קרטל הנפט אופ”ק, אשר הכתיב את מחירי השוק במשך 40 שנה, סובל בשנים האחרונות מירידה בהשפעתו. ירידה זו נובעת לא מעט מפעילות ספקולטיבית בשוק הנפט העולמי אשר השפיעה על מחיר החבית בחמש השנים האחרונות לא פחות מגובה המכסות שקבעו חברות הקרטל. העובדה שהארגון מפולג בין שתי סיעות החלוקות ביניהן בשורת נושאים כגון דת, כלכלה, המתרחש בסוריה ועוד, מקשה על פעילות הארגון ומאיימת על עתידו. בד בבד, הלחץ הכלכלי המתגבר על איראן, עשוי לדחוף אותה לפעולת ייאוש נגד אחת משכנותיה החברות באופ”ק ולחרוץ את גורלו של הארגון.

ארגון אופ”ק פעיל מ-1960. את יכולתו להשפיע על מחיר חבית הנפט ולמנף את היכולת הזאת להשפעה פוליטית, רכש הארגון כבר ב-1973, במשבר הנפט שפרץ על רקע מלחמת יום הכיפורים.

חברות הארגון חולשות על כ-73% מעתודות הנפט המוכחות בעולם, אבל אחראיות לרק כ-35% מתפוקת הנפט היומית בעולם. מדינות רבות בעולם, שאינן חברות בקרטל, מפיקות נפט בהתאם לצרכיהן ורובן – ככל שהן יכולות, על מנת לגרוף רווחים מיידים. את השוק משלימות חברות אופ”ק שמתאמות את היקף הפעילות על מנת לווסת את כמות הנפט הזמין בשוק וכך לשלוט ברמת המחירים בעולם.

שיעור המכסות לכל חברה מושפע מההיקף היחסי של העתודות המוכחות של כל מדינה בקרטל. לעתים, מדינות שואבות יותר מהמכסה שלהן כדי לפתור בעיה זמנית של מחסור במזומנים. איראן ועיראק פעלו כך בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 לצורך השיקום שלאחר המלחמה.

בשנות הפעילות הראשונות של אופ”ק, לא הייתה משמעות מיוחדת לפעילות של קרטל בשוק שהיה מוצף בסחורה ושהלקוחה הגדולה שלו, ארה”ב, בכלל נהנתה מעודף ייצור לעומת הצריכה הפנימית שלה. בעיה נוספת שעמדה אז מול יצירת קרטל הייתה ששוק הנפט העולמי היה ברובו בידי חברות ולא ממשלות, שרצו למכור את המוצר ולא לווסת את המכירה שלו.

כל זה השתנה בתחילת שנות ה-70, כשארה”ב החלה לצרוך יותר נפט משהייתה מסוגלת להפיק, ופנתה לייבוא. כיום, כבר שני שלישים מהצריכה האמריקנית מקורם בייבוא. כשהבינו באופ”ק שהעולם הגיע לנקודה שבה ניתן ליצור מחסור מלאכותי בנפט, ושהנפט הוא מוצר הכרחי לכלכלה העולמית, הפך הזהב השחור למנוף הכלכלי והפוליטי של חברות הארגון.

מלחמת יום הכיפורים העניקה הזדמנות לחברות הארגון להפעיל את הנשק הזה – סעודיה הטילה אמברגו על מכירת נפט ומחיר החבית זינק מ-3 דולרים ל-12 דולר. שש שנים לאחר מכן, בעקבות נפילת משטר השאה באיראן, נוצר מחסור חדש בנפט בשוק העולמי ומחיר החבית קפץ שוב, הפעם ל-35 דולר. שני משברי הנפט האיצו את המיתון בכלכלה העולמית בשנות ה-80 שבתורו הוביל לירידה בביקוש לנפט ולירידה דרמטית במחיר. מחיר החבית כבר ירד מתחת ל-10 דולרים ב-1986 ובכך תרם לנפילת ברה”מ וניצחון האמריקנים במלחמה הקרה – ארה”ב יכלה להפנות משאבים למאבק בסובייטים, שקופת המזומנים שלהם התדלדלה עוד יותר.

סיום מלחמת איראן-עיראק הוביל כאמור להגברת ייצור הנפט בשתי המדינות מעבר למכסות שלהן באופ”ק, כדי לממן את שיקומן לאחר ההרס הרב במלחמה. בהקשר זה כדאי לזכור כי הפלישה העיראקית לכווית שהובילה למלחמת המפרץ הייתה על רקע הטענה העיראקית כי כווית שואבת מעבר למכסה שלה ובכך מורידה את מחיר החבית, וכן שכווית גונבת נפט מעיראק בשדה רומיילה.

שנות ה-90 היו לשנים שבהן מחיר החבית נותר נמוך והעולם נהנה מצמיחה. מחיר הנפט החל לרדת בצורה מתונה יחסית בתחילת 1997 כשהמשבר במזרח אסיה מסייע להאצת התהליך. בין מאי 1998 לסוף השנה צנח המחיר ב-40% והיה מהגורמים שהובילו את רוסיה לפשיטת רגל. בוונצואלה התוצר לנפש באותה שנה הגיע לרמה של 1963. המשברים בתורם העלו לשלטון את פוטין ברוסיה ואת צ’אבז בוונצואלה. השניים, לצד אחרים, ראו במשאבי האנרגיה העצומים שעליהם חלשו כלי נשק רב עוצמה ולא היססו להשתמש בו לטובתם. באיראן פרץ מרד סטודנטים ב-1999, שתודלק על ידי המוני צעירים מובטלים כתוצאה מהפגיעה הקשה בכלכלה האיראנית.

הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 פגעה ביכולת העיראקית לייצר נפט והובילה למחסור בנפט בשוק העולמי ולקפיצה מחודשת במחיר. השיא היה ב-2008 שבו נמכרה חבית ב-147 דולר, מה שהפך לקטליזטור לשקיעת העולם למיתון כלכלי. חלק מהעלייה ההיא מוסבר בהחלטות פוליטיות של איראן וונצואלה לדחוף את המחיר למעלה באמצעות שאיבת-חסר של נפט ויצירת מחסור מלאכותי של נפט בעולם. חלק נוסף מהעלייה מוסבר בפעילות ספקולטיבית שאפשרה עשיית רווחים עצומים בזמן קצר.

המשלחת האיראנית לוועידת אופ”ק הראשונה ב-1960 – האם הארגון מגיע לסוף דרכו? צילום: אתר אופ”ק

האביב הערבי יוצר שסע חדש בארגון

בשנים האחרונות נרשמו תנודות רבות במחיר החבית על רקע האביב הערבי, בעיקר בעת המלחמה שהתחוללה בלוב, וכן בכל סבב סנקציות על איראן, שלעתים יצרו מחסור בנפט, ולעתים, לאור הגברת השאיבה מצד הסעודים, הביאו דווקא לעודף בשוק.

המאבק הפנים-ארגוני באופ”ק, שאת שורשיו ניתן למצוא עוד בימי מלחמת איראן-עיראק, הוא זה שהופך למשמעותי יותר ויותר לעתיד הארגון, לאור מעורבותן של כל המדינות כמעט בסכסוך שכבר חורג מתחום הכלכלה ואף הפוליטיקה, ומגיע גם למחוזות הדת.

היריבות בין איראן הח’ומייניסטית לעיראק תחת הנהגתו של סדאם חוסיין, הושפעה מהתפיסה בקרב מדינות הנפט העשירות במפרץ הפרסי שראו בעיראק מחסום בפני התפשטותה של איראן ותמכו בה כלכלית – על פי אחת ההערכות, העיראקים קיבלו 60 מיליארד דולר ממדינות אלה [1].

המהפכה באיראן שהובילה להפלת השלטון המונרכי של השאה ולעליית רפובליקה דתית-שיעית, יצרה חשש בקרב ההנהגות הסוניות באזור מפני התפשטות ההשפעה השיעית ואיום מצידה על יציבות השלטון במדינות השכנות. היריבות השיעית-סונית נעוצה בימיו הראשונים של האסלאם, אך החשש המודרני מאיראן המהפכנית עבר בירושה למדינות המפרץ כיום, שלאור הנסיגה האמריקנית מהאזור מנהלות חלק גדול מהמאבק באיראן בעצמן.

לאחר נפילתו הסופית של סדאם חוסיין ב-2003, נעלם האיום החזק ביותר שישב על גבולותיה של איראן. האמריקנים החלו לגלות כמה הבוץ העיראקי היה טובעני. כך, הייתה איראן חופשיה במידה רבה להתחמש בעצמה, ולחתור גם לנשק גרעיני.

מדינות אופ”ק מספקות כ-35% מתפוקת הנפט היומית בעולם. צילום: אתר אופ”ק

התגבשות המחנות

במהלך השנים האחרונות התגבשו שני מחנות יריבים בארגון. מן הצד האחד של המתרס נמצאת איראן, שבה תומכות ונצואלה ואקוודור החברות בציר לטיני של מדינות אנטי-מערביות, וכן אלג’יריה המהפכנית ולמרבה האירוניה גם עיראק, שנתונה כיום להשפעה איראנית לאור העובדה שהיא נשלטת על ידי הרוב השיעי.

מול הקבוצה הזאת עומדות סעודיה, קטאר, כווית, איחוד האמירויות ובקרוב גם לוב, המרוכזת במאמצי השיקום שלה. שתי חברות נוספות, אנגולה וניגריה, אינן חלק מהשסע והן פועלות לפי שיקולים כלכליים בלבד.

את המדיניות הסעודית והשאיפה לרווחים ניתן לסכם במשפט שאמר שר הנפט המיתולוגי שלה, אחמד ימאני, שכיהן בתפקיד במשך 24 שנה עד 1986: “עידן האבן לא הסתיים כי נגמרו לנו האבנים” [2].

במילים אחרות, הסעודים פועלים כל העת למקסם את הרווחים מהנפט וחוששים ממעבר לטכנולוגיה חדשה שתייתר את הנפט. לכן, פועלים הסעודים להותיר את מחיר החבית ברף שהם סבורים שהמערב יכול לעמוד בו. הסעודים זקוקים למחיר שנתי ממוצע של 94 דולר לחבית כדי לכסות את כל ההוצאות הממשלתיות כיום. כל דולר מעל הוא עודף תקציבי וכל דולר מתחת יוצר גירעון. בהתחשב בעובדה שעלות הפקת הנפט היא 25-30 דולר לחבית, ובכך שהסעודים שואבים כ-3.5 מיליארד חביות נפט בשנה, הרי שהסעודים זקוקים ל-200-250 מיליארד דולר רווחים שנתיים מהנפט, כדי לכסות את הפעילות הממשלתית.

מולם זקוקים האיראנים למחיר שנתי ממוצע של 115 דולר לחבית כדי לממן את הפעילות הממשלתית. בכל כינוס קוראים האיראנים לקיצוץ במכסות בעת שמחיר החבית נמוך יותר. האיראנים מוטרדים פחות מההשלכות לכלכלה העולמית ועסוקים יותר בהגדלת התמלוגים כדי לממן את הסובסידיות הנדיבות לאזרחים ואת הפרויקטים הלאומיים הגדולים שלהם, כולל פרויקט הגרעין כמובן. מעניין לציין שגם רוסיה, שאינה חברה באופ”ק מאחר שמשק הנפט שלה נשלט על ידי מספר חברות ולא חברה אחת ממשלתית ולכן יש לה קושי בגיבוש מדיניות אחת, זקוקה למחיר חבית של 115 דולר כדי לכסות את הוצאותיה [3].

מאחר שהתשתית הסעודית היא הטובה מקרב חברות אופ”ק, נהנית למעשה הממלכה המדברית מיכולת להגביר את שאיבת הנפט בכל רגע בכ-2 מיליון חביות ביום, ובכך סעודיה הופכת למעשה למשפיעה הגדולה ביותר על מחיר הנפט העולמי – ברצותה היא מגבירה את השאיבה ומסייעת להוזלת הנפט וברצותה מקצצת בשאיבה ומייקרת את הנפט. יכולת זו נוצלה בשנים האחרונות לחפות על מחסור בנפט לובי בשוק לאחר נפילת קדאפי למשל. עובדה זו מרתיחה את האיראנים שטוענים שהסעודים הם המרוויחים הגדולים מהגברת שאיבת הנפט בקרב חברות אופ”ק מאחר שפירוש הדבר הוא שזהו גידול נטו בשאיבה הסעודית, בעוד שמדינות אחרות לא זוכות להגביר את התפוקה ונפגעות מירידת המחיר [4].

לתוך היריבות המסורתית הזו שהושפעה בעיקר מהאינטרסים הסותרים – הרצון הסעודי להחליש את המוטיבציה המערבית למציאת תחליף לנפט והרצון האיראני להגביר את הרווחים ככל שניתן – נכנסו אירועי האביב הערבי שמאיימים לראשונה על המשך קיומו של קרטל הנפט.

אחמדיניג’אד עם הוגו צ’אבז – ונצואלה ואקוודור במחנה האיראני באופ”ק. צילום: אייג’נסיה ברזיל

היווצרות שני מוקדי כוח חדשים באזור

הנסיגה האמריקנית מעיראק אפשרה לשני מוקדי כוח להתרומם – האחד הוא איראן, שכבר עשור נמצאת בתהליך התעצמות, והמוקד השני הוא סעודיה-טורקיה, המדינות הסוניות המובילות שרואות באיראן יריבה ובמקרה הסעודי אף אויבת, במאבק על השפעה במזרח התיכון.

המאבק בין שני הגושים מתרחש בכל יום ובכל מקום במזרח התיכון, אולם רוב שפיכות הדמים בשנתיים האחרונות מתנקזת למדינה אחת – סוריה. ניסיונות הסעודים ובני בריתם להדיח את הנשיא הסורי בשאר אסד ולהשליט את הרוב הסוני במדינה, נתקלים בחומה קשה לפיצוח של משטר סורי הנתמך במיליארדי דולרים ונשק על ידי איראן, ובמידה רבה גם על ידי רוסיה.

אם כן, לתוך המאבק העלווי-סוני על שליטה בסוריה העתידית, זורמים מיליארדי דולרים של רווחי נפט, כשמצדו האחד של המתרס מצויות איראן ורוסיה, שזקוקות כאמור למחיר של 115 דולר לחבית כדי לשמור על תקציב מאוזן, ומצדו האחר של המתרס מצויות סעודיה וקטאר שמסתפקות ב-94 דולר לחבית ואף פחות. ארבע מדינות אלה, ומדינות נוספות המעורבות בסכסוך כוונצואלה ואיחוד האמירויות, הן הדלק האמיתי של המאבק בסוריה. ביום שבו ייסגר הברז האיראני, המשטר העלווי יתקשה לשרוד. באותה מידה, המשך המרד נגד אסד תלוי בהמשך הנדיבות הסעודית-קטארית.

מאז מאי 2012 לא עבר מחיר החבית את 100 הדולר, ורוב הזמן הוא נמצא על 85-95 דולר, האזור שבו יכולים הסעודים להרשות לעצמם להימצא, בייחוד בהתחשב בכך שבמחצית השנייה של 2012 המחיר היה 98-108 דולר וייצר עבור הסעודים עודף תקציבי.

האינטרס הסעודי אם כן הוא לנסות ולהחזיק את מחיר החבית נמוך, אפילו מתחת ל-94 דולר, כדי להחליש את היכולת האיראנית להמשיך ולתמוך במשטר אסד. כך נוצר מצב כי לסנקציות המוטלות על טהרן עשויה להיות השפעה רבה יותר על המשך שלטונו של אסד מאשר על המשך מאמצי האיראנים להשיג נשק גרעיני.

אמיר קטאר עם פוטין – הראשון ממובילי המחנה הסוני, השני מחפש מחיר גבוה ככל האפשר. צילום: הקרמלין

מחיר בנפט ב-2013

בשנת 2013, מחיר הנפט יוסיף להיות לא יציב ויושפע מבחינות רבות מהמיתון העולמי. ההאטה הכלכלית הובילה כבר לירידה בביקוש לנפט, וכך הודיעו הסעודים בסוף 2012 כי יקצצו 700 אלף חביות ביום, ל-9.3 מיליון חביות, אחת הרמות הנמוכות ביותר בשנים האחרונות עבור הסעודים. המטרה כמובן שהמחיר לא יוסיף לרדת מתחת לרמה שבסעודיה נזקקים לה.

גם חברות אחרות באופ”ק קיצצו בייצור שלהן, ועל כן הערכת הארגון היא שבחודשים הקרובים מחיר הנפט ינסוק ל-107-110 דולר לחבית. אולם בהתאם למדיניות הסעודית לשמור את המחיר מתחת ל-100 דולר כדי לפגוע באיראנים וכחלק מהלחץ האמריקני עליהם, הם יעברו לשאוב יותר נפט בעוד שהמיתון העולמי עשוי להעמיק ותהיה ירידה בביקושים. לכן, באמצע השנה מחיר החבית יהיה נמוך, ככל הנראה יותר מהרמה היום – 93 דולר לחבית בעת כתיבת שורות אלה [5].

כך נוצרת עבור האיראנים בעיה לטווח ארוך שמועצמת על ידי הסנקציות – הם יצטרכו להתחיל ולוותר על אינטרסים חיצוניים כגון התמיכה באסד, או שיסתכנו בתשלום מחיר כבד בבית. ב-14 ביוני 2013 יילכו אזרחי איראן להצביע בבחירות לנשיאות. בפעם הקודמת שבחירות אלה התקיימו, ביוני 2009, הרחוב האיראני געש במה שנראה כיום כהקדמה לאירועי האביב הערבי. הפעם, כשאחמדינג’אד לא מתמודד אמנם אך ישנם מועמדים שמרנים רבים, עשוי הציבור האיראני התשוש מהסנקציות ומהגבלת חירויות הפרט לנסות פעם נוספת להפיל את המשטר.

תופעה נוספת שתשפיע על מחיר הנפט בהמשך השנה, נוגעת ליום שבו ייפול משטר אסד. סעודיה וקטאר יבקשו לשקם את המדינה שנקרעה במלחמת אזרחים, ויצטרכו להזרים לאורך שנים מיליארדי דולרים לצורך כך. אם אכן מלחמת האזרחים תסתים בפיצול של סוריה, כפי שהערכנו בסיקור ממוקד בשנה האחרונה והעלווים יצליחו להקים מדינה משלהם בחוף הים התיכון, מדינה שתזכה לתמיכת איראן ורוסיה, ידאגו השתיים להזרים גם ממון רב כדי לסייע בהקמת המדינה הזו.

כדי לממן את מאמצי השיקום, ולהיערך לקרב במדינת המאבק הבאה, בין אם תהיה זו לבנון, ירדן או כל מדינה אחרת במזה”ת, תזדקקנה כל המדינות היריבות למזומנים שאותם הן תוכלנה להשיג רק בהגברת שאיבת הנפט. מאחר שהביקוש לנפט יוסיף להיות נמוך יחסית לאור המצב הכלכלי באירופה, בארה”ב וביפן, השוק עשוי להיות מוצף בזהב השחור במחצית השנייה של 2013 על כל המשתמע מכך. 2013 אמורה להסתיים עם מחיר נמוך משמעותית מהמחיר היום. יש להניח שבפגישה הקרובה של אופ”ק ב-31 במאי, יבלוט הסכסוך הפנימי בארגון עוד יותר, ותתגלע חוסר הסכמה לגבי גובה המכסות של חברות הארגון.

מדינה נוספת שתשפיע על שוק הנפט בטווח הבינוני והרחוק היא עיראק. המדינה יוצאת זה עתה מעשור של כיבוש אמריקני, שקדמו לו 12 שנים של סנקציות ולהן 8 שנים של מלחמה באיראן. עיראק מנסה להשתקם כלכלית כשברקע האיום בהתקוממות המיעוט הסוני נגד השלטון השיעי. המדינה שבה לפתח את משק הנפט, ולאחר שנים רבות שבהן שאבה כ-2 מיליון חביות נפט בלבד, היא כבר שואבת 3.1 מיליון חביות ביום ועל פי התוכנית תייצר בעוד שנתיים 4.2 מיליון חביות, ו-6.1 מיליון חביות ביום ב-2020.

העיראקים כבר הבהירו שמי שצריך לספוג קיצוצים במכסות הם הסעודים, שהגבירו את השאיבה בשנים האחרונות במשברים השונים ונהנו מרווחים אדירים. לכן, גם הירידה בייצור בסעודיה, תגובה לפחות בחלקה על ידי הגברת השאיבה בעיראק [6].

לוב חוזרת לייצר נפט ברמה של לפני שנתיים-שלוש. בשנים האחרונות שואבים הלובים 1.5 מיליון חביות ליום, וכרגע הם שמו לעצמם יעד לשאוב 2.5 מיליון חביות ב-2013. הלובים זקוקים להזרמה של מיליארדים של דולרים כדי לשקם את המדינה, לא רק ממלחמת האזרחים בדרך להפלת קדאפי, אלא גם מהיעדר השקעה ב-32 שנות שלטונו של קדאפי שהתאפיינו בעיקר בשחיתות רבה. למרות היותה חברה באופ”ק, עשויה לוב לחרוג מהמכסות שלה ברגע שתשוקם תעשיית הנפט וחברות זרות יורשו להיכנס למדינה כדי לפתח את המשק המקומי [7].

ונצואלה, שדרשה במשך שנים שתפוקת אופ”ק תקוצץ כדי לשמור על מחיר גבוה, דורשת כל אותן שנים גם שהמכסה שלה תעודכן כלפי מעלה. הסיבה היא שתגליות הנפט באורינוקו הפכו זה מכבר את ונצואלה לבעלת עתודות הנפט מהגדולות בעולם עם יותר מ-200 מיליארד חביות, כשרק סעודיה גדולה יותר ועל פי מומחים שונים ייתכן שוונצואלה כבר כעת הגדולה בעולם. לכן, אמורה ונצואלה באופן תיאורטי לזכות למכסה דומה למכסה הסעודית. הבעיה היא שהתשתית בוונצואלה לא מאפשרת לה להגביר את השאיבה ולמעשה היא בשאיבת-חסר כבר שנים רבות. אולם שינוי המכסות יביא להפחתה משמעותית בייצור בפועל ולייקור הנפט, שלשם שואפת ונצואלה. מצבו הבריאותי של הוגו צ’אבז, שכפי נראה לא ינהיג את המדינה ב-2014, עשוי להוביל גם לשינוי גישה מסוציאליזם ליזמות במדינה הדרום אמריקנית, כולל פיתוח שדות הנפט והתשתיות כדי להגדיל את יכולת ייצור הנפט.

ארה”ב, ברזיל וקנדה, שאינן חברות באופ”ק, מגבירות את היקף הפקת הנפט שלהם בקצב גובר והולך. כך ארה”ב שסבלה מירידה בתפוקה במשך שנים, מייצרת כבר 7.1 מיליון חביות ביום, הרמה הגבוהה ביותר מאז 1992 [8].

השינויים במחיר הנפט 1861-2011. מקור: ויקיפדיה

איומים נוספים על אופ”ק

כל האמור לעיל מצטרף לחשש העתיק של שר הנפט הסעודי לשעבר. הזינוק במחיר הנפט מאז 2004, הוביל לשיפורים טכנולוגיים רבים שאמורים לאיים על ההגמוניה של אופ”ק בשוק האנרגיה. לדוגמה, המחיר הגבוה של הנפט הפך את הפקתו מחולות הנפט המצויים בשפע בקנדה לכלכלי, וכך הפכה קנדה לבעלת עתודות הנפט השלישית בגודלה בעולם. ייצור הנפט מחולות הנפט הסתכם עד ב-2006 על כ-1.1 מיליון חביות ביום, עלה ל-1.6 מיליון חביות ב-2010, ומתוכנן להגיע ל-3.5 מיליון חביות ב-2020. מהבחינה הזאת, ירידה במחיר החבית בשיעור שיהפוך את חולות הנפט ללא כלכליים, תוביל למחסור מהיר וחריף בנפט שידחוף את מחירו שוב למעלה.

טכנולוגיה שנייה שמאיימת על שוק הנפט הנוכחי ובעיקר על חברות אופ”ק היא זו שמנסה להפוך את תהליך הפקת נפט מפצלי השמן לזול ולא מזהם. כשהתהליך יהפוך למסחרי, תהיה ארה”ב למעצמה הגדולה בעולם בתחום הנפט, והיא תוכל לשאוף למציאות שבה היא לא מייבאת נפט כלל. אמנם הירידה בביקוש בארה”ב מתרחשת במקביל לעלייה בביקוש בסין ובהודו, אך התחרות האמריקנית לאופ”ק תוביל את הקרטל לתהליך של גוויעה – צמצום מתמשך במכסות כדי לשמר רמת מחירים גבוהה ופרישה של מדינות שיבקשו לשאוב כמות גדולה של נפט מעבר למכסה שניתנה להן.

המשבר בתוך אופ”ק אם כן, עשוי להגיע לנקודת רתיחה ביום שבו יתחלף השלטון בסוריה, כשההערכה כאמור היא שהעימות בין המחנות היריבים במזרח התיכון לא יסתיים שם. חברות אופ”ק יוסיפו שלא להסכים על מדיניות משותפת בעניין היקף ייצור הנפט, ואף אם הארגון עצמו ימשיך לקיים מפגשים, להחלטותיו תהיה משמעות קטנה ביותר מאחר שיש להניח שכל צד ישאב נפט כפי הבנתו.

הטבעת הכלכלית המתהדקת סביב צווארה של איראן, לצד התסריט של אובדן בת בריתה סוריה ואולי אף סכנה לבן בריתה נסראללה, לוחצים את האיראנים לפינה. אם יתחדשו המהומות הפוליטיות לאחר הבחירות ביוני, עשויה איראן לבצע מהלכים נואשים משלה, שיכוונו אל שכנותיה.

הערות

1. Patrick Borgan, “World Conflicts: A Comprehensive Guide to World Strife Since 1945”, London: Bloomsbury, 1989

2. Matt Frei, “Washington diary: Oil addiction”, BBC News, 03/07/2008

3. Liam Denning, “Raging Oil Price Will Burn OPEC”, The Wall Street Journal, 09/12/2012

4. Patrick Allen, “Divided OPEC Losing Control of Oil Market”, CNBC, 10/06/2011

5. Ajay Makan, “Opec upbeat on 2013 crude oil price”, Financial Times, 28/01/2013

6. Terry Macalister, “Oil demand in 2013 to rise as world economy recovers, IEA says”, The Guardian, 12/12/2012

7. James Foley, “Libya’s Oil Industry Defies Expectations”, pbs.com, 06/07/2012

8. “OPEC meets to decide on oil output targets, discuss new head”, The Hindu Business Line, 09/12/2012