בשלוש השנים האחרונות, בד בבד עם השיקום הכלכלי, שיקמה רוסיה את מעמדה המדיני. נוכח ההתפשטות המערבית מזרחה, נעמדו במוסקבה על הרגלים האחוריות והתקוממו על ההפרות הרבות של הסטטוס-קוו הרגיש. המתקפה הגיאורגית על דרום אוסטיה סיפקה לרוסים הזדמנות מצוינת להשיב מלחמה שערה. עם התפזרות ענני הקרב ובזמן שבטביליסי יצללו לתהליך שיקום ארוך, ינסו המנהיגים בקרמלין, בבית הלבן ובאירופה להסיק מאירועי אוגוסט 2008 על השנים הקרובות.

באוגוסט 1924, שלוש שנים לאחר שנכבשה גיאורגיה על ידי ברה”מ, התקוממה המדינה הקטנה בקווקז נגד המעצמה הגדולה. חודש לאחר מכן, פנה הנשיא הגיאורגי לחבר הלאומים, קודמו של האו”ם, בבקשת עזרה. הוא נענה בסימפטיה ותו לא. חולשתו של חבר הלאומים היא מהמפורסמות, אולם בחלוף שמונה עשורים, שוב עומדת גיאורגיה חסרת אונים, בעוד הקהילה הבינלאומית אינה מציעה לה דבר מלבד סימפטיה.

ברוסיה, חברה קבועה במועצת הביטחון ובעלת זכות וטו, החניקו בוודאי חיוך לנוכח מאמצי המעצמות הדמוקרטיות להעלות את המלחמה בגיאורגיה לדיון עקר באו”ם. הצרפתים, בתמיכה אמריקנית, חיברו הצעת החלטה שקראה להפסקת הפעילות המלחמתית בקווקז, אולם לכל היה ברור כי מועד סיום המלחמה לא יכול להיקבע בבניין האו”ם בניו יורק, כי אם בקרמלין במוסקבה.

הרוסים הקפידו בפועל ובהצהרותיהם, שלא לפגוע בתשתיות האנרגיה הנמצאות בגיאורגיה ואשר להן חשיבות אסטרטגית למערב, והכחישו מכל וכל כוונות לכבוש את גיאורגיה. בעיקר, ביקשו הרוסים לשבור את המהלך הגיאורגי באופן שייזכר זמן רב. במהלך הלחימה, הציבו הרוסים טילים ומערכות נשק אחרות באזור, כמסר באשר לתוכניותיה של רוסיה להישאר באזור. פגיעה באינטרסים מערביים כגון תשתיות אנרגיה, או מעורבות צבאית-פוליטית של ממש בטביליסי, יכולות היו להביא למעורבות אמריקנית ו/או אירופית ממשית יותר בסכסוך.

החולשה המערבית לנוכח האירועים בקווקז, מקלה על מלאכת הרוסים. הרוסים מעוניינים לסדר את הקווקז מחדש על פי האינטרסים שלהם, והמלחמה בגיאורגיה, בין אם תוכננה על ידי הרוסים זמן רב ובין אם לאו, תאמה בשלמות את האינטרס הרוסי. בקרב הדיפלומטי זכו הרוסים לתמיכה דווקא מהארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE). הארגון פרסם דו”ח שאימת את אחת הטענות המרכזיות של רוסיה, על פיה המתקפה הגיאורגית הייתה כבר במלוא עוזה בטרם חצו כוחות רוסיים את הגבול לדרום אוסטיה [1].

חמישה ימים לאחר תחילת הקרבות, ולאחר שידולים רבים ותחינה גיאורגית, נאות נשיא רוסיה מדבדב להכריז על הפסקת אש והסגת הכוחות, לא לפני שקבע כי בצעדיהם ההתקפיים, איבדו הגיאורגים את זכויותיהם על שתי המובלעות הפרו-רוסיות. נכון למועד סגירת הגיליון, לא נסוגו הרוסים באופן מלא, אל עבר הקו בו עמדו ערב המלחמה.

בגיאורגיה ניצב הנשיא סאקאשווילי בפני המבחן הקשה יותר של הקריירה הפוליטית שלו. עם רוסיה נושפת בעורפו, ועם תמיכה מערבית דלה משציפה, נדרש סאקאשווילי להוביל עם שבור בנתיב של שיקום: “יש להכין תוכנית מרשל חדשה על מנת לשקם את גיאורגיה” הכריז בראיון מיד לאחר המלחמה.

סוגיה שנותרה פתוחה היא סוגית הפליטים וההרכב הדמוגראפי של דרום אוסטיה ואבחזיה. ערב המלחמה, היוו האוסטים – קבוצה אתנית ממשפחת העמים האיראנים, כ-70% מהאוכלוסייה, לעומת 25% גיאורגים. האבחזים היוו 44% מאוכלוסיית אבחזיה ערב המלחמה. את שארית האוכלוסייה הרכיבו 21% גיאורגים, 21% ארמנים ו-11% רוסים.

במהלך המלחמה נפוצו דיווחים באשר לטיהור אתני מצד שני הצדדים. סוכנות הפליטים של האו”ם העריכה את היקף הפליטים בלמעלה מ-150,000. כשליש מהם מהעיר הגיאורגית גורי, וכ-15,000 מהם מדרום אוסטיה, חבל ארץ שסך תושביו נאמד בכ-65,000 בני אדם ערב המלחמה. בגיאורגיה, שם חלמו על שיבה למובלעות של פליטי מלחמות שנות התשעים, מוצאים עצמם מתמודדים כעת עם זרם פליטים חדש, שכלל לא ברור אם יורשו לשוב לבתיהם או אם יחפצו בכך.

מדבדב עם נשיאי אבחזיה דרום אוסטיה, זמן קצר לפני החתימה על הפסקת האש. צילום: הקרמלין

התגובה הרוסית לעצמאות הקוסוברית

ב-26 באוגוסט, אימץ מדבדב את החלטת הפרלמנט הרוסי והכריז כי רוסיה מכירה באופן רשמי בעצמאותן של אבחזיה ודרום אוסטיה. הוא הוסיף וקרא לשאר מדינות העולם לנהוג כמוהו. מדבדב ציין עוד כי אינו מפחד ממלחמה קרה חדשה, אך אינו מעוניין בכזו. “הכל תלוי בעמדה של שותפינו בקהילה הבינלאומית ושותפינו במערב”, קבע [2].

ההודעה הרוסית הביאה לחגיגות בשתי המובלעות. בדרום אוסטיה הזדרזו להציע לרוסים להקים בסיס צבאי בשטחם. יו”ר הפרלמנט של דרום אוסטיה אף חלם בקול כי “רוסיה תספח את המחוז בתוך כמה שנים או מוקדם יותר”.

בגיאורגיה סערו הרוחות. סגן שר החוץ הגיאורגי קבע כי הודעתה של רוסיה כמוה כסיפוח שתי המובלעות. כעבור יומיים הודיעה גיאורגיה על ניתוק היחסים הדיפלומטים עם רוסיה, שמצידה הודיעה על סגירת השגרירות בטביליסי.

במערב, כצפוי, גררה ההכרזה הרוסית תגובות קשות. קאנצלרית גרמניה מרקל הגדירה את ההחלטה “בלתי מקובלת לחלוטין”, שר החוץ הצרפתי, ברנרד קושנר, הזהיר כי רוסיה עלולה לאיים גם על אוקראינה ומולדובה, שר החוץ הבריטי, דיוויד מיליבנד, קרא להקים את “הקואליציה הרחבה ביותר האפשרית נגד התוקפנות הרוסית בגיאורגיה”.

לא מעט בכירים במערכת הפוליטית האירופית קראו להטיל סנקציות על רוסיה, אך קריאה זו לא זכתה לתמיכת מנהיגי המדינות הגדולות באיחוד. אלו יתכנסו בתחילת החודש בבריסל על רקע איומים מרומזים של רוסיה להגיב בשיבוש זרימת הנפט והגז לאירופה. ראש ממשלת רוסיה פוטין אף קרא למדינות אירופה שלא לשרת בנושא את האינטרסים של ארצות הברית. הוא אף האשים את וושינגטון בעידוד הגיאורגים לצאת למלחמה לשם שיפור סיכויי הרפובליקנים לנצח בבחירות לנשיאות ארה”ב.

בארה”ב עצמה, כינה הנשיא בוש את ההחלטה הרוסית “לא אחראית” וקבע כי היא מחריפה את המתיחות בין הצדדים. מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה”ב, ברק אובאמה, קרא לכנס את מועצת הביטחון של האו”ם ולקבל החלטה לגנות את רוסיה: “על ארה”ב להוביל את המאמצים לבודד את רוסיה בזירה הבינלאומית”, סיים. מועמד הרפובליקנים, ג’ון מק’קיין, שיבח את התגובות של מרקל וסרקוזי וקשר את המדיניות הרוסית למחירי האנרגיה הגבוהים בעולם: “על רוסיה להבין כי להפרות החוק הבינלאומי יהיה מחיר” [3].

המלחמה בגיאורגיה, אגב, היטיבה יותר עם מעמדו של מק’קיין, הקורא מזה זמן רב לעמדה נוקשה יותר נגד רוסיה ואף ביקר בדרום אוסטיה באוגוסט 2006, שם עמד מקרוב על המעורבות העמוקה של הרוסים. מק’קיין אף הציע בעבר לסלק את רוסיה מארגון ה-G8 ולחסום את דרכה לארגון הסחר העולמי.

היעדים הבאים באזור

החצר האחורית של רוסיה הצטמקה בשנים האחרונות בשל החולשה הרוסית לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי ושנות ה-90 האסוניות מבחינה כלכלית. המדינות הבאלטיות הצטרפו לאיחוד האירופי, וכך גם רוב מדינות מזרח אירופה שהשתייכו בעבר לגוש הקומוניסטי. חלק ממדינות אלו הצטרפו גם לברית נאט”ו.

שש רפובליקות סובייטיות לשעבר נותרו באירופה ללא חברות באיחוד האירופי או נאט”ו – אוקראינה, אזרבייג’אן, ארמניה, בלארוס, גיאורגיה ומולדובה. אלו השש עליהן נותרה לרוסיה מירב ההשפעה, והיא לא תוותר על אף אחת מהן בקלות. עם ארמניה ובלארוס מנהלת רוסיה מערכת יחסים הדוקה כמעט ברציפות מאז התמוטטות ברה”מ. עם הארבע הנותרות מערכת היחסים מתוחה בשורה של “עימותים קפואים” – באזרבייג’אן, גיאורגיה ומולדובה נמצאות מובלעות פרו-רוסיות, ובאוקראינה נמצא חצי האי קרים השנוי במחלוקת [4].

ברוסיה ביקשו לנצל את המלחמה בגיאורגיה על מנת לשלוח מסר מרתיע למדינות אלו. התקשורת הרוסית דנה בהרחבה בפעולות שביצעה אוקראינה על מנת להפגין סולידאריות עם הגיאורגים. אחת הפעולות היא הסירוב האוקראיני לאפשר לספינות קרב רוסיות המוצבות דרך קבע בנמל סבסטופול אשר בחצי האי קרים לשוב לבסיסן, בשוך הקרבות. בין רוסיה ואוקראינה מתקיים ויכוח ארוך שנים באשר לבעלות על הנמל. הרוסים טוענים כי האוקראינים ניצלו את ההזדמנות לביצוע מחטף. נשיא אוקראינה יושצ’נקו, המשיך להתעמת עם הרוסים, כשגינה את ההכרה בעצמאות דרום אוסטיה ואבחזיה.

ב-25 אוגוסט, יום לפני ההכרה הרוסית בעצמאות המובלעות בגיאורגיה, נפגש מדבדב עם נשיא מולדובה, ולדימיר ורונין. מדבדב פתח את הפגישה באיום בוטה ולא אופייני, כשהזהיר את עמיתו המולדובי לא לחזור על הטעות של גיאורגיה: “אחרי שההנהגה הגיאורגית איבדה את כל הקלפים, כמו שאומרים, כל הבעיות החריפו ועימות צבאי פרץ… זוהי אזהרה רצינית, אזהרה לכולם, ואני מאמין שעלינו להתמודד עם סכסוכים קיימים בהקשר דומה”. ההצהרה התקיפה של מדבדב מעידה היטב על הביטחון והנחישות שאופפים את ההנהגה הרוסית כתוצאה מתוצאות המלחמה האחרונה [5].

מדבדב הביע רצון ליישב את סוגיית טרנסניסטריה, שם מרבית האוכלוסייה נאמנה לרוסיה ומתנגדת להשתייכות למולדובה. מבחינת הרוסים, הפתרון המועדף הוא הסכמה מולדובית לאוטונומיה רחבה של החבל, בתמורה להישארותו במדינה. על פי אותו הסכם אליו מנסים להגיע הרוסים, לזכותה של טרנסניסטריה תעמוד האפשרות להיפרד ממולדובה אם וכאשר זו תצטרף לאיחוד האירופי.

המולדובים דחו הצעה ברוח זו כבר לפני מספר שנים, אך כעת נראה כי הם מכירים במציאות המשתנה: “עימותים קפואים הם הר געש שיכול להתפרץ בכל רגע… לכן זה שימושי להביא בחשבון את מה שקרה במקומות אחרים. אם נפעיל שוב שיקול דעת כדי למנוע מדברים כאלו להתרחש בארצנו”, הסכים הנשיא המולדובי.

המובלעת הרביעית באזור היא נגורנו-קרבאך הארמנית, השוכנת בגבולות אזרבייג’אן. בדצמבר 2006 נערך משאל עם בחבל, וההצעה לצאת לעצמאות זכתה ל-98.6% תמיכה. רוסיה מיהרה לאמץ את התוצאות. אזרבייג’אן, המקיימת זה שנים מערכת יחסים קרובה עם ארה”ב והאיחוד האירופי, מכירה בהתעצמות המחודשת של רוסיה ואינה פוסלת יחסים קרובים איתה כבעבר.

מה עומד מאחורי המדיניות האזרית? בעיקר רצון להימנע מסכסוכים מיותרים. האיום הארמני להכיר בעצמאות נגורנו-קראבך שב לכותרות נוכח ההכרה הרוסית באבחזיה ודרום אוסטיה. בנוסף, לאזרבייג’אן גם סכסוך גבול מוגבל עם רוסיה – שני כפרים אזרים הגובלים בדגסטן, הועברו בשנות השמונים לשליטה רוסית לתקופה של 20 שנה. על אף שזו הסתיימה ב-2004, הרוסים, כמו גם תושבי הכפרים, אינם מראים כל סימן להשיב את הכפרים לאזרים.

ביולי האחרון ביקר מדבדב בבאקו. הוא נמנע מלתמוך בעמדה האזרית על פיה כל פתרון בנגורנו-קרבאך לא יפגע טריטוריאלית באזרבייג’אן, והסתפק בקביעה כי סוגיה זו צריכה להיפתר במו”מ ישיר בין אזרבייג’אן לארמניה. באותו ביקור הצטרף אל מדבדב מי שהפך לאורח כמעט קבוע במסעות של נשיא רוסיה – יו”ר גזפרום, אלכסיי מילר. במהלך הביקור, בצעד מפתיע, גילה מילר כי האזרים הסכימו לפתוח במו”מ למכירת גז טבעי לגזפרום [6].

על אף האופטימיות שבדיווחים, פרשנים מקומיים טוענים כי אין כל שינוי בעמדה האזרית כלפי רוסיה. באזרבייג’אן, המעוניינים להצטרף לפרויקט הגז האירופי “נבּוּקו”, ימכרו לגזפרום כמות קטנה של גז טבעי אם בכלל.

בעוד שלושה חודשים כבר נהיה בעיצומו של החורף. בדצמבר בדרך כלל מגיע לישורת האחרונה המו”מ בין גזפרום למדינות מזרח אירופה באשר למחירי הגז הטבעי, שייגבו החל ב-1 בינואר שלאחר מכן. כפי שחשו מרבית מדינות האזור בשנים האחרונות, זהו הזמן המועדף על הרוסים ללחוץ על שכנותיהן לשם גביית מחיר כלכלי או פוליטי. גם ניתוק מוחלט של זרם הגז בא בחשבון.

17 שנים לאחר התמוטטות ברה”מ, ונראה כי גורלן של הרפובליקות הסובייטות שנזכרו לעיל נתון עדיין במידה רבה לרצונותיה של רוסיה. יוזמה מקומית לשינוי הסטטוס-קוו באחת המובלעות שצוינו, תגרור תגובה חריפה מצד הרוסים שהצהירו ואף הוכיחו זה מקרוב, כי אין בכוונתם להבליג עוד על דבר.

המובלעות הפרו-רוסיות בקווקז. שרטוט: אנדרי נאקו

האפשרויות של גוא”ם

האם האיום הרוסי שכבר אינו מרומז, על גיאורגיה, אוקראינה, מולדובה וכן אזרביג’אן יוביל לשינויים בממשלים הפרו-מערביים? קשה להעריך זאת לפי שעה, למרות שברור כי לרוסים השפעה על מדינות אלה הן מבחוץ, בדמות האיום של הצבא הרוסי, והן מבפנים, באמצעות פוליטיקאים פרו-רוסיים הזוכים למימון ולעזרה נוספת ישירות מהקרמלין. אף אחת מהמדינות האלה אינה מסוגלת להתמודד צבאית עם רוסיה. אוקראינה היא אומנם מדינה גדולה, אך גם צבאה מיושן אשר התבסס בעצמו על נשק רוסי עד כה, ולא זכה לשיקום דומה לשיקום הצבא הרוסי.

מזרח אוקראינה הוא אזור גדול בו חיים כשליש מאזרחי המדינה, אשר רובם ככולם בעלי זיקה לרוסיה, ואף מקפידים לשמר את השפה והתרבות הרוסית. פלישה צבאית רוסית לאוקראינה עשויה להוביל בנקל לחציית המדינה לשני חלקים.

הניסיון הגיאורגי להשקיע בכוח צבאי הכולל הישענות על ייעוץ אמריקני, ישראלי ואחר, נכשל באופן נחרץ. הכוחות שזכו לאימון מערבי לא הציגו יכולות גבוהות יותר מאשר כוחות אחרים, והצבא הגיאורגי חדל מלתפקד כבר בשעות הראשונות לפלישה הרוסית

מאחר והתמודדות צבאית אינה יכולה להיות על הפרק מבחינת מדינות גוא”ם (גיאורגיה, אוקראינה, אזרביג’אן ומולדובה), לפחות עד שלא יתחולל שינוי עמוק ברמת הכוחות המזוינים, ומאחר והסיכוי כי הן תצורפנה לברית נאט”ו הולך וקטן, נותרו עבור מדינות אלה מספר מצומצם של אלטרנטיבות.

אלטרנטיבה אחת היא לשנות את הגישה האנטי-רוסית מהקצה אל הקצה. אלטרנטיבה זו יכולה להיות ממומשת באופן של חילופי שלטון, באמצעות זניחת בריתות והסכמים ישנים עם המערב, בסדרה של ויתורים כלפי רוסיה בנושאים שונים וכדומה.

האלטרנטיבה השנייה היא לנסות ולהרוויח זמן, באמצעות יישור קו מסוים עם הקרמלין. הזמן ינוצל להתחזקות צבאית של כל אחת מהארבע, ולחיזוק הברית ביניהן במסגרת גוא”ם, שתכלול מחויבות של כל אחת מהארבע להצטרף למלחמה נגד רוסיה במקרה של פלישה עתידית. כאמור, אף אחת מהארבע אינה יכולה להתמודד עם רוסיה מבחינה צבאית, וגם שילוב של ארבעת הצבאות עדיין לא מבטיח דבר, אולם הרוסים מעדיפים בינתיים לנהל מלחמות קצרות, בשל הנזק הכלכלי הנלווה, הן מנזקים ישירים של המלחמה, והן מבריחת ההון הזר מהמדינה.

סיבה נוספת היא הרצון הרוסי לגרום להלם ליריבותיה, כולל ליריבותיה במערב, ולסיים את הלחימה בטרם מדינות המערב תוכלנה לסייע. מחויבות של ארבעת הצבאות, עשויה להוות מכשול מה עבור הרוסים, ואולי אף תאפשר סיוע מערבי שלא הגיע בזמן המלחמה בגיאורגיה.

בהקשר של עימות עתידי, נראה כי גיאורגיה ומולדובה, בשל היותן קטנות יחסית, ובשל קיום המובלעות הפרו-רוסיות בשטחן, הן הטרף הקל עבור הרוסים. אזרביג’אן, הנהנית ממאגרי נפט וגז טבעי גדולים והגובלת באיראן, היא מדינה אסטרטגית עבור המערב. לנוכח תמיכת שאר הרפובליקות האסלאמיות ברוסיה, יתקשה המערב שלא להתערב במקרה של פעולה צבאית רוסית נגד האזרים. אוקראינה, בשל גודלה והגבול הארוך שלה עם האיחוד האירופי, נחשבת אף היא מטרה אסטרטגית עבור הרוסים, אך בשל האוכלוסייה הפרו-רוסית הגדולה, יעדיפו במוסקבה להפעיל לחצים אחרים על קייב, לאו דווקא צבאיים.

פוטין הוא בעל הבית, הצבא משתקם

באופן מסורתי, ראש ממשלת רוסיה עוסק בענייני פנים בעוד הנשיא מוביל את סוגיות החוץ והביטחון. המלחמה בגיאורגיה הוכיחה כי לפחות לעת עתה לא כך היא. כמובן שאין חידוש בכך למי שמצוי בפוליטיקה הרוסית, אולם המלחמה המחישה עד כמה נותר פוטין דומיננטי. את המלחמה הוא ניהל בפועל. הוא זה שצולם מופשל שרוולים, מחבק פליטים ומצקצק בלשונו למשמע סיפוריהם, בעוד שדימיטרי מדבדב נצפה בטלוויזיה רכון במשרדו, חנוט בחליפה ובפגישות עם נציג האיחוד, ניקולא סרקוזי ואחרים.

ניכר כי התקשורת הרוסית הרשמית מעוניינת להלל את מדבדב וליצור תחושה כי הוא אכן בעל הבית, בהתאם לתפיסה כי פוטין פעל על פי החוקה ופינה את מקומו לנשיא אחר. ייתכן ועם הזמן יזכה מדבדב ליותר יכולת השפעה בממשל הרוסי, אולם לפי שעה, ראש הממשלה הוא הקובע, וכך גם הציבור ברוסיה ובעולם מבין זאת.

אחת ההצלחות המשמעותיות מבחינת הרוסים היא היכולת שהפגין הצבא הרוסי. בתקשורת המערבית הובלטו בהרחבה דיווחים על מספר מטוסים שיורטו ועל ביזה נרחבת שבוצעה על ידי אנשי המליציות החמושות הפרו-רוסיות ועל ידי חיילי הצבא הרוסי. אין ספק כי הצבא הרוסי של שנת 2008 אינו משתווה לצבא האדום האימתני, אך באותה נשימה ניתן לקבוע כי הוא אינו מזכיר גם את הצבא העני והמפורר של שנות התשעים. באותן שנים, סבלו חיילים מעוני ולעתים אפילו ממחסור במזון, וכלי נשק וציוד רב מצאו את דרכם לשוק השחור.

הצבא הרוסי של היום נמצא בתהליך שדרוג חסר תקדים. תוכניות רב-שנתיות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים הוקצו על ידי הקרמלין לשדרוג כל זרועות הצבא, מחילות האוויר והים ועד רמת הפרט בצבא היבשה. יעברו אמנם עוד כחמש שנים עד שגל השדרוג הראשון יבוא לידי ביטוי, אך נראה כי מעימות לעימות יכולתו של הצבא הרוסי תגבר.

הכוח הרוסי שלחם בגיאורגיה עדיין סבל משימוש בציוד מפגר, אך ניכר היה כי רוח הקרב והמחויבות למשימה השתקמו בקרבו. בהקשר זה, רבים מאמינים כי אירועי הביזה בעימות בדרום אוסטיה ובגיאורגיה היוו אמצעי להטיל אימה על הגיאורגים באזור, להניסם מהמובלעות הפרו-רוסיות ולחרוט בתודעה הגיאורגית טראומה שתניע את טביליסי מליזום סיבוב נוסף [7].

פוטין – עדיין מנהל את העניינים. צילום: הקרמלין

רוסיה נגד נאט”ו

היחסים בין רוסיה לברית נאט”ו התערערו מאז עלתה לדיון, בכינוס האחרון, ההצעה לצרף לברית את אוקראינה וגיאורגיה. הרוסים עשו שימוש ברטוריקה חריפה במיוחד על מנת להמחיש את השלכות המהלך. בניגוד לעמדת ארה”ב, מרבית החברות האירופיות הכירו בהשלכות צירופן של שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר והעדיפו לדחותו למועד בלתי ידוע. עם זאת, המתיחות בין מוסקבה לבריסל נותרה על כנה.

נוכח התמיכה המערבית בגיאורגיה, נקטה רוסיה גם במספר צעדים נגד ברית נאט”ו. היא השעתה את כל יחסיה עם הברית הצפון אטלנטית למשך חצי שנה והודיעה כי היא תנטר מקרוב את פעילות ספינות הברית, בעיקר אמריקניות, בים השחור. נשיא רוסיה מדבדב שב ותקף בחריפות את היוזמה האמריקנית לצרף לברית את אוקראינה וגיאורגיה. הוא איים כי צעד זה יגביר את המתיחות, וקרא לאוקראינה, שם קיימת התנגדות רחבה ליוזמה, לערוך משאל עם בשאלת ההצטרפות לברית.

הרוסים אף שלפו את הקלף הגבוה ביותר בו הם מחזיקים במאזן הכוחות הנוכחי מול נאט”ו – שליטה על נתיבי האספקה לאפגניסטן. מיד לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, הסכים נשיא רוסיה פוטין להעניק לאמריקנים ולכוחות נאט”ו מסדרונות אוויריים להעברת אספקה וכוחות למלחמה באפגניסטן. כוחות נאט”ו אף קיבלו אישור לעשות שימוש בבסיסים ששימשו בעבר את הצבא האדום באוזבקיסטן, קירגיזסטן וטג’יקיסטן. כ-30% מסך האספקה של נאט”ו לאפגניסטן מוזרם מאזורים אלו. בחודש אפריל השנה, בכינוס פסגת נאט”ו, נחתם הסכם חדש בין הצדדים ליצירת נתיב אספקה חדש, כחלופה לציר בין קאבול לגבול פקיסטן שנמצא תחת התקפות חוזרות ונשנות.

מיד לאחר ההצהרה של בכירים רוסים על השעיית כל שיתופי הפעולה עם נאט”ו למשך חצי שנה, הצהיר השגריר הרוסי לאפגניסטן, זאמיר קבולוב, כי כל ההסכמים שנזכרו לעיל הינם בגדר שיתופי פעולה ולכן גם הם יושעו. לעת עתה, טרם התקבל אישור רשמי לצעד הזה, אך אין ספק שמדובר באיתות מדאיג עבור ברית נאט”ו [8].

זירה מרכזית במלחמה הקרה השנייה

המלחמה בדרום אוסטיה, היא המלחמה האזורית השלישית במסגרת המלחמה הקרה השנייה, והראשונה בה מעורבת רוסיה. קדמו לה מלחמת לבנון השנייה ומלחמת אתיופיה-סומליה בסוף 2006.

לעת עתה נראה כי הרוסים יצאו עם ידם על העליונה, על אף שהמלחמה והמתיחות הבינלאומית הנלוות אליה גרמו לנזקים כלכליים ולהאצה בבריחת ההון מרוסיה. למהלך זה, ולמהלכים הבאים של רוסיה באזור תהיה השפעה גם על שווקי האנרגיה, כשהרוסים יגבירו את מאמציהם להגדיל את הנתח שלהם בכלל התעבורה העוברת באזור. מהלכים אלו יוסיפו אף הם את חלקם לקיטוב המעמיק בין רוסיה לגוש הדמוקרטי.

מנקודת ההשקפה של ארה”ב, נהיר כי הנשיא האמריקני הבא, יהא אשר יהא, מחויב לשכתב מחדש את המדיניות האמריקנית ביחס לרוסיה. ההתעצמות הרוסית בשנים האחרונות הביאה אותם לדרוש מחדש מעמד של מעצמה. למרות זאת, הרחבת נאט”ו לתוך שטחי ההשפעה הסובייטיים לשעבר, הצבת מערכת ההגנה מפני טילים במזרח אירופה והתמיכה בעצמאות קוסובו – כל אלה היו צעדים שביצעה ארה”ב ללא התחשבות בדרישות הרוסיות. הרוסים רואים בכך איום אסטרטגי של ממש על ביטחונם, אך לא פחות מכך, גם פגיעה בכבודם הלאומי.

העת בה צעדים כגון אלו עברו ללא תגובה, כפי שנוכח העולם בגיאורגיה, חלפה. רוסיה אולי לא תשוב לשלוט או להמליך מנהיגים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר, אך היא תעשה שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להבטיח כי שום כוח זר לא יפר את הסטטוס-קוו באזור לטובתו.

האם במעשיה היא מורידה מסך ברזל חדש במזרח אירופה? נראה כי התשובה היא לא. מסך ברזל, במלוא משמעותו, הינו מושג חריף מדי שספק רב אם יוכל לשוב ולהתקיים. רוסיה, המכירה בשינויים שהתרחשו מאז העידן הסובייטי ובפרט בהתפשטות האיחוד האירופי, אינה מבקשת להשית את מרותה ביד רמה על כל שכנותיה. תחת זאת, היא שואפת לבסס את הרפובליקות הסובייטיות לשעבר באירופה כחצר אחורית מצומצמת, מעין רצועה מפורזת. כל כניסה של מעצמה זרה לרצועה זו תגרור תגובה חריפה.

הערות

1. “OSCE report points finger at Georgia for S. Ossetia crisis”, RIA Novosti, 30/08/2008

2. “Bush Warns ‘Irresponsible Russia'”, Sky News, 26/08/2008

3. Clifford J. Levy, “Russia Backs Independence of Breakaway Georgian Areas”, New York Times, 26/08/2008

4. עוד על המובלעות הפרו-רוסיות במזרח אירופה, במאמר “מובלעות בכל מקום” בגיליון ספטמבר 2007 של סיקור ממוקד

5. Denis Dyomkin, “Russia warns Moldova against ‘Georgian mistake'”, Reuters, 25/08/2006

6. Shahin Abbasov, “Azerbaijan: Medvedev makes splash in Baku, but is it more style than substance?”, Eurasianet.org, 03/07/2008

7. C.J. Chivers, In battered villages, Georgians speak, if they dare”, International Herald Tribune, 19/08/2008

8. Jeremy Page, “Russian threat to NATO supply route in Afghanistan”, The Times, 26/08/2008