurrection’ in France”, Guardian, 18/03/2012

8. Catherine Bremer and Brian Love, “Sarkozy vows budget surplus, debt cut if re-elected”, Reuters, 05/04/2012

9. שם

10. “A country in denial”, The Economist, 31/03/2012

11. “An inconvenient truth”, The Economist, 31/03/2012