הוגו צ’אבז, נשיאה הצבעוני של ונצואלה, עמד לאורך העשור האחרון בראש המחנה הסוציאליסטי החדש באמריקה הלטינית, זה שהתייצב נגד פעילות ארה”ב באזור וזה שלא היסס לתרגם רווחים מתעשיית הנפט להשפעה פוליטית. יורשו עשוי להמשיך מהמקום שבו הוגו הפסיק.
הוגו צ’אבז, נשיא ונצואלה שמת ב-5 במרץ, התפרסם בעולם בשל הרטוריקה האנטי-מערבית שלו, קשריו עם רודנים כגון אחמדיניג’אד ואסד, התבטאויות אנטישמיות ויחס בעייתי לקהילה היהודית בוונצואלה ויצירת ברית אנטי-מערבית וסוציאליסטית באופיה באמריקה הלטינית. אולם ההשפעה הצ’אבזית חרגה מגבולותיה של ונצואלה ואף של אמריקה הלטינית בכל הנוגע לכלכלה העולמית.
צ’אבז עלה לשלטון ב-1999, בימים שבהם מחיר חבית הנפט דשדש מתחת ל-10 דולר וונצואלה, שכלכלתה תלויה בנוזל השחור הייתה במשבר עמוק – כה עמוק עד שהתוצר לנפש של אזרח ונצואלה ערב עליית צ’אבז לשלטון השתווה נומינלית לתוצר לנפש ב-1963. ונצואלה הגיעה לשיא כלכלי בסוף שנות ה-70 בזכות שני משברי הנפט, כחברה מייסדת של קרטל הנפט אופ”ק, ומאז הושפעה לרעה מהתרסקות המחירים – אותה התרסקות אגב הובילה באותו זמן להכרזה רוסית רשמית אי-יכולת לשלם חובות והייתה זרז בהתפרצות מהומות הסטודנטים באיראן ב-1999.
צ’אבז הבין כי המנוף שלו להגשמת חלומותיו – יצירת חברה סוציאליסטית בוונצואלה ולאחר מכן בשאר אמריקה הלטינית וכן סילוקה של ארה”ב מהאזור – הוא הנפט והתלות העולמית בו. הדרך היחידה להעלות את מחיר החבית היא כמובן ליצור מחסור מלאכותי בנפט, זאת באמצעות קיצוץ במכסות באופ”ק. כאן המקום להסביר כי אופ”ק אחראית כיום לייצור של כ-30 מיליון חביות מתוך צריכה עולמית של 85-87 מיליון חביות, וחלקה היחסי במסחר העולמי גדול אף יותר, לאור העובדה שמדינות רבות מייצרות נפט רק לצריכה מקומית.
בשל כך, היכולת של אופ”ק להשפיע על מחירים כה גבוהה. מדיניות המחירים של אופ”ק מושפעת משורה של פרמטרים שקצרה היריעה מלפרט, אולם מדיניות זו תלויה רבות ברצונן הוולונטרי של החברות בארגון לעמוד במכסות שנקבעו להן. במקרים רבים, כמו עיראק ואיראן לאחר המלחמה ביניהן, או יצרניות אפריקניות כניגריה ואנגולה, שנזקקו לתזרים מזומנים מהיר לצורך שיקום, רימו החברות ושאבו יותר נפט משנקבע להן, ובכך גרמו מאוחר יותר להצפה ולירידת מחיר החבית. ב-1998 הגיעה החריגה מהמכסות לשיא, זאת במקביל לשאיבה מוגברת במקסיקו וברוסיה שאינן חברות באופ”ק, ומכאן גם ריסוק המחירים והמשבר
המכסה לכל מדינה נקבעת על פי היקף עתודות הנפט היחסי שלה מתוך כלל עתודות הנפט, כלל שעודד את החברות השונות לטעון לעתודות נפט גבוהות יותר במהלך השנים כדי לשאוב יותר על חשבון החברות האחרות בקרטל. אולם צ’אבז, שהסתייע מאוחר יותר גם באיראנים, החליט לשאוב מתחת למכסה של ארצו, תוך יצירת מצג שהוא שואב לפי המכסה. בכך מנע מחברות אחרות בקרטל לנצל את המחסור כדי למכור יותר, ויצר מחסור מלאכותי בנפט שהוביל לזינוק במחירים. צ’אבז ניצל את המצב הרעוע של תשתיות הנפט בארצו כדי לטעון כי אינו יכול לייצר יותר, אולם למרות זרימה של מאות מיליארדי דולרים למדינה, הוא לא טרח להפנות את המשאבים הנדרשים לשיפור יכולת ייצור הנפט [1].
הוגו עם קלינטון – נשא את הדגל נגד וושינגטון. צילום: מחלקת המדינה
שנות השיא של אופ”ק
בשנת 2000 כינס צ’אבז בארצו את מנהיגי אופ”ק, בפעם השנייה בתולדות הארגון ולראשונה מזה 25 שנה. הוא ביקש שם לחזור לפרקטיקות הישנות שהביאו לזינוק במחירים בשנות ה-70 ושהעניקו לחברות הארגון את העוצמה הכלכלית והפוליטית שלהן.
המציאות סייעה לחברות אופ”ק לא מעט – המלחמה העולמית בטרור, שפגעה בין היתר בייצור הנפט בעיראק והצמיחה המהירה בסין ובהודו שהגבירה את הביקושים לנפט, סייעו בזינוק במחיר החבית שהתחיל להתאושש כבר ב-1999 [2].
כשעלה לשלטון נשיא איראן אחמדיניג’אד ב-2005, זיהה בו צ’אבז בן ברית, ואכן האיראנים מתואמים עם ונצואלה בכל הנוגע לתמחור הנפט ולמכסות הרצויות, במסגרת ויכוח רב שנים עם הסעודים שמכוונים תמיד למחיר נמוך יותר. החל מ-2006, כשפרויקט הגרעיני האיראני התעורר לחיים עם החזרה להעשרת אורניום, החלו ספקולציות לגבי תקיפה במערב. כנגד ספקולציות אלו, איים צ’אבז כי מחיר החבית ינסוק אל 100 הדולרים, ולאחר שעבר את הרף הזה והגיע לשיא של 147 דולר לחבית ב-2008 – פי 16 ויותר מהמחיר בבחירות בדצמבר 1998 בוונצואלה, עוד איים צ’אבז שהנפט יגיע ל-200 דולר.
במידה רבה, הזינוק התלול במחיר הנפט זירז את המשבר הכלכלי במערב. ארה”ב, שצורכת מעל 20 מיליון חביות נפט ביום, התקרבה להוצאה לאומית של טריליון דולר בשנה על הנפט. בזמן שהמערב מצא עצמו במשבר כלכלי עמוק, החגיגה בקרב יצואניות הנפט הגדולות הייתה אדירה. מאות מיליארדי דולרים עברו מכיסי המערב בעיקר אל מדינות העולם השלישי, ובועות כלכליות נוצרו ממוסקבה ועד דובאי.
המשבר העולמי, שהביא לירידה מתמשכת בביקושים לנפט, כמו גם בהגברת השימוש במוצרי אנרגיה אחרים, הביא לירידה תלולה במחירים. התאוששות נרשמה בזמן המלחמה בלוב במסגרת האביב הערבי, אולם מחיר החבית שהתרסק אל מתחת ל-30 דולר ב-2009, נותר נמוך יחסית לשיאים של 2008.
בשנתיים האחרונות, במקביל לגילוי המחלה אצל צ’אבז, הוא הביע דאגה “מהמחירים הנמוכים” של הנפט וניסה מהלך חדש. בוונצואלה התגלה באזור אורינוקו מאגר נפט אדיר, ויחד עם חולות הנפט שהפכו לכדאיים להפקה כל אימת שמחיר החבית נסק, הפכה ונצואלה על הנייר לבעלת עתודות הנפט הגדולה בעולם, ובכל מקרה לגדולה משמעותית מכפי שהייתה קודם לכן. צ’אבז דרש בשנתיים האחרונות שמכסות הייצור יעודכנו ושארצו תקבל מכסה גבוהה יותר. דרישה הגיונית כאמור על פי שיטת המכסות הנהוגה בארגון, אולם ונצואלה מייצרת כיום מתחת למכסה הקבועה לה במאות אלפי חביות, כך שהדרישה להגדלת המכסה של ונצואלה לא תביא להגברת הייצור במדינה, אלא היא תהיה על חשבון חברות אחרות בארגון ותביא ליצירת מחסור חדש בנפט ולהעלאת מחירים.
מותו של צ’אבז לא צפוי בשלב הראשוני להשפיע על תעשיית הנפט בוונצואלה או על מחיר הנפט בעולם, שגם כך אמור לעלות בצורה מתונה יחסית לדעת אנליסטים בחודשים הקרובים. ההשפעה על הנפט צפויה לבוא לאחר מכן, בהתאם לזהותו של מחליפו של צ’אבז, כרגע מדובר בשר החוץ ניקולס מדורו הקרוב אליו בתפיסותיו הפוליטיות. אם ימשיך היורש את מדיניות קודמו בתפקיד, הרי שוונצואלה תמשיך לדחוף את מחיר הנפט העולמי כלפי מעלה על כל המשתמע מכך.
מנהיגי ארגנטינה, אורוגוואי ובוליביה ניצבים מול ארונו של צ’אבז. צילום: ממשלת ארגנטינה
הזירה הפוליטית
העובדה כי ונצואלה, חרף ההון העצום שזרם אליה, נוהלה באופן מושחת בתקופת צ’אבז. לפיכך, היא תזדקק להשקעות עתק כדי להשתקם ולעלות על פסים יצרניים יותר. העם בוונצואלה העריץ את צ’אבז ברובו, אך כעת יצטרך יורשו לרכוש אהבה זאת, והדרך לכך היא באמצעות פטרו-דולרים ובשיקום תשתיות ייצור הנפט במדינה. המשמעות היא שוונצואלה תמשיך לדרוש להגביר את חלקה במכסות הייצור של קרטל הנפט, אך גם תשאף לעמוד במכסות אלו.
בחודש דצמבר, אחרי שניצח בבחירות האחרונות שלו ולפני שיצא לסיבוב אחרון של טיפולים בקובה, כינס צ’אבז מסיבת עיתונאים בה הודיע שוב כי מחלת הסרטן חזרה. לרבים, נראה המעמד כנאום פרידה של צ’אבז מעמו. הוא מינה יורש – שר החוץ ניקולאס מדורו – וטס. כאמור, לטקס השבעתו לכהונה נוספת כבר לא הצליח להגיע צ’אבז. בסוף דצמבר הודיע מדורו לאומה כי הנשיא הנערץ סובל מסיבוכים שלאחר הניתוח וחגיגות השנה האזרחית החדשה בוונצואלה בוטלו. מספר שבועות לאחר מכן, חזר לוונצואלה בפעם האחרונה, בדיעבד כדי למות בארצו.
ימים ספורים לאחר מותו של צ’אבז, הכריזו בוונצואלה על קיום בחירות חדשות שתיערכנה ב-14 באפריל. מול מדורו יתמודד מנהיג האופוזיציה, אנריקה קפרילס, שהתמודד מול צ’אבז באוקטובר. אם לשפוט על פי הלך הרוח בוונצואלה וסקרי דעת הקהל שפורסמו מאז מותו של צ’אבז, הרי שסימונו של מדורו כיורש על ידי צ’אבז עצמו סייעה לבסס אותו כמועמד המוביל בבחירות והוא צפוי לגבור על מדורו בנקל.
דיוקנו של צ’אבז לצידו של סימון בוליבר – מורשתו תיזכר עוד זמן רב. צילום: אומרטה-וה, ויקיפדיה
נראה כי שינוי דרמטי בוונצואלה לא צפוי בקרוב, בוודאי לא דרך הקלפי. אם מדורו אכן ייבחר אבל לא יספק את הסחורה, עשויים בכירי הצבא ומקורביו הוותיקים של צ’אבז לקחת את העניינים לידיים.
כך או אחרת, בשטח ניכר כי הסתלקותו הצפויה של צ’אבז כבר מיתנה בחודשים האחרונים את “הציר הלטיני” בו חברות לצד ונצואלה גם קובה, בוליביה, אקוודור וניקרגוואה. מנהיגי מדינות אלו היו שותפים לקו הסוציאליסטי של צ’אבז והקצינו כולם בשנים האחרונות את הקו הביקורתי כלפי ארה”ב בפרט והמערב בכלל. צ’אבז היה הרוח החיה מאחורי הקבוצה הזו, ומיליונים רבים מכספי הנפט שלו מימנו את מסעות הבחירות של בני בריתו במדינות אלו.
הציר הלטיני אולי יתפורר בקרוב, אך במידה רבה הוא אינו נחוץ עוד. מרבית מדינות אמריקה הלטינית כבר אינן מקדמות בברכה וללא סייגים התערבות של ארה”ב בנעשה באזור. הן הקימו בשנים האחרונות שורה של מסגרות על-מדינתיות בלי להזמין את ארה”ב, ובכלל זה את יונאסור – איחוד 12 מדינות דרום אמריקה, ואת “בנק הדרום”, בנק פיתוח אזורי במימון מדינות אזור, המהווה אלטרנטיבה לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית, המובלים על ידי המערב
בבוקר שאחרי צ’אבז, מי שהנהיג את מהפכת “הסוציאליזם של המאה ה-21” באמריקה הלטינית, כדאי לזכור את אחד המשפטים שאמר בדרך לעוד סיבוב טיפולים: “שאף אחד לא ידאג והייתי אומר שאף אחד לא ישמח, בגלל שבלי קשר לגורלי האישי, המהפכה הזו, כפי שבוליבר אמר, החלה כבר ושום דבר ואף אחד לא יוכלו לעצור אותה”.
הערות
1. http://www.indexmundi.com/energy.aspx?country=ve&product=oil&graph=production
2. http://www.ioga.com/Special/crudeoil_Hist.htm
