ב-20 בינואר 2009, קצת אחרי טקס ההשבעה שיהפוך אותו רשמית לנשיא האפרו-אמריקני הראשון בתולדות ארצות הברית של אמריקה, ייכנס ברק אובאמה למשרד הסגלגל בבית הלבן. הוא ימצא שם שורה של סוגיות מדיניות מורכבות שהשאיר מאחוריו הנשיא היוצא. עם מה יבחר הנשיא ה-44 להתחיל?

בחודש הבא, תגענה לקיצן באופן רשמי שמונה שנות כהונתו של הנשיא בוש הבן, אחד הנשיאים המושמצים בתולדות ארה”ב. מי שהפך בן לילה ממושל צעיר וחסר ניסיון מדיני למנהיג העולם החופשי, מצא עצמו מתמודד עם מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. שבע שנים חלפו מאז היום ההוא, ומה שהחל בחזית אחידה של העולם נגד אלו שביצעו את המתקפה, הפך במהרה למסע שנוי במחלוקת, שהפך את ההתנגדות לארה”ב לקונצנזוס בחלקים רבים בעולם, ואת בוש לסמל הרוע בעיני רבים.

בוש מותיר מאחוריו שורה ארוכה של נושאים פתוחים בזירה הבינלאומית, עימם יידרש הנשיא החדש להתמודד – העוינות הגוברת עם רוסיה, ובפרט משבר הטילים, ההכרה במובלעות אתניות במזרח אירופה, והסיוע הרוסי לאיראן; הגרעון המסחרי המאמיר מול סין; הסוציאליזם הראדיקלי באמריקה הלטינית; המשך המלחמה העולמית בטרור, ובפרט הלחימה הנמשכת בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן; המאבק לעצירת פרויקט הגרעין האיראני והשלמת פירוק הפרויקט הצפון-קוריאני; הסכסוך הבלתי-נגמר במזרח התיכון, כולל הטיפול בגורמי הטרור בסוריה, לבנון והרשות הפלשתינית.

ברק אובאמה נכנס לבית הלבן עם ציפיות בלתי אפשריות כמעט, כשהכמיהה לשינוי נשמעת מכל עבר. לזכותו של אובאמה עומד נכס מרכזי – הנשיא בוש. התרעומת על הנשיא היוצא כל כך גדולה, עד שלכל שינוי שיציע אובאמה יהיה סיכוי להתקבל. אם תרצו, ב-20 בינואר יעזוב את הבית הלבן השוטר הרע (בוש) וייכנס השוטר הטוב (אובאמה), איתו קל יותר לשתף פעולה.

למשימות הראשונות איתן יתמודד בזירה העולמית חשיבות מכרעת להמשך כהונתו. במידה ויצלח אותן, הוא יוכיח לעולם וגם לעצמו כי אכן השינוי הגיע. מנגד, כשלון במשימות הראשונות עשוי לגרום לאכזבה קשה ולתחושה כי דבר אינו עומד להשתנות. מכיוון שכך, על רקע הטיפול בנושאי פנים ובמשבר הכלכלי העולמי, ובהיעדר אירועים בלתי-צפויים שישנו את סדר היום דוגמת מתקפת טרור חדשה, אובאמה צפוי להימנע מסכסוכים מתמשכים דוגמת הסכסוך הישראלי-ערבי ולהתמקד בנושאים הבוערים ביותר, אלו שלגביהם הבטיח להביא שינוי.

אובאמה בברלין – ציפיה אדירה לשינוי. צילום: האתר הרשמי

המלחמה העולמית בטרור ועתידה של דוקטרינת בוש

2007 הייתה השנה הקשה ביותר בעיראק, במהלכה נמנו 900 הרוגים ואלפי פצועים אמריקנים. בקיץ אותה שנה הגיעו כוחות תגבור למדינה וביחד עם הסכמות לרגיעה בין כמה מהארגונים הניצים שינו את התמונה לחלוטין – מספר התקריות האלימות ירד, ומספר ההרוגים צנח בכמעט 70%.

התגבור המוצלח בעיראק היה מהנושאים הבודדים שעמדו במהלך מערכת הבחירות לזכותו של המועמד הרפובליקני מק’קיין, שהיה מראשוני הקוראים לתגבר את הכוחות. אובאמה, מצידו, טען כי איש לא יכול היה לחזות את מידת הצלחתו של המהלך. אובאמה, שהתנגד למלחמה בעיראק בתואנה כי יש לסיים קודם את המלחמה באפגניסטן, הבטיח להוציא את אחרון החיילים האמריקנים בתוך 16 חודשים מיום כניסתו לתפקיד, משמע – קיץ 2010.

טבעם של אירועים להכתיב את המציאות ואובאמה כבר רמז כי הוא עשוי להגמיש את מסגרת הזמן לנסיגה, אך עצם הנעת התהליך היא שחשובה כאן. קביעת תאריך לנסיגה עשוי דווקא להצית את השטח, כשפעילי הטרור יבקשו להצטייר כמי שהבריחו את האמריקנים מעיראק. אולם, דרך פעולה משולבת, שתכלול העברת השליטה לעיראקים בגזרות שקטות והקצאת כל הכוחות הזרים לאזורים הבעייתיים, תקל על האמריקנים להשיג הכרעה גם באזורים אלו. עם השלמת המשימה, יוכלו האמריקנים לסגת בראש מורם, בהותירם את ממשלת עיראק בשליטה. התפרצויות אלימות מקומיות שתפרוצנה לאחר הנסיגה המערבית, יטופלו על ידי השלטונות המקומיים באופן נקודתי, ולא ישליכו על היציבות האזורית.

עוד בטרם ישלים את הטיפול בעיראק, יידרש אובאמה למצב המתדרדר באפגניסטן. בניגוד גמור לרגיעה בעיראק, באפגניסטן עלה ב-2008 מספר ההרוגים השנתי בשיעור דו-ספרתי בפעם הרביעית ברציפות. בתגובה למצב המתדרדר, הורה בוש בחודשיו האחרונים בבית הלבן להפציץ בסיסי טרור בפקיסטן. אובאמה מצידו, הצהיר כי יורה על תגבור הכוחות באפגניסטן בתקווה לרשום את אותו הישג כמו בעיראק. במקביל, הבטיח אובאמה להפעיל לחץ על פקיסטן למען תפעל נגד פעילות הטרור בשטחה.

תפיסת המלחמה בטרור מבית אובאמה, גורסת כי מאחר ופיגועי ה-11 בספטמבר אירעו בשל יוזמת הטאליבן ואל קעידה, הרי שהלחימה הייתה צריכה להתמקד מלכתחילה במרכז הפעולה שלהם – אפגניסטן. העובדה כי פקיסטן מתירה פעילות טרור באזורים הקרובים לאפגניסטן, הופכת אותה, בעיני האמריקנים, ליעד לגיטימי.

נראה אם כן, כי חלק גדול מיוקרתו של אובאמה תונח על הכף בכל הנוגע לטיפול באפגניסטן. הממשל החדש לא יחסוך במשאבים על מנת להשיג הכרעה במהירות האפשרית. מאמצים אלו יכללו, בין היתר, תגבור כוחות מאסיבי והעברת תקציבים. במידה וממשל קרזאי בקאבול יוסיף שלא להוות גורם מייצב במדינה, לא יהססו האמריקנים להחליף גם אותו.

מהטיפול בעיראק ובאפגניסטן תתעצב דוקטרינת אובאמה, שתבקש להתרחק מהמדיניות שקידם בוש, שראה הכרח להפיץ את הדמוקרטיה בכל דרך אפשרית. אובאמה ינטוש את המיליטנטיות שאפיינה את הבית הלבן בשמונה השנים האחרונות ויעדיף את דרך ההידברות. אך אין זה אומר כמובן כי ארה”ב תפסיק להביע את עמדותיה באשר להפרות דמוקרטיות בעולם. מיאנמר, זימבבוואה, צפון קוריאה ואחרות תוספנה למשוך את תשומת הלב בוושינגטון, שם צפוי להתגבר הלחץ הדיפלומטי בעידן אובאמה.

שיקום המעמד בחצר האחורית

באופן מסורתי, מבקשים נשיאים אמריקנים להתמקד תחילה בנושאים שקרובים לבית, תרתי משמע, קרי – ברפורמות בזירה הלאומית, ובפעילות בחצר האחורית של ארה”ב, היא אמריקה הלטינית. בשנים האחרונות, התערער באזור מעמדה של ארה”ב, באופן חסר-תקדים מאז תחילת המאה ה-19. לצד תהליך אינטגרציה אזורי שהגיע לשיא ביוני השנה עם הקמתו של איחוד דרום אמריקה (Unasur), התרחב מעגל המדינות שחרתו על דגלן את ההתנגדות לדוד סם.

הנשיא אובאמה יצטרך לבסס מחדש את דריסת הרגל האמריקנית באזור, במהירות האפשרית ולא רק נוכח העלייה בהתנגדות לארה”ב באזור – הקהילה ההיספאנית, הקבוצה הגדלה בקצב המהיר ביותר בארה”ב, תמכה באובאמה בשיעור של 2 ל-1. טיפול בסוגיות המטרידות אותם יזכה לקדימות בסדר היום של אובאמה, כאחת מנקודות המפתח לשימור התמיכה במהלך כהונתו וכהכנה לכהונה שנייה.

לפיכך, נראה כי מדיניותו של אובאמה באשר לנעשה מעבר לגבול הדרומי של ארה”ב תתמקד בשלוש נקודות: רפורמה במדיניות ההגירה ממכסיקו, היחסים עם הציר הלטיני האנטי-אמריקני, והיחסים עם הארגון האזורי החדש בדרום אמריקה, ועם המעצמה האזורית ברזיל.

מה שמטריד את ההיספאנים יותר מכל, זו כאמור מדיניות ההגירה האמריקנית והיחסים עם מכסיקו. 80% מההיספאנים בארה”ב, או 28.3 מיליון בני אדם לפי מפקד מ-2006, הם ממוצא מכסיקני. שיעור זה הופך אותם לקבוצה השלישית בגודלה מבחינת מוצא אחרי הגרמנים והאירים בארה”ב. השליטה של המכסיקנים בדרום-מערב ארה”ב מתחזקת ללא הרף, תהליך המתקבל ברגשות מעורבים במדינות אחרות החברות בברית. אם יצליח אובאמה להציג פתרונות לסוגיות הקשורות בנושא, דוגמת זכויות מיעוטים, שהייה בלתי חוקית ומנגד אפשרויות אזרוח, הוא עשוי לזכות בתמיכה רחבה יותר באזור כבר בבחירות האמצע, שתיערכנה ב-2010.

בסוגיית היחסים עם הציר הלטיני, נראה כי נקודת המפתח מבחינת אובאמה, תהיה בחינה מחדש של הסנקציות על קובה. היחסים בין ארה”ב לאי השכן עלו על שרטון לאחר המהפכה הקומוניסטית בסוף שנות החמישים. ב-1962, הטיל הנשיא קנדי סנקציות כלכליות על קובה בתגובה להחלטת קסטרו להלאים נכסים אמריקנים. 46 שנים חלפו, והעולם של אז אינו מזכיר כלל את היום. האויב הקומוניסטי הגדול נעלם, ארה”ב מקיימת יחסים תקינים עם מדינות קומוניסטיות אחרות – סין ווייטנאם, ואפילו פידל קסטרו כבר אינו בשלטון. אחת לכמה זמן, קוראת העצרת הכללית של האו”ם להסיר את הסנקציות. לאחרונה, עלתה הצעה זו באוקטובר האחרון והיא התקבלה אז ברוב מכריע של 185 תומכות מול 3 מתנגדות, כשאל ארה”ב הצטרפו ישראל ופלאו [1].

במהלך מערכת הבחירות, הצהיר אובאמה כי לא יסיר את הסנקציות מעל קובה כל עוד זו לא תביע נכונות לרפורמות דמוקרטיות, אך קבע כי הדרך הטובה ביותר להשיג זאת תהיה באמצעות דיאלוג ישיר בין המדינות. הוא הבטיח להקל על סדרי הנסיעות לקובה כצעד ראשון של התקרבות, ואף הצהיר כי ייפגש עם שליט קובה, ראול קסטרו, על מנת לנסות ולקדם את היחסים בין שתי המדינות [2].

ביום הבחירות, הצביעה מרבית האוכלוסייה ההיספאנית בפלורידה, אחת ממדינות המפתח בכל מערכת בחירות, עבור אובאמה. מניתוח של דפוסי ההצבעה, עולה כי גולים קובנים ותיקים הצביעו עבור מק’קיין הרפובליקני, בעוד שהדור השני של הגולים הקובנים, ואיתם היספאנים ממוצא שאינו קובני, הצביעו עבור אובאמה [3]. במידה ויצליח הנשיא החדש לרשום הישג, דוגמת רפורמות דמוקרטיות מוגבלות בקובה תמורת הסרה חלקית של הסנקציות הכלכליות על האי, הוא יבסס את התמיכה בו גם בפלורידה.

להצלחה בקובה תהיינה כמובן משמעויות שתרחקנה לכת מעבר לפלורידה – פשרה היסטורית בקובה תוכיח לאחרוני הספקנים כי “השינוי” אותו הבטיח אובאמה אכן הגיע לשדרות פנסילבניה. ואם הוא הגיע לקובה, הרי שגם מדינות אחרות שפיתחו איבה לארה”ב בעידן בוש הבן, עשויות לפתוח את הדלת לנשיא החדש. בהקשר האזורי, הצלחה בקובה עשויה להביא להחייאתה של יוזמת ה-FTAA, “אזור הסחר החופשי של האמריקות”, יוזמה אמריקנית-קנדית שנדחתה בעבר על הסף באמריקה הלטינית.

מן הצד השני של המתרס, ירח הדבש בין וושינגטון להוואנה יעמיד את הציר הלטיני האנטי-אמריקני למבחן מכריע. נשיא ונצואלה צ’אבז ונשיא בוליביה מוראלס, שניים ממנהיגי הציר, הביעו אמנם תקווה כי כניסתו של אובאמה לבית הלבן תביא לשלב חדש ביחסים עם וושינגטון, אך הצהרתם תעמוד למבחן אם וכאשר יפשירו היחסים בין ארה”ב לקובה. כיצד יתמודד צ’אבז עם ההתקרבות בין קובה, הסמל האידיאולוגי של הציר הלטיני, ל”שטן הגדול”? כיצד תנהגנה בוליביה, אקוודור וניקרגואה נוכח התפתחות שכזו?

המפתח לעתידו של הציר טמון בוונצואלה. צ’אבז מודע היטב לחשיבותה של קובה לרעיון האנטי-אמריקני. לפיכך, ככל שהאמריקנים יבקשו להתקרב לקובה, כך יגדיל צ’אבז את תמיכתו בהוואנה, לשם שימור הברית האסטרטגית איתה. עם זאת, השקעה שכזו עשויה דווקא להחיש את הקץ על הדומיננטיות של צ’אבז, שיתקשה לפזר כספים כשמחיר הנפט בצניחה. לשם עתידו של הציר הלטיני כולו, נראה כי צ’אבז, שוודאי יוסיף להציג עצמו כאלטרנטיבה להשפעה האמריקנית באזור, יתמקד יותר בנפלאות הסוציאליזם הראדיקלי אותו הוא מבקש לקדם, ופחות בהתנגדות לארה”ב. מידת הצלחתו היא שתקבע במידה רבה את לכידותו ועתידו של הציר הלטיני.

אובאמה, שינסה לשקם את היחסים עם שאר המדינות באמריקה הלטינית, צפוי להתמקד כאמור בברזיל, המעצמה האזורית שעתידה להתקרב לצמרת העולמית בעשרים השנים הקרובות. הידוק היחסים לברית אסטרטגית, בדומה למודל המתהווה עם הודו, עשוי להיות המפתח שישיב את ארה”ב למעמד המעצמה המשפיעה ב-הא הידיעה באמריקה הלטינית.

אובאמה עם מזכירת המדינה קלינטון – יובילו את ארצות הברית בתקופה מכרעת. צילום: טלוויזיה

טנגו עם הדב הרוסי

ב-5 בנובמבר, מספר שעות לאחר שהבטיח אובאמה את ניצחונו, נשא דימיטרי מדבדב את הנאום הראשון שלו על מצב האומה הרוסית. מדבדב האשים את ארה”ב במשבר הכלכלי העולמי ובמלחמה בגיאורגיה, “אותה ניצלה ארצות הברית כדי לכפות על אירופה את מערכת ההגנה האמריקנית מפני טילים בליסטיים”. הנשיא הרוסי הכריז כי בתגובה לסוללות ההגנה האמריקניות שיוצבו בפולין ובצ’כיה, תפרוס רוסיה טילים קצרי-טווח בקלינינגרד והיא עשויה גם להפעיל אמצעי שיבוש אלקטרונים נגד המערכת האמריקנית [4].

התקיפוּת שמפגינים הרוסים כלפי האמריקנים לא נולדה בלי סיבה. במהלך שנותיו האחרונות של בוש בבית הלבן, החריפה המתיחות בין הצדדים, בעיקר נוכח צעדים חד-צדדים שהובילה ארה”ב במזרח אירופה – פריסת מערכת ההגנה מטילים, הכרה בעצמאות קוסובו ויוזמת צירוף אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו. אלו, לצד ביקורת גוברת והולכת מצד הגוש הדמוקרטי על הנעשה בקרמלין, עוררו את זעם הרוסים. בשנתיים האחרונות, פרשה רוסיה מאמנות להגבלת נשק, הגבירה את פיתוחם של אמצעי לחימה חדשים, הכירה בעצמאות אבחזיה ודרום אוסטיה והידקה את שיתוף הפעולה עם משטרים רדיקליים ובראשם איראן וונצואלה.

רוסיה התחזקה אמנם, אך במרבית המדדים היא רחוקה שנות דור ממשבצת המעצמה השנייה, כפי שהייתה ברה”מ. המשק הרוסי מייצר פחות מעשירית מזה האמריקני, והוא תלוי באופן מסוכן במחירי האנרגיה העולמיים. בניגוד לרושם העשוי להתקבל מהרטוריקה החריפה בין הצדדים, מטרתם של הרוסים אינה עימות עם ארה”ב אלא שימור אינטרסים רוסיים. לשם עמידה במטרה זו, נאלצו הרוסים כמה פעמים להגיב על צעדים אמריקנים באזורם.

משני צידי המתרס מכירים בהבדלי הגישות בין וושינגטון למוסקבה, ומודעים לכך כי מערכת יחסים משותפת אינטרסים לחלוטין אינה אפשרית, ושדינן של השתיים למצוא עצמן בעמדות מנוגדות גם בשנים הבאות. למרות זאת, נראה כי אובאמה יוכל, אם רק ירצה בכך, לרשום הישג מהיר בדמות פתיחת ערוץ הידברות חדש שישקיט את המתיחות בין הצדדים.

נוכח מספרן הרב של נקודות החיכוך בין שתי המעצמות, נראה כי אובאמה יוכל להניע תהליך חיובי בין הצדדים באמצעות נכונות לפשרה בנקודה אחת, כצעד בונה אמון. בחינה של הצהרותיו של הנשיא הנכנס של ארה”ב מאפשרת לחזות בקירוב במה יבחר להתחיל – אובאמה כבר הביע תמיכה בעצמאות קוסובו וטוען כי היא לא תהווה תקדים לאזורי סכסוך אחרים בעולם; הוא שותף לביקורת על התדרדרות הדמוקרטיה ברוסיה ולא פסל על הסף את המשך הצבתה של מערכת ההגנה מטילים בפולין ובצ’כיה.

העימות סביב מערכת ההגנה הוא המטריד ביותר כיום את הרוסים ביחסיהם עם האמריקנים. אובאמה יהיה חייב לפתור סוגיה זו, או להסית את הדיון למחוזות אחרים, על מנת להוריד את מפלס המתיחות בין הצדדים. בנושא זה, הצהיר מדבדב באמצע נובמבר: “הפעולות שננקוט תבואנה אך ורק כתגובה, והן תצאנה לפועל רק אם התוכנית האמריקנית תוסיף להתקדם באופן שהוא בלתי מתקבל עלינו… אישית אני מוכן לדון על הנושא, ואני מקווה שהנשיא החדש והממשל החדש ייאותו לדון בו”[5]. נכונות לפשרה מצד האמריקנים, דוגמת מתן אפשרות פיקוח לרוסים על המערכת השנויה במחלוקת, לא תפתור את הסכסוך, אך היא עשויה להסיר אותו לזמן מה מסדר היום.

אובאמה מכיר בהשפעתה של רוסיה באזור ובדאגותיה. יועציו כבר הצהירו כי מדיניותו באזור תתבסס יותר על הידברות עם רוסיה, ופחות על צעדים חד-צדדים בסמוך לגבולותיה. בהקשר זה, מיתון התמיכה הגורפת שהעניק הבית הלבן תחת בוש לצירופן של אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו, מסתמן כצעד מתבקש. עוד כשקידם בוש את היוזמה, הוא נתקל בביקורת הן מבית ואף מבעלות הברית באיחוד האירופי [6]. הקפאת צירופן של שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר לברית הצפון-אטלנטית תתקבל בצער בטביליסי ובקייב, אך לא במקומות אחרים. במוסקבה עשויים לפרש מהלך שכזה כצעד בונה-אמון מצד האמריקנים, אמון לו משוועים שני הצדדים.

שורה ארוכה של סוגיות הרות גורל תושפענה בשנים הקרובות מהיחסים בין ארה”ב לרוסיה – הלחץ הבינלאומי על פרויקט הגרעין האיראני, המשך התרחבות האיחוד האירופי מזרחה, חברותה של רוסיה ב-G8 ובארגון הסחר העולמי, מקומה של רוסיה בסדר הפיננסי העולמי החדש שעתיד להתהוות כתגובה למשבר העולמי ורפורמות דרושות במוסדות בינלאומיים אחרים ובראשם מועצת הביטחון. רגיעה במתיחות בין הצדדים תסייע לרשום הצלחות משותפות ברוב או כל הנושאים שנזכרו לעיל. מנגד, כשלון בהרגעת השטח עם מוסקבה יהפוך את המאבק סביב כל אחד מנושאים אלו לקרב בלתי נגמר.

התערבות באפריקה

בינואר 1993, כשנכנס לבית הלבן, לחץ קלינטון על מזכ”ל האו”ם, בוטרוס בוטרוס גאלי, ליטול מידי ארה”ב את הפיקוד על כוח המשימה בסומליה. קלינטון הסיג חלק מהכוחות, ובאוקטובר אותה שנה, כשמבצע למעצר מבוקשים הפך למרחץ דמים והוביל ל-19 הרוגים אמריקנים וכ-1,000 הרוגים מקומיים, הורה הנשיא האמריקני הצעיר לסגת במהירות האפשרית. באפריל 1994, חודש לאחר שהושלמה הנסיגה האמריקנית מסומליה, פרץ רצח העם ברואנדה. קלינטון סרב להתערב במתרחש, במה שנחשב לדעת רבים, כולל קלינטון עצמו, לשגיאה הקשה ביותר שביצע בתחום יחסי החוץ במהלך נשיאותו.

אובאמה ודאי למד מהשגיאות של קלינטון, אך אין בכך כדי להבטיח לו הצלחה בפתרון במשברים הקיימים. אובאמה הנאו-ליברל מתעתד להעדיף את אופציית הדיפלומטיה והתיווך על פני שימוש בכוח. באפריקה, הוא עשוי לפגוש באתגר משמעותי. ההיסטוריה מלמדת, באופן טראגי, כי ביבשת השחורה לא פותרים משברים בוועידות בינלאומיות או בסיוע כספי. רק פעילות על הקרקע יכולה להביא לתוצאות מהירות, אך גם זו כמעט תמיד שנויה במחלוקת נוכח הסלידה האפריקנית מכוחות זרים.

בהקשר זה, אין לדעת כיצד ישפיעו שורשיו האפריקנים של אובאמה על מדיניותו, אם בכלל. מחד, הוא עשוי שלא להיתפס כמנהיג העולם החופשי אלא כאדם המזדהה עם עמי האזור ומעוניין לפתור את המשברים הנמשכים בו, לרווחת האפריקנים כולם. מאידך, הוא עשוי להימנע מלפעול בתחילת כהונתו באפריקה, על מנת שלא להצטייר כמי שנמשך לאזור בשל מוצאו. בדומה לנשיא יהודי שיהיה קשה עם ישראל, כך אובאמה עשוי להתפתות ולהוכיח שהוא יותר לבן מלבן.

באופן מסורתי, כשהמתיחות בין המעצמות העולמיות בעליה, נשכח הטיפול באזורים שאינם בעלי חשיבות אסטרטגית דוגמת אפריקה. אם נוסיף לכך את הפסיפס האתני המורכב בכל אזורי העימות ביבשת, הרי שמדובר בבוץ טובעני שעלול ללכוד כל מי שבקרבתו. נוכח המשימות הרבות בהן טרודים צבאות המערב, נראה כי האופציה הסבירה ביותר להתערבות במשברים באפריקה היא באמצעות כוחות של האיחוד האפריקני, בתמיכה לוגיסטית מערבית.

הכשרת כוחות מקומיים וציודם באמצעים מתאימים תחסוך למדינות הגוש הדמוקרטי התערבות בנעשה באפריקה. האמריקנים כבר ביצעו בהצלחה שיטה זו, כשציידו את הצבא האתיופי שהביס את המיליציה האסלאמית בסומליה. נקודת המוצא של הצבא האתיופי הייתה טובה באופן משמעותי מזה של כוחות האיחוד האפריקני, שיזדקקו לציוד רב יותר ולהכשרה ממושכת יותר. משזו תושלם, עשויים כוחות האיחוד להוות כוח התערבות מהיר ויעיל לכל משבר ביבשת. חשוב מכך – הצלחה של האיחוד האפריקני במשימותיו תיתן לו דחיפה משמעותית קדימה בכל האמור להרחבת פעילותו לשאר תחומי החיים ביבשת, מעזרה כלל-יבשתית לפליטים במדינות מוכות הסכסוכים ועד תמיכה כלכלית למדינות העניות.

לשם תמיכה משמעותית בכוחות האיחוד האפריקני, עשוי אובאמה להציע לסין, שותפת הסחר השנייה בגודלה של אפריקה, לתרום לפעילות. במידה והתמיכה באיחוד האפריקני תוכיח עצמה כיעילה, עשוי אובאמה להיזכר כמי שהניח את היסודות לכוח משכין השלום היעיל ביותר שידעה אפריקה מימיה.

חיזוק הקשרים עם הודו

אובאמה צפוי להמשיך את מדיניות בוש בתחום אחד בולט – היחסים עם הודו. הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שצפויה להפוך לאחת משתי הכלכלות הגדולות בשנות ה-40 של המאה הנוכחית, היא יעד אסטרטגי ראשון במעלה עבור ארה”ב, ולא רק עבורה – גם ברוסיה ובסין לוטשים עיניים בשנים האחרונות לכיוונה של ניו-דלהי. רוסיה מכרה להודו כורים גרעיניים והשתיים מפתחות ביחד את מטוס הקרב של הדור החמישי. היחסים עם סין גם הופשרו בשנים האחרונות והקשרים עם הדמוקרטיות הגדולות באזורה – יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה – התהדקו אף הם.

ב-2006 הגיע בוש לביקור בהודו, במהלכו חתם על חוזה היסטורי לשיתוף פעולה בתחום הגרעין. במסגרת ההסכם, התחייבה ארה”ב להקים מספר כורים גרעיניים להפקת חשמל בתת-היבשת ולספק להם דלק גרעיני, בתמורה לפיקוח של הסוכנות הבינ”ל לאנרגיה אטומית על תשתית הגרעין האזרחית בהודו. איש לא המעיט בחשיבות ההסכם – ביקורו של בוש אף הושווה בתקשורת האמריקנית לביקור ניקסון בסין ב-1972 [7].

אובאמה הכריז במהלך מערכת הבחירות כי יעניק עדיפות גבוהה להמשך הידוק היחסים עם הודו. הוא התחייב לאפשר הקלות במתן ויזה לסטודנטים הודיים ולפעול להידוק שיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות. צעדים אלו יזכו לתמיכה ציבורית בארה”ב אך אובאמה מודע לכך כי הוא יידרש להציג תוכנית אסטרטגית ברורה בטרם יזכה בליבם של ההודים.

בחינה של מערך הכוחות בתת-היבשת מעלה כי הדילמה המרכזית איתה יתמודד אובאמה היא שאלת היחסים עם פקיסטן, האויבת המושבעת של הודו. פקיסטן היוותה בת ברית לאמריקנים, אך בה בעת התפתחו קיני טרור בשטחה. מתקפת הטרור במומבאי זכתה לגינוי חריף מצדו של אובאמה, שהדגיש את חובתה של ארה”ב לחזק את הקשר עם ההודים במלחמה בטרור. בהצהרתו לא התייחס אובאמה לפקיסטן או לחשדות כלפי מעורבותה בפיגועים. הפניית עורף סופית לפקיסטן תזַכּה את האמריקנים בנקודות בהודו, אך תקשה על פעילותם באפגניסטן [8].

אובאמה בשדרות – ינסה להימנע מהאזור בשלב הראשון. צילום: האתר הרשמי

עוד עניינים שעל הפרק

אלו, כך נראה, יהיו חמשת הסוגיות המרכזיות איתן יתמודד אובאמה עם כניסתו לבית הלבן. כאמור, נוכח מורכבות הנושאים האחרים שעל הפרק, ייטיב הנשיא האמריקני הצעיר לעשות אם יפנה תחילה למשימות מוגדרות יותר, בהן סיכוי גבוה לרשום הישגים מהירים. הצלחה במשימות אלו תאפשר לו לפנות לנושאים המורכבים יותר, דוגמת הסכסוך הישראלי-ערבי, חתירה לעצמאות בתחום האנרגיה, המאבק בהתחממות העולמית והרפורמות הדרושות במוסדות הבינלאומיים, ממועצת הביטחון ועד המוסדות הפיננסים.

מעל אלו, נראה כי אחת הסוגיות המרכזיות להן יידרש אובאמה היא בחינה מחדש של היחסים עם סין. מעבר לגרעון המסחרי העצום, סין מיצבה עצמה כגורם המשפיע ביותר על אפריקה, ביחד עם ארה”ב; היא מהדקת קשרים במפרץ הפרסי ובאמריקה הלטינית, וכל התחזיות מציבות אותה ככלכלה הגדולה בעולם עוד לפני אמצע המאה הנוכחית. לפיכך, השנים הקרובות, מבחינת האמריקנים, תהיינה האחרונות בעתיד הנראה לעין בהן עוד יוכלו בוושינגטון ללחוץ על בייג’ינג לבצע התאמות במדיניות הכלכלית או לקבל אמנה בינלאומית כלשהי.

עידן חדש מתחיל בבית הלבן. כמו כל מנהיג במדינה מודרנית, יגלה אובאמה כי יש מרחק בין האידיאולוגיה ומימושה. אובאמה בראש ובראשונה, הוא נשיא ארה”ב הכפוף למימוש האינטרסים של ארצו, ואשר חייב להכריע הכרעות קשות בין קבוצות לחץ שונות השוטפות את וושינגטון. דרך התמודדותו עם הנושאים הדחופים כיום ועם המשברים הראשונים שיצוצו, יהוו אינדיקציה באשר להמשך נשיאותו – האם אובאמה מבשר השינוי הוא זה שינהיג את אמריקה, או שמא אובאמה שמרני המנסה לשרוד את ימי נשיאותו.

הערות

1. Gerard Aziakou, “Massive UN vote in favor of lifting US embargo on Cuba”, AFP, 29/10/2008

2. “Obama: Cuba policy to be based on ‘libertad'”, CNN, 23/05/2008

3. Casey Woods, “Obama first Democrat to win Florida Hih2ic vote”, The Miami Herald, 05/11/2008

4. Steve Gutterman and Vladimir Isachenkov, “Russia to deploy short-range missiles near Poland”, AP, 06/11/2008

5. “Medvedev looks to better days in Russia-U.S. ties under Obama”, RIA Novosti, 16/11/2008

6. Daisy Sindelar, “With Obama Win, NATO Prospects For Ukraine, Georgia Appear To Shift”, RFE/RL, 07/11/2008

7. Fareed Zakaria, “Nixon to China, Bush to India”, Newsweek, 27/02/2006

8. עוד על מתקפת הטרור במומבאי, במאמר “שלושה ימים בנובמבר” בגיליון זה