קובה, שהפכה לאחד הסמלים המובהקים למאבק ההיסטורי בין ארה״ב לברה״מ, שוב מוצאת עצמה במרכזו של מאבק מחודש בין שתי המעצמות. ההכרזה של אובאמה על תהליך נורמליזציה מגיעה אחרי הסכם חדש ונדיב של רוסיה עם קובה. כך מוצא עצמו ראול קסטרו בעמדה לא מוכרת בה הוא יכול לתמרן, לראשונה, בין שתי המעצמות ולבחור כרצונו.

“אני מרקיסיסט-לניניסט ואני אהיה כזה עד היום האחרון בחיי” אמר פידל קסטרו ב-2 לדצמבר, 1961. שנה בה פקעה סבלנותה של המעצמה המערבית ולפני אותה אחת בה הזמן עמד מלכת והעולם נותר דומם נוכח האפשרות למלחמה גרעינית. כעת, 55 שנים אחרי האמברגו האמריקאי מודיע נשיא ארה”ב, ברק אובאמה על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם קובה. נשאלת השאלה, מדוע דווקא עכשיו?

1959, המקבילה של 1917 ברוסיה, מוביל פידל קסטרו את ארצו למהפכה ומנהיג בה משטר קומוניסטי חד-מפלגתי. פידל מוביל למהפכה אגררית ומעביר את אדמות החקלאות לידי האיכרים הפשוטים. ארה”ב צופה על המתרחש בקובה ומסרבת להאמין שהקומוניזם מקיף אותה גם בגבולותיה. בד בבד היא מגבילה את ייבוא הסוכר הקובני לשוק האמריקאי. ב-6 באוגוסט, 1960, בהנהגתו של קסטרו, החברות האמריקאיות הגדולות מולאמות, וב-17 בספטמבר מולאמים גם הבנקים האמריקאים. ב-24 באוקטובר, בתגובה לאמברגו האמריקאי, הולאמו כל יתר הנכסים האמריקאים בקובה והיחסים נותקו.

במקביל, מבשרת העולם הקומוניסטי, ברית המועצות החלה להביע התעניינות בקובה והציע את עזרתה לסייע כלכלית עבור המדינה הקומוניסטית החדשה. כך התהדקו קשריהם של הגוש הסובייטי במזרח עם קובה. קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנות ה-90, קובה נפלה אל תוך שפל כלכלי שרק החמיר מאז. ב-1991, הנשיא הסובייטי, מיכאיל גורבצ’וב עמד לצד מזכיר המדינה האמריקאי, ג’יימס בקר, במוסקבה, והצהיר כי ברית המועצות תמנע מהסובסידיות המולטי-ביליונריות שזורמות מדי שנה לקובה. בכך קיווה ה-CIA כי משאלתו מ-1962, בתקרית “מפרץ החזירים” תתגשם, וקובה הקומוניסטית תיפול [1].

קובה נאלצה לפתוח במעט את שעריה ובמקביל תלותה בוונצואלה גברה. וונצואלה סייעה כלכלית לקובה ובייחוד מאז היבחרותו של הוגו צ’אבס הסוציאליסט לנשיאות ב-1999. וונצואלה סייעה לקובה בעיקר בהעברה של עשרות אלפי חביות נפט ביום תמורת שירותים מקצועיים ותוצרת חקלאות קובנית. הגישה הרפורמטיבית בכלכלה הקובנית הונהגה מאז 2006 על ידי אחיו של פידל קסטרו, ראול קסטרו. שבעקבות מצבו הבריאותי של פידל התדרדר והוא נאלץ לפנות את כס הנשיא עבור אחיו.

חזרה אל הישן והמוכר

עלייתו של פוטין לשלטון בשנת 2000 הביא לרנסנס ביחסים שבין רוסיה לקובה. עם תפיסתו הכס הקרמלין, ביקר פוטין בקובה ולא פספס יחד עם פידל קסטרו לקרוא להסרת האמברגו האמריקאי. היחסים רק התהדקו ותמיכת המדינות האחת בשנייה לא איחרה להגיע. בעקבות ההרס שפקד את האי הלטיני ב-2008 על ידי איתני הטבע, רוסיה הייתה הראשונה לשלוח סיוע הומניטרי. מן הצד השני, נוכחנו לראות כי בזמן הפלישה הרוסית לדרום אוסטייה שבגיאורגיה בשנת 2008, קובה חיזקה ואף תמכה בעמדה בה נקטה רוסיה [2].

פריחת היחסים לא התרכזה רק בהצהרות דיפלומטיות וסיוע הומניטרי כי אם גם בבניית קשרים כלכליים. בנובמבר 2008, ביקר נשיא רוסיה דאז בקובה ודרש לחזק את הקשרים הכלכליים עם רוסיה. הוא הצהיר על כוונותיו להביא חברות רוסיות שיוכלו לקדוח לאורך חופי קובה. ב-2009 לא ניתן היה להתעלם מהנוכחות הרוסית בקובה, כאשר זו החלה בקידוח וחיפוש אחר מקורות נפט שנמצאו עוד קודם לכן ב-2006. איגור סצ’ן, סגן ראש הממשלה באותה שנה חתם על ארבעה חוזים שמעניקים חופש פעולה כלכלי עבור רוסיה במפרץ לחיפוש אחר משאבי אנרגיה טבעיים. באותו חוזה העניקה רוסיה הלוואה בסך 150 מיליון דולר עבור המדינה הנחשלת, זאת בכדי לקנות בנייה וציוד חקלאי [3].

בכך עוררה רוסיה את סערות המלחמה הקרה שלוו בשיח אופייני. הרי ברית המועצות הובילה עמה את הגוש הקומוניסטי והשתמשה ביחסיה עם מדינות חסות כדי להוות איום כלכלי ובטחוני על ארה”ב. ארה”ב מצידה הפגינה כוחניות ורצון עז למוטט את הממשל הקומוניסטי. כעת, שוב מתדפקת לה רוסיה על דלתה האחורית של ארה”ב ומבקשת להחזיר את השפעתה במדינות אמריקה הלטינית.

מאז עלייתו של פוטין לשלטון, מדיניות החוץ הביטחונית והכלכלית של רוסיה הסבה את פניה מן המערב והתרכזה בהרחבת השפעתה ועוצמתה. רוסיה מונעת על ידי אינטרסים פנימיים למנוע את התרחבותם וזליגתם של תהליכי הדמוקרטיזציה במזרח אירופה שהונהגו על ידי האיחוד האירופאי וכן על ידי נאטו. הדבר נתפס בעיניה כאיום בטחוני מן הפנים (ערעור המשטר והשלטון הקיים) ומבחוץ, כאיום צבאי.

רוסיה, כידוע, מונעת על ידי אינטרסים כלכליים שהרי מרביתם מונעים על ידי פיתוח וייצוא משאבי אנרגיה טבעיים כדוגמת הנפט והגז. דריסת רגל בקובה מאפשרת עבור רוסיה להעמיד אל מול ארה”ב איום בטחוני-צבאי נוכח התפשטות נאטו למזרח אירופה. בדומה לכך מצליחה רוסיה, גם באמריקה הלטינית להוות גורם לפיתוח משאבי אנרגיה טבעיים וייצואם.

ביטוי לאותם אינטרסים ניכר לאחרונה בקיץ 2014 כאשר ביקר פוטין בקובה ושיבח על ההחלטה למחוק 90% מהחוב הקובני אשר עמד על סך של 35 ביליון דולר. עוד הודיע פוטין כי הוא מבקש לבצע עסקאות נוספות שיוסיפו השקעה ניכרת בתעשיית הנפט בים הקובני [4]. פוטין ביקש לפתח את הנמל מריאל שבהוואנה כדי לפתח את העיר כיעד ספנות אסטרטגי. את מריאל ביקש ראול להקים עוד ב-2010 כחלק מרפורמות הליברליזציה שהנהיג. באותה שנה תרמה לכך ברזיל וכעת ביקש פוטין לקחת את המושכות לידיו. היעד הינו יעד אסטרטגי בקריביים הממוקם בין תעלת פנמה ונקודות מסחר רלוונטיות בארה”ב ואירופה [5]

פוטין הוביל לצעד נועז וסגר עסקה עם קובה שמתרכזת בפתיחתו המחודש של בסיס ציתות סיגינטי מהגדולים שהיו בזמן יחסיה עם ברית המועצות במרחק של כ-250 ק”מ מאדמת ארה”ב. בסיס הרדיו, שפוטין ב-1991 הורה לסגור בשל קשיים ולחצים כלכליים [6], אמור לקום מחדש בלורדס הממוקמת בדרום הבירה הוואנה. מהלך זה של רוסיה הביע צעד ואמירה נחרצת נוכח התדרדרות היחסים עם ברית המועצות על רקע המשבר באוקראינה.

שנת 2014 עבור רוסיה הסיטה את העיניים המערביות למזרח אירופה ולמתרחש באוקראינה. קובה כמחזר מתמיד לא הפסיקה להביע את תמיכתה ברוסיה ובמשטרו של פוטין. יום לאחר התרסקותה של טיסה MH17 של מלזיה איירלינס, פידל קסטרו מאשים בפומבי את ממשלת אוקראינה כאחראית לאסון. בכך מגלה קובה את עמדתה הפרו רוסית למרות המגעים שהחלה עם האיחוד האירופאי.

עם המבט אל העתיד – דף חדש ביחסים בין קובה לארה”ב?

כל זה מוביל אותנו להצהרתו המפתיעה והנועזת של ברק אובאמה ב-17 בדצמבר יחד עם ראול קסטרו על חידוש ונרמול היחסים עם קובה. הנשיא אובאמה הודיע על הקלות באמברגו הסחר על קובה, על הידוק הקשרים הכלכליים, פתיחה הדרגתית לתיירות אמריקאית בקובה, העברת כספים כמחווה ראשונית לשיפור היחסים. קובה בתמורה שחררה את האסיר היהודי אמריקאי, אלן גרוס וארה”ב בתגובה שחררה 3 מרגלים קובנים. על פי הפרסומים, המשא ומתן בין קובה לארה”ב החל כשנה וחצי לפני כן בעידודו של האפיפיור פרנציסקוס.

עם זאת, קובה מיהרה לבסס את תנאיה בתהליך הנזכר לעיל. תחילה דרשה את החזרת מפרץ גואטנמו והבסיס הצבאי לידי שליטתה של קובה. הבסיס שהוקם ב-1903 ועמד מספר פעמים מעל בימת המשפט האמריקאי נתפס בעיני קובה כשטח שיש להחזירו מאז המהפכה ב-1959. כמו כן דרשה קובה, לפצות את אזרחיה על הסבל והנזקים של ארצו. קסטרו הדגיש כי חידוש היחסים עם ארה”ב לא יביא לשינוי סוג המשטר והחוק בקובה. כך נראה כי לחידוש היחסים מספר השלכות.

הבשורה על חידוש היחסים עבור קובה מגיעה בעיתוי כלכלי מושלם, הוא מבשר על פריחה ושגשוג בעתיד הרחוק. קובה נשענה במשך 30 שנה על הסיוע שהגיע מהגוש הסובייטי וברית המועצות מצדה נהנתה מהאיום שהטילה על ארה”ב. עם זאת, פירוקה של ברית המועצות הכיר לקובה שפל כלכלי שאותו לא חזתה בסיוטיה הנוראיים. קובה צופה מן הצד על ההתפתחות הטכנולוגית והחיים המערביים שכובשים אף את אדמת אמריקה הלטינית, והיא לעומת זאת סובלת בשנות ה-90 מעוני הולך ומתגבר, שחיתות ופשיעה החודרים לכל אספקט של חיי הפרט.

העזרה כמובן לא איחרה להגיע וקובה נהנתה מתמיכתה של ונצואלה ואף של ברזיל ב-2010 אך חילופי השלטון בוונצואלה שהובילו לירידתו צ’אבס, הובילו את קסטרו לחשוב מחדש על פרטנרים אסטרטגיים שיוכלו להמשיך ולתמוך כלכלית בקובה. רוסיה במקרה זה השכילה להתערב ולהגיע שוב כמושיעה בייחוד לאור הגישה המעצמתית שאימצה לעצמה לאור עלייתו של פוטין. כעת, בעודה מהדקת את קשריה עם רוסיה ואף עם סין, מתחילה קובה להיות מחוזרת בידי ארה”ב כאשר זו מכריזה על חידוש היחסים ולדבר הזה יש משמעיות והשלכות רבות.

מאז נפילת הגוש הקומוניסטי בשנות ה-90, אימצה נאט”ו יחד עם האיחוד האירופאי פרקטיקה הדוגלת בקידום חופש וזכויות האדם וכן תמיכה וזליגה של דמוקרטיזציה לארצות שהכירו דיקטטורה ומשטר אוטוריטרי נוקשה. כך החלו לקראת סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 גלי דמוקרטיזציה במזרח אירופה שלוו ב”מהפכות הצבעוניות”. לטעון כי התהליכים הללו התרחשו אך ורק בגלל שינויים פוליטיים פנימיים תהיה בגדר עיוורון אווילי. ניתן היה לראות באופן בוטה את התערבות האיחוד האירופאי בתהליכים הפנימיים בצ’כיה, הונגריה, פולין, המדינות הבלטיות ולאחרונה אף באוקראינה [7].

משנתו של המערב לא איחרה לזלוג אל המזרח התיכון גם כן ומה שהתחיל בתוניס והמשיך במצרים קיבל חיזוק וסיוע מצד ממשלתו של אובאמה. שיקוליה של קובה על חידוש היחסים עם ארה”ב מתבססים על המאורעות הללו. אמנם הדגיש קסטרו כי הסרת האמברגו לא יביא לשינוי פנימי במשטר והחוקה של קובה אך האם יצליח קסטרו לבודד את עצמו כאשר יתחילו לזרום מיליוני תיירים אמריקאים ולכבוש את בתי הקפה של הוואנה. עם הכרזתו של אובאמה נראים ניצנים של מהלך שלא יהיה פשוט. מנהיג הרפובליקנים בסנאט גינה את ההחלטה שמהותה שיתוף פעולה עם דיקטטורה.

אין ספק כי אין זו הפעם הראשונה שארה”ב משתפת פעולה עם אוטוקרטיות ומשטרים אוטוריטריים אך הדבר מגיע בניגוד לערכים שמנסה לקדם ארה”ב. מערכת האיזונים והבלמים של ארה”ב והעובדה כי כעת המפלגה הרפובליקנית שולטת על שני בתי הקונגרס מראה כי החלטתו של אובאמה לא תעבור בשתיקה. כידוע, נשיא ארה”ב אמון על מדיניות החוץ האמריקאית, אך בכדי לבצע מהלך הדורש את התקציב האמריקאי הדבר כרוך באישור הקונגרס. אם הקונגרס יאשר את המהלך ויביא לפתיחת שגרירויות בהוואנה, נראה כי הדבר יהיה מותנה במספר סעיפים ואחד מהם הוא קידום בחירות חופשיות והוגנות בקובה, דבר המגיע בניגוד אינטרסים מוחלט להצהרתו של קסטרו.

כמו כן, הקהילה הבינלאומית לא תשתוק נוכח העובדה כי ארה”ב מחדשת את היחסים עם דיקטטורה המונעת את הזכות לחופש הביטוי והבחירה ובאותה נשימה מגנה הפרה של זכויות אדם במזרח, בייחוד לאור ההתפתחויות האחרונות באוקראינה. קובה צריכה לקחת בחשבון כי מחיר היחסים בטווח הארוך עלול להביא להשפעה הולכת וגוברת של המערב בענייניה הפנימיים של קובה בייחוד כאשר זו מהווה את החצר האחורית של ארה”ב. לא בטוח כי קסטרו יאפשר הקרבה של השלטון הקומוניסטי תמורת השגשוג הכלכלי ולא בטוח כי האמריקאים ימהרו לייבא את הסיגרים המפורסמים.

עם זאת, מן האספקלריה המשלבת ניתוח מדיני-אסטרטגי מצידה של ארה”ב, נראה כי אובאמה בחר את העיתוי המושלם להכריז על חידוש היחסים עם קובה. הלחישות בדבר טעויות בעבר הביאו לידי נקיטת צעדים שימנעו אותן בעתיד. אובאמה חב את תודתו לאוכלוסייה הקובנית בפלורידה ב-2009. לא ניתן היה להתעלם מן התמיכה הגורפת של האוכלוסייה הלטינית בהיבחרותו לקדנציה הראשונה לנשיאות ארה”ב. כבר בזמן כהונתו של אובאמה ניכר לחץ רב מן המשפחות העשירות הקובניות לחדש את היחסים עם קובה. חלקם אף ביקרו מספר פעמים בקובה והשקיעו בעסקים קובניים. עם זאת עיניו של ממשל אובאמה ב-2009 היו נשואות לעבר וויטנאם ולא לעבר האי הלטיני בדרום.

בשנת 2014 המצב שונה – אובאמה מבקש להקדים את פוטין וכל עוד לא מאוחר להציב מתרס כנגד רוסיה ועיניו שהיו נשואות לוייטנאם אינן זונחות את המזרח והוא מקדם נורמליזציה בשני צירים. הן מול קובה והן מול וייטנאם. נשאלת השאלה מדוע נראה כי זה באמת העיתוי המושלם? לאחר נאומו של אובאמה לפני כשנה בדבר זניחת מזרח התיכון והתפנית לכיוון אסיה נראה כי וייטנאם הייתה הצעד הראשון לנרמול היחסים במזרח הרחוק. אך ניתן לטעון כי זו לא הסיבה היחידה. אובאמה צופה על האגרסיביות הגוברת מצד רוסיה והרצון להתפשט כמעצמה ומבקש לעצור אותה כל עוד יש בכוחו.

רוסיה בשנת 2014 הצהירה כי שאיפתה העיקרית היא להתרחב צבאית על ידי פתיחת בסיסים צבאיים בוייטנאם, ניקרגואה, אלג’יריה, קפריסין, איי סיישל, ונצואלה וקובה. כולן נקודות מפתח במזרח התיכון, אסיה ואמריקה הלטינית. לא זו בלבד שהדבר מחזיר אותנו לימי התרחבות הצבא האדום כי אם גם כעת מבקשת להחזיר לעצמה רוסיה את גדולתה הצבאית ולאיים על נאטו ובכך גם על ארה”ב.

לראשונה מאז התפרקות ברית המועצות רוסיה יוצאת מחוץ לגבולותיה בהצהרה להתרחבות צבאית. עד כה הבסיס הצבאי היחיד שהיה ברשותה על אדמת מדינה אחרת היה בסוריה, בטרטוס. אובאמה לעומת זאת, מפעיל אסטרטגיה של עוצמה רכה ועל ידי מניעים כלכליים מבקש למשוך את קובה אליהם למערב ולא אל הגוש הרוסי. שנת 2014 הייתה שנה כלכלית קשה עבור רוסיה ודווקא עכשיו מבקש אובאמה ללחוץ את רוסיה אל הקיר. הוא מנצל את הניסיון הרוסי להציל את כלכלתה המתבססת על ייצוא נשק ומשאבי אנרגיה טבעיים ופונה אל המדינות שרואה בהן פוטין מפלט אסטרטגי אחרון.

בחדר הקובני עדיין עומד הפיל הרוסי

כל זאת מוביל אותנו להשלכות כבדות על קובה וזו העובדה כי היא עלולה לאבד את יחסיה הקרובים עם רוסיה. כפי שכבר צוין, נוכח ההתפשטות מזרחה של נאטו, החליטה רוסיה להחזיר את האסטרטגיה הקלאסית מימי המלחמה הקרה ולהתרחב באמריקה הלטינית. רוסיה החלה למכור נשק עבור ניקרגואה וקולומוביה וחידשה את יחסיה בתחום הכלכלי והצבאי עם קובה. האיום שהציב פוטין בהקמתו מחדש של בסיס הציטוט בהוואנה מהווה איום בטחוני על ארה”ב ואמירה חד משמעית מצדה של רוסיה.

משמעות בסיס הרדיו הוא כיסוי מודיעיני בים האטלנטי הצפוני ובקריביים. הדבר יגביל את ארה”ב ויביא לימים בהן סוכנויות הביון הם אלה אשר הגדירו את המהלך הבא. כעת מבקשת רוסיה להגיע גם למדינות אמריקה הלטינית. התרחבות השפעתה של רוסיה מביעה אמירה נוספת כנגד הסנקציות המערביות המוטלות עליה ובכך היא מחפשת דרכים אחרות לתחזק את כלכלתה שעיקרה נח על התעשייה הצבאית ועל משאבי האנרגיה הטבעיים.

כאמור, מדיניות החוץ של רוסיה מאז עלייתו של פוטין נעה בשני צירים עיקריים הנחים על אינטרסים כלכליים וביטחוניים. זליגתה של נאטו למדינות הגובלות ברוסיה היווה גורם מאיים עבור רוסיה הן פנימית והן חיצונית. הרצון להשתלט על קרים שהיה עד לא מזמן שייך לרוסיה הכיל בין היתר את השאיפה לנשוף בעורפה של טורקיה, חברה בנאטו. הים השחור הינו החצר האחורית של התורכים והשתלטות על הבסיס הצבאי היחידי בו, בקרים, מהווה איום חד משמעי על הברית המערבית. כך שוב מבקשת רוסיה להתדפק על דלתה האחורית של ארה”ב ולהיכנס מהחצר הקובנית.

כמו כן ניסיון העבר מוכיח כי לרוסיה אין עניין בשינוי המשטר הקיים בקובה. ההיפך הוא הנכון. רוסיה כמדינה שזנחה את הדמוקרטיה ושלטון זכויות האדם וקדמה אוטוריטריות בגבולותיה ניהלה שיתופי פעולה עם מדינות אוטוקרטיות ומשטרים סולטאניסטיים כדוגמת איראן. רוסיה כמעצמה שהולכת ומבססת את השפעתה בעולם ומבקשת להפסיק את הדיפוזיה המערבית למדינות החוסות בגבולותיה, היא גם חברה במועצת הביטחון. המטריה שיכולה להעניק ארה”ב בארגונים הבינלאומיים כמו האו”ם ומועצת הביטחון תהיה על אותו משקל תמיכה מצד רוסיה וככל הנראה הדבר ידרוש רק נוכחות מודיעינית-צבאית וכן נוכחות כלכלית בשטחיה של קובה.

הניסיון הקצר מאז עלייתו של פוטין לשלטון מלמד כי רוסיה הצליחה להבטיח את מעמדה כבעלת ברית אסטרטגית כאשר תרפדה החלטות של האו”ם להחריף את הסנקציות על איראן או לחילופין להתערב צבאית בסוריה. זכות הוטו של רוסיה הוא עוצמה שאין לזלזל בה. כעת היא תוכל להבטיח זאת עבור קובה גם כן ובכך יש חשיבות אסטרטגית. כבר היום נהנית קובה ממיליוני תיירים המגיעים מהחורף במוסקבה לחופיה הצבעוניים של הוואנה. ההשקעות הכלכליות בקובה והפיתוח האנרגטי נמצאים כבר בתהליכים מתקדמים זה מספר שנים. ולכן נשאלת השאלה האם כדי לקובה לשנות את פניה ולהפנות את גבה לרוסיה.

לסיכום, נראה כי בזמן שהנטינגטון דיבר על התנגשות בין הציוויליזציה המוסלמית לזו הנוצרית, מתקיימת התנגשות נוספת, נוסח המלחמה הקרה. חידוש היחסים עם ארה”ב ככל הנראה יבוא על חשבון היחסים עם רוסיה ולהיפך. תהליכים שהחלה רוסיה בקובה כדוגמת הקמתו מחדש של בסיס הציתות הענק בהוואנה לא יתקבל בברכה בצד האמריקאי וזו תדרוש את סגירתו בהקדם. מן הצד השני נראה כי דריסת הרגלת הכלכלית שתבקש ארה”ב בתוך קובה יוציאו את פוטין מהתמונה הלטינית וגם הוא יעדיף להתנות את יחסיו בבלעדיות מוחלטת. קובה תיאלץ להחליט לבד עם מי היא מעדיפה לרקוד הפעם.

הכותבת היא סטודנטית לתואר מוסמך בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית.

הערות

1. Sweig, J. E. & Bustamante, M. J., Cuba After Communism-The economic reform that are transforming the Island, Foreign Affairs, July/August 2013
2. Blank, S. (2009). Russia in Latin America: Geopolitical Games in the US’s Neighborhood. Russie. Nei. Visions. Vol.38, pp.1-23
3. Alonso, J. F., & Galliano, R. J. (1999). Russian Oil-for-Sugar Barter Deals 1989-1999. Cuba in Transition. Vol.9, pp. 335-341
4. Orro, R. (2009). Petrolism in Cuba and Implications of US Investment in the Cuban Oil Sector. ASCE, Annual Proceddings. Vol.20, pp.336-343
5. Sweig & Bustamante
6. Bush, G. W. (2001). Statement as a Russia’s decision to close a military intelligence facility in Louders. Cuba. Weekly Complilation of Presidential Documents. 37(42), pp 1504-150
7. Bunce, B., McFaul, M. & Stoner-Weiss, K. (edt.). (2010) Democracy and Authoritarianism in the Post communist world. Cambridge University Press