פקיסטן מצויה תחת זעזועים פוליטיים, מלחמות פנימיות וחיצוניות מאז קמה ב-1947. הדחתו של הנשיא פרווז מושארף ב-2008, רק החריפה את תהליך ההתדרדרות. כיום יש התוהים בקול האם פקיסטן היא עדיין מדינה ריבונית, או אוסף של שבטים עוינים זה לזה.

שלושה מוקדי כוח עיקריים קיימים בחברה הפקיסטנית בימינו: האליטה הליברלית-אינטלקטואלית, אליה משתייך הנשיא הנוכחי זארדארי, האליטה הביטחונית-מודיעינית אליה השתייך הנשיא לשעבר מושארף והאליטה הדתית המבוססת בעיקר בפריפריה הפקיסטנית.

האליטה הליברלית-אינטלקטואלית מעוניינת בשלטון דמוקרטי, חילוני ופרו-מערבי בפקיסטן. מנהיג פקיסטן הנוכחי, עלי אסיף זארדארי שנכנס לתפקיד זמן קצר לאחר רצח אשתו והבחירות בפקיסטן, הוא כאמור מהבולטים בקבוצה זו, בה חברים גם מרבית בכירי מערכת המשפט בפקיסטן, הנאמנה למסורות הבריטיות.

האליטה הביטחונית-מודיעינית היא על פי רוב גם הקבוצה החזקה ביותר בפקיסטן. זרועות המודיעין במדינת הגרעין האסלאמית חולשים על רוב צמתי ההשפעה במדינה, ונוהגים לקדם מדיניות עצמאית, בניגוד לדעת או רצון המנהיג ולא פעם אף ללא ידיעתו. הנשיא מושארף כמו רוב מנהיגיה הקודמים של פקיסטן, החשיב מאוד את יחסיו הקרובים עם חברי האליטה, ואף סירב לוותר על תפקיד הרמטכ”ל כשהיה נשיא, כדי לשמר את כוחו במדינה. אנשי האליטה הביטחונית שומרים על קשרים טובים עם המערב, ובמקביל גם עם סין ומדינות אחרות. הם רואים עצמם כפטריוטים פקיסטנים, ופועלים על מנת להנציח את מעמדם הדומיננטי והמסורתי בחברה ואת עוצמתה של פקיסטן מול מדינות אחרות.

אליטה זו טיפחה בעבר ארגוני טרור רבים וביניהם הטאליבן באפגניסטן וארגונים אחרים שביצעו פיגועים בהודו, כל זאת לשם קידום האינטרסים הלאומיים של פקיסטן כפי שהם תופסים אותם. אנשי הקבוצה מעדיפים לחיות בדיקטטורה צבאית וחילונית, למרות שיחסם אל הדת חם יותר מיחסה של האליטה הליברלית.

הקבוצה השלישית, הדתית, מחולקת למספר קבוצות עצמאיות אשר להן אינטרסים משותפים רבים. אנשי הדת בערים הגדולות מפתחים את מערכת המדרסות והמסגדים בפקיסטן, ולעתים מוצאים עצמם בעימותים עם השלטון. קבוצות דתיות המצויות בפריפריה הפקיסטנית, בעיקר באזורים כמו קשמיר בצפון מזרח, או הטריטוריות הפשטוניות בצפון מערב, נהנות מהתוואי ההררי באזורים אלה המקשה על תנועת כוחות זרים ומאפשר להם לקיים אוטונומיה דתית. דת האסלאם באזורים אלה, מקבלת ככל הנראה את הפרשנות הדתית הקיצונית ביותר בעולם, מטרת הקבוצה הדתית היא להשליט את חוקי השריעה בפקיסטן בתחילה, לאחר מכן בכל תת היבשת ההודית, ולבסוף בכל העולם.

זארדארי – מתקשה להתמודד עם מאבקי הכוח. צילום: הבית הלבן

מדינה בתוך מדינה

השליח האמריקני המיוחד לאפגניסטן ופקיסטן ריצ’רד הולברוק, ערך בפברואר מסע ביקורים באזור. לאחר ביקור באיסלמבאד וקאבול, הגיע לניו דלהי, שם פגש את שר החוץ ההודי פראנאב מוקרג’י. בפגישותיו עם מנהיגים בשלוש המדינות, אמר הולברוק כי הגיע בעיקר כדי להאזין למארחיו בטרם יתחיל לגבש רעיונות לפעולה אמריקנית באזור. ממארחיו ההודים שמע הולברוק כי פקיסטן היא הבעיה והגורם העיקרי להתחדשות הטרור, וכדי להילחם בטרור הפקיסטני בצורה יעילה, יש להתחיל עם דרגי הממשל הפקיסטנים.

הולברוק הביע את דאגתה של ארה”ב, שהצטרפה לחששות שהביעו ההודים, לנוכח ההתפתחויות האחרונות בפקיסטן. לאחר זמן רב בו ניסתה ממשלת פקיסטן להילחם עם אנשי הטאליבן בעמק סוואט ומחוז מאלאקנד, הגיעה הממשלה להסדר על הפסקת אש שמשמעותו המעשית שהיא ויתרה על ריבונותה באזור זה של פקיסטן. כיום עמק סוואט מתנהל באופן דומה לאופן בו התנהלה אפגניסטן בימי שלטון הטאליבן – בתי ספר לבנות נסגרו, נשים מחויבות לכסות את כל גופן, גברים מחויבים לגדל זקן ועוד. חוקי השריעה האסלאמים אומצו בקפדנות, ועל אף שמעט ידיעות זולגות מצפון מערב פקיסטן כיום, נראה כי החוקים נאכפים בדייקנות אכזרית, כולל עריפת ראשים כאמצעי ענישה מקובל. קלטת וידאו ששוחררה לאחרונה על ידי הטאליבן, הציגה את עריפת ראשו של מהנדס פולני שהוחזק על ידי הטאליבן מאז ספטמבר.

3,000 אנשי הטאליבן הצליחו לעמוד מול מתקפה של 12,000 חיילים פקיסטנים בשנה האחרונה, בטרם הציעה ממשלת פקיסטן הפסקת אש. כינונה של מעין מדינת טאליבן עצמאית בצפון מערב פקיסטן, הוביל לניתוק חלק מקווי האספקה של כוחות נאט”ו באפגניסטן, זאת בנוסף לשריפתם של 185 בתי ספר והחרבתם של 25 גשרים.

המדינה החדשה הזאת מכונה FATA, אזור השבטים המנהלי-פדרלי, הכולל שבעה מחוזות ומשתרע על שטח של 27,000 קמ”ר, מעט יותר ממדינת ישראל, וחיים בו שישה מיליון וחצי בני אדם, רובם פשטונים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באפגניסטן. בפקיסטן, עומד חלקה באוכלוסייה על כ-15%.

הפקיסטנים יכולים להתנחם בעובדה כי אימפריות גדולות מהם לא הצליחו להתמודד עם השבטים הפשטונים. אלכסנדר הגדול לא הצליח להכניעם לחלוטין, האימפריה המונגולית כשלה בניסיון להשליט את חוקיה באזור ואפילו הבריטים נאלצו לוותר בשלב מסוים.

ההודים מדגישים את העובדה כי בהסכם הפסקת האש, ויתרה למעשה ממשלת פקיסטן על דברים רבים בלי לדרוש תמורה, שכן הטאליבן לא נדרש לוותר על נשקו, לזנוח את דרכיו וכדומה. ממשלת פקיסטן אף שחררה מכלאם מחבלים רבים אשר הצטרפו לחבריהם בהרים, שבאופן טבעי חולמים להשית את חוקי השריעה על פקיסטן כולה.

עמק סוואט בצפון מערב פקיסטן, המרוחק 150 קילומטר בלבד מהבירה איסלמבאד, נחשב בעבר לאתר תיירות פופולארי. המלכה אליזבת שביקרה בו לפני שנים רבות אף העניקה לו את הכינוי “שוויץ של אסיה”. לנוכח העובדה כי הטאליבן שולט הלכה למעשה בכ-70% משטח אפגניסטן, ניתן להבין כי למעלה משבע שנים לאחר החלה המלחמה בין ארה”ב למשטר הטאליבן, מצבם של הקיצונים המוסלמים מעולם לא היה טוב יותר.

ממשלת פקיסטן כבר פנתה לממשלת ארה”ב בבקשה לתת לה ציוד צבאי טוב יותר – מסוקי תקיפה, אמצעים לראיית לילה וציוד לפגיעה בשידורי רדיו, שבאמצעותם משתמשים אנשי הטאליבן לתאם את התקפותיהם באפגניסטן ובפקיסטן, וכן לשדר תעמולה נגד ממשלת פקיסטן, אולם הביקורת הציבורית בארה”ב נגד פקיסטן מרמזת כי בהיעדר שינוי מהותי, ימיה של איסלמבאד כבת ברית מועדפת של וושינגטון – ספורים.

בביקורו בהודו, ביקש הולברוק להעביר להודים מסר שבו רואה ממשלת ארה”ב באיום הטרור בעיה הנוגעת לארה”ב, הודו ופקיסטן באופן דומה. בשל כך, מעוניינים האמריקנים לשכנע את ההודים להסיר מעט מהלחץ על פקיסטן, כדי שזו תוכל להתמקד במאבקה בטרור ולא בהגנה על הגבולות שלה. הולברוק הוסיף כי אנשי הטאליבן מעמק סוואט עומדים מאחורי הפיגועים במומבאי, ושכל כוונתם הייתה לגרום להודו לצאת למלחמה בפקיסטן, ולנצל את המלחמה הזאת כדי להשתלט על שטחים נוספים בפקיסטן.

אזורי הפריפריה בפקיסטן – מחוץ לאחיזת הממשלה. צילום: סטיב אוונס

מי עמד מאחורי המתקפה

על אף שברור כי אזרחים פקיסטנים היו מעורבים בפיגועי מומבאי בנובמבר האחרון, לא ברור עדיין מה היה חלקה של הממשלה הפקיסטנית בפיגועים אלה אם בכלל, ומי עוד היה מעורב.

בתחילת חודש פברואר, האשימו גורמים בפקיסטן ארגון טרור בנגלדשי במעורבות בפיגועים במומבאי. הם הפנו אצבע מאשימה כלפי ארגון שהוצא אל מחוץ לחוק בבנגלדש, כאחראי לפיגוע. הארגון, חארקת אל ג’יאהד אל אסלאם, עבר מספר גלגולים ב-25 שנות קיומו. הוא הוקם בפקיסטן ומטרתו הייתה לסייע למוג’האידין האפגנים במלחמתם בכיבוש הסובייטי. לאחר הנסיגה הסובייטית התפצל הארגון לכמה ענפים – ענף אחד החל לפעול בקשמיר, ענף אחד בבנגלדש. במרוצת השנים, הענף הקשמירי התקרב לטאליבן, בעוד זה שפעל בבנגלדש התקרב לאל קעידה.

ב-3 במרץ, במהלך דיון במפלגת השלטון ההודית על רקע ההתקפה על שחקני הקריקט של סרי לנקה, זכתה פקיסטן לכינוי “סומליה של דרום אסיה” על ידי דובר מפלגת הקונגרס מאנֶש טווארי. ההתקפה התרחשה לדעת ההודים בשל שנים רבות בהן העלימה ממשלת פקיסטן עין מהגידול בפעילות הטרוריסטית בשטחה. הפיגוע נגד שחקני הקריקט הוגדר כפעם הראשונה מאז רצח הספורטאים הישראלים במינכן שספורטאים המסמלים חיבור בין עמים מותקפים בצורה כזו. טווארי הוסיף כי פקיסטן היא לא קורבן של טרור אלא אחראית לטרור, ושעל העולם לקחת בחשבון כי מדובר במדינה גרעינית ועל כן להתגייס לפירוק התשתית הטרוריסטית בה [1].

מפלגת הקונגרס, הנמצאת כעת בעיצומה של מערכת בחירות, סופגת ביקורת קשה במשך שנים ממפלגת האופוזיציה הלאומנית ה-BJP על מה שהיא מגדירה “הטיפול הרך” בטרור הפקיסטני. ביקורת זו הוחרפה לאחר הפיגועים במומבאי. בשך כך, הרטוריקה של מפלגה זו הנחשבת למתונה, החריפה בתקופה האחרונה. בחודש פברואר, לאחר שנודע כי עבדול קאדיר חאן, אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, אשר נכלא לאחר שמכר את סודות הגרעין של פקיסטן למספר מדינות מוסלמיות, שוחרר מכלאו, קראו דוברי המפלגה לקהילה הבינלאומית להכריז על פקיסטן כעל מדינת טרור [2].

ב-16 בפברואר, הודתה פקיסטן כי פיגועי הטרור במומבאי תוכננו בחלקם על אדמתה, למרות שהמשיכה להכחיש מעורבות ממשלתית בפיגועים. ההצהרה הגיעה לאחר חודשים של הכחשות והפניית אצבע מאשימה לעברן של מדינות וארגונים אחרים. ההצהרה לוותה גם במעצר של תשעה חשודים במעורבות בפיגועים. בנוסף העבירה פקיסטן להודו את ממצאי החקירה שקיימה בעקבות הפיגועים וכן רשימת שאלות הבהרה לממשלה ההודית. בין השאלות והבקשות, דרישה לקבל דגימות DNA מגופות המחבלים וטביעות אצבע. הפניה הפקיסטנית לקבלת המידע התקבלה בתגובות מעורבות. היו בהודו שחשו כי הדבר מעיד אולי על רצון לחקור את הפיגועים, אולם רוב גורמי הביטחון סבורים כי זו דרכה של פקיסטן לגרור רגליים בחקירה, בהתחשב כי הודו סיפקה לפקיסטן ראיות רבות המוכיחות את מעורבותה, וכעת עליה להתמקד בחיסול תשתית הטרור בפקיסטן, ולא בעיסוק בשאלות הנוגעות לחקירה.

מרד בבנגלדש

בנגלדש מצאה עצמה בסוף חודש פברואר תחת מרידה של חיילי הצבא. המרידה, שכוונה בתחילה אל עבר מפקדי הצבא באזורי הגבול, התפשטה והגיעה עד לעיר הבירה דַקַה ולמוקדים אחרים. צבא בנגלדש הופעל נגד המורדים תוך שימוש בטנקים, והצליח לדכא את המרידה. לאחר מכן בוצעו מעצרים נרחבים בשורות הצבא.

בנגלדש שבה למסלול הדמוקרטי בתחילת השנה לאחר שנתיים של אי יציבות פוליטית, לא מעט הודות לראש הממשלה שייך חסינה, שהכריזה על מלחמת חורמה בשחיתות מאז שנכנסה לתפקידהּ. מאות בני אדם ממגוון רמות הבירוקרטיה והממשלה נעצרו באשמת שחיתות. המרד שדוכא ביעילות ובמהירות, העלה בראשיתו חשש כי המצב הפוליטי בבנגלדש יתדרדר לאותה מציאות עגומה שהתקיימה במדינה טרם השיבה לדמוקרטיה.

לאחר ששככה המהומה בבנגלדש והחלה החקירה הרשמית, נחשפו פרטים מרתקים שסוקרו בהרחבה התקשורת ההודית. על פי הפרסומים, סלאח א-דין קאדיר צ’אודהורי, איל ספנות בנגלדשי המקורב לקהילת המודיעין הפקיסטנית ולמפלגת האופוזיציה הגדולה בבנגלדש, ה-BNP, העביר כ-150,000 דולר כסיוע למורדים. מפלגת ה-BNP הייתה מפלגת השלטון לפני שהפסידה בבחירות ב-2008, ורבים מאנשיה נאסרו על ידי ראש הממשלה החדשה. ה-BNP תומכים בהידוק היחסים עם פקיסטן, לעומת מפלגת האוואמי שבשלטון כיום, התומכת ביחסים קרובים עם הודו. זו אינה הפעם הראשונה ששמו של צ’אודהורי נקשר לאירועים מסוג זה – ב-2004 נחשד במעורבות בעסקת נשק לטובת ארגון טרור הודי שניסה להתנקש בחייה של ראש ממשלת בנגלדש היום וראש האופוזיציה דאז, שייך חסינה.

מהחקירה עולה כי המטרה הראשית של הרובאים המורדים הייתה ראש הממשלה חסינה והרמטכ”ל מואין אחמד. חסינה הועברה בתחילת המרד לדירת מסתור צבאית, ומאוחר יותר עלתה לשידור בטלוויזיה הארצית וקראה למורדים להניח את נשקם. המרד שכוון כאמור אל הקצינים, אמור היה להסיח את הדעת מהקונספירציה שנרקמה נגד ההנהגה הבנגלדשית. עד כה נמצאו כ-80 גופות אשר הושחתו ללא הכר, חלקן הגדול של קצינים, והחשש הוא כי ישנן גופות נוספות שטרם נמצאו. שיטת הפעולה הרצחנית, שכללה התעללות קשה בגופות הקצינים, מעידה לדעת המעורבים בחקירה כי אידיאולוגיות אסלאמיות קיצוניות חדרו לשורות הצבא בדרגיו הזוטרים, בהשפעתן של קבוצות טרור בנגלדשיות המקורבות לארגון אל-קעידה.

חסינה מסוכסכת עם פקיסטן לא מהיום, וביתר שאת מאז דרשה להקים בית דין בינלאומי, שיחקור ויעמיד לדין את האחראים לביצוע פשעי מלחמה בזמן מלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971. באותה מלחמה נהרגו בין מיליון לשלושה מיליון בנגלים, קרוב לעשרה מיליון בני אדם ברחו להודו וכ-200,000 נשים נאנסו על ידי צבא פקיסטן. אלו שחסינה מבקשת להעמיד לדין הם אלו שזכו לכינוי הרזאקארים (רזאקאר-מתנדב בפרסית), אזרחים שהתנדבו לשתף פעולה עם הפקיסטנים בביצוע הזוועות.

לאחר המלחמה, שהסתיימה בניצחונן של בנגלדש והודו, נרצחו מרבית הרזאקארים, כמה רבבות בני אדם, בעיקר מהדרג הנמוך. מנהיגי הרזאקארים ברחו לפקיסטן, והורשו מאוחר יותר לשוב לבנגלדש, כשמפלגת ה-BNP אחזה במושכות השלטון. על אף היותם פושעי מלחמה, הם זכו למשרות בכירות בשלטון בבנגלדש, עד למהפך השלטוני ב-2008. הפקיסטנים אינם מוכנים להודות ברצח העם שהתבצע בבנגלדש, וטוענים למספרי הרוגים נמוכים בהרבה במלחמה. הקמת בית דין בינלאומי עשויה לחשוף מידע קשה מבחינת פקיסטן. הרזאקארים, שנהנים עדיין מהשפעה פוליטית רבה ומגיבוי פקיסטני, מעוניינים בשל כך להרוג את חסינה.

נשיא פקיסטן הנוכחי, עלי אסיף זארדארי, המרוחק מהאליטה הצבאית הפקיסטנית, אף שלח שליח מיוחד לראש הממשלה חסינה בבקשה שלא תנסה להקים בית דין בינלאומי שכזה, בתואנה כי הדבר יביך את הצבא הפקיסטני.

חסינה – נלחמת בשחיתות ודורשת צדק. צילום: משרד ההגנה האמריקני

הם יורים גם בספורטאים

וואסים אקראם, הקפטן לשעבר של נבחרת הקריקט הפקיסטנית, ואחד מגדולי שחקני הקריקט של כל הזמנים, הגיב על תקיפתם של שחקני הקריקט מסרי לנקה בארצו באומרו כי אירוח אליפות העולם בפקיסטן ב-2011 הפך לחלום רחוק. אגדות קריקט נוספות בפקיסטן הצטרפו לדבריו וגינו את הפיגוע. שמונה בני אדם נהרגו ביניהם שישה שוטרים, ושישה שחקני נבחרת נפצעו, בהתקפה שבוצעה על ידי תריסר מחבלים חמושים ברובי סער ובמשגרי טילים בעיר לאהור.

אירוח משחקי 2011 אמור היה להיערך בשיתוף עם הודו, סרי לנקה ובנגלדש, אולם כעת תשלם פקיסטן את המחיר. משחק הקריקט הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בתת היבשת ההודית, ואירוע שכזה משול בעיני אזרחי פקיסטן וסרי לנקה לפגיעה בשחקני נבחרת צרפת בכדורגל במהלך ביקור באיטליה. מבצעי הפיגוע ידעו היטב מהן השלכות של הפיגוע הזה. התקשורת הפקיסטנית והתקשורת הבינלאומית עסקו בו בהרחבה, כולל בתוכניות הספורט השונות. אין ספק כי פקיסטן, אחת ממעצמות הקריקט אשר זכתה פעם אחת באליפות העולם, תתקשה לארח נבחרות בעתיד.

הפיגוע בעיר לאהור, המצויה במדינת פונג’אב – הגדולה והמרכזית מבין המדינות המרכיבות את פקיסטן, מדגים פעם נוספת עד כמה עמוקה תשתית הטרור בפקיסטן. נראה כי קיים שיתוף פעולה בין האליטה הביטחונית ואנשי הדת בפקיסטן, המבוססת כולה על אינטרסים צרים – אנשי הצבא עושים שימוש במחבלים הדתיים כדי לפגוע באויביהם, אגב יצירת מציאות ביטחונית קשה בפקיסטן המאפשרת להם לתמוך בהשבת השלטון הצבאי, בעוד אנשי הדת זקוקים לאליטה הביטחונית הדואגת לאמן את המחבלים, לציידם בנשק ובמודיעין איכותי ועוד. אולם בעוד שבעבר, היה ברור מיהו הכלב ומיהו הזנב – גופי המודיעין הפקיסטנים הקימו את הטאליבן ותמכו בשלטונו, כיום נראה שאנשי הדת צוברים עוצמה רבה יותר וגוברת.

כרגיל לנוכח אירועים ביטחוניים בפקיסטן, עולה החשש באשר לגורל הנשק הגרעיני הפקיסטני. ידוע כיום כי לאנשי הצבא יש שליטה מלאה על הארסנל הגרעיני, אולם אין לדעת אם כך יהיו פני הדברים גם בעתיד.

בלקן זה כאן

בנוסף לקיומן של אליטות הנלחמות ביניהן בכל הדרכים, פקיסטן עצמה מפולגת מבחינה אתנית פילוג עמוק – הבלוצ’ים בדרום מערב, הפשטונים בצפון מערב, הסינדים בדרום מזרח, הפונג’בים במזרח ובמרכז הארץ ובליל של שבטים קטנים בצפון, הם רק חלק ממרכיביו של הפסיפס האנושי הפקיסטני.

השבטים הפשטונים ובמידה רבה גם הבלוצ’ים מעולם לא קיבלו באופן מלא את מרותה של פקיסטן. בלוצ’יסטן למשל, חבל ארץ ענקי המשתרע על קרוב למחצית מפקיסטן אך מיושב יחסית בדלילות, נחשב לאזור עשיר ביותר במינרלים. מכרות זהב ופחם עצומים אשר נוצלו מעט יחסית עד היום, מאגרים של גז טבעי ועוד. הבלוצ’ים הסבורים כי הם צאצאים של שבטים שמיים שמקורם בסוריה (אם כי ככל הנראה מקורם בפרס), מנסים מזה שנים להכריז על עצמאות.

הפשטונים כאמור, לא השלימו מעולם עם נוכחות זרה. מלבד אלכסנדר הגדול, האימפריה המונגולית והאימפריה הבריטית שכבר הזכרנו, גם הסובייטים וחיילי ברית נאט”ו בראשות האמריקנים, חשו את נחת זרועם. משני צידי הגבול הפקיסטני-אפגני חיים כיום למעלה מ-40 מיליון פשטונים החשים קירבה ביניהם, ולא נאמנות לפקיסטן או לאפגניסטן.

בחלקה המזרחי של פקיסטן חיים הרוב המוחץ מבין 173 מיליון האזרחים במדינה. שתי המדינות פונג’אב וסינד, מאגדות את מרבית הערים הגדולות בתחומן, את כל סמלי השלטון והמרכזיים הכלכליים, הביטחוניים והאינטלקטואלים של המדינה. תושבי המחוזות הללו קרובים יותר מבחינה אתנית-לשונית להודו, לעומת הפשטונים והבלוצ’ים שבם למעשה עמים איראניים.

מומחים רבים הביעו בעבר את דעתם כי פקיסטן, אשר הוקמה על בסיס מוסלמיותם של אזרחיה, אך לא הייתה לפני זה מדינה בעלת תודעה לאומית נפרדת מהודו, תתפרק לבסוף. המושג “בלקניזציה של פקיסטן” כבר הפך למטבע לשון שגור בקרב מומחים לאזור, והם מעריכים כי זו שאלה של זמן עד שמערב המדינה יבקש להיפרד ממזרחה, שבלוצ’יסטן תשאף לעצמאות ושהאזורים המאוכלסים בפשטונים יבקשו להתחבר לאחיהם ממערב לגבול האפגני [3].

במציאות שכזו, תישאר העוצמה הגרעינית בידי ההנהגה הנוכחית של פקיסטן, אשר תזכה לשם אחר. השם פקיסטן הוא ראשי תיבות של פונג’אב, אפגניה, קשמיר, סינד ובלוצ’יסטן. חלקה המזרחי של פקיסטן, האזור הגובל עם הודו, יישאר ללא ההשפעות הקיצוניות הדתיות שמקורן במערב המדינה. כך תוכלנה המדינות לעמעם מהמתיחות ביניהן, ופקיסטן תוכל להילחם ביתר קלות בטרור שבשטחה. מבחינת האמריקנים, יש להניח כי מדובר בפתרון בעייתי, כל עוד חייליהם יושבים בתוך אפגניסטן, אולם הם יוכלו להחריף את האמצעים שהם מפעילים כיום בשטח פקיסטן, לאחר ששטחים אלה יתנתקו ממזרח פקיסטן החדשה והגרעינית.

מה יעלה בגורלה של פקיסטן? זו שאלה המעסיקה רבים כבר שנים רבות. על אף מאמצי האליטה הליברלית לכונן מדינה דמוקרטית, נראה כי מדובר במאבק אבוד. כעת נותר להמתין האם יהיה מי שיציל את פקיסטן מעצמה, או שמא, עומדת להפוך המדינה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם לפרק חתום בהיסטוריה.

הערות

1. “Pakistan is Somalia of South Asia: Congress”, The Times of India, 03/03/2009

2. Bappa Majumdar, “India’s Congress wants Pakistan declared terror state”, Reuters, 07/02/2009

3. Shahid R. Siddiqi, “Pakistan’s Balkanization”, Foreign Policy Journal, 13/12/2008; Asif Haroon Raja, “Sinister plans of our adversaries to balkanise Pakistan”, Asian Tribune, 30/11/2008