המציאות החדשה הרוקמת עור וגידים במזרח התיכון, במסגרתה ארה”ב מנסה מסלול דיפלומטי חדש עם איראן בזירת הגרעין, לצד הפייסנות האמריקנית מול סוגיית השימוש בנשק כימי בסוריה, יוצרת בעיה למדינות המפרץ לא פחות מאשר לישראל, ובמידה רבה אף יותר. העובדה שהממשל הפדרלי האמריקני משותק בשל הגירעון העצום אינה מוסיפה נחת למי שהשתיתו את כל תפיסת הביטחון ואת האסטרטגיה שלהם על כידוני צבא ארה”ב. מתוך החשש מאיראן צצות אפשרויות חדשות עבור ישראל ומדינות המפרץ.

ב-1971, ביצעה בריטניה את הנסיגה האחרונה שלה מאזור המפרץ הפרסי, לאחר שהעניקה עצמאות לאיחוד האמירויות הערביות, לבחריין ולקטאר. עשור קודם לכן, ב-1961, זכתה כווית בעצמאותה. הנסיגה הבריטית מהמפרץ הפרסי הייתה השלב האחרון בתהליך שהתחיל בנסיגת האימפריה מהודו ב-1947, מסואץ ב-1956, ומהמושבות באפריקה בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

הנסיגה הבריטית התרחשה באותם ימים במקביל להתחזקות הנוכחות האמריקנית באזור, שהחלה בשלהי מלחמת העולם השנייה. בסופו של התהליך, האחריות הביטחונית האסטרטגית על נסיכויות הנפט השונות עברה מבריטניה לארה”ב. שנתיים לאחר מכן כבר הפך אופ”ק, קרטל יצואניות הנפט שבו חברות מדינות הנפט השונות, לארגון אימתני שמכתיב את מחירי הנפט בעולם.

40 שנה לאחר הנסיגה הבריטית, החלה הנסיגה האמריקנית מהאזור. הצבא האמריקני שהחזיק בנוכחות צבאית גדולה בעיראק ולו בסיסים ברוב מדינות האזור, מפחית דרמטית את סדר הכוחות שלו באזור. בנוסף, הנימה הפייסנית שיוצאת מוושינגטון כלפי איראן ונשיאה החדש רוחאני, מעמידה את מדינות האזור בפני בעיה אסטרטגית עצומה – האיום האיראני והיעדר מעצמה שתוכל להרתיע את טהרן.

מייסד ערב הסעודית, אבן סעוד, בפגישה עם נשיא ארה”ב רוזוולט – האם חסותה של המעצמה האמריקנית עדיין מובטחת? צילום: מחלקת המדינה

ארגון ה-GCC

שש מדינות מרכיבות כיום את ארגון המועצה לשיתוף פעולה בין המדינות הערביות של המפרץ – סעודיה, עומאן, כווית, איחוד האמירויות הערביות, קטאר ובחריין. הגישה שלהן לגבי האיום האיראני אינה אחידה כלל וכלל, ומוכתבת לא מעט מההיסטוריה הפרטנית של כל אחת מהן. אולם השינוי הדרמטי שעובר על האזור, כאמור החריף ב-40 השנה האחרונות אם לא מעבר לכך, מצריך אותן למצוא פתרונות אסטרטגיים, שישפיעו ככל הנראה על המזרח התיכון כולו.

אזור המפרץ הפרסי הושפע היסטורית על ידי שלוש מעצמות אזוריות ומעצמה עולמית זרה שהתחלפה מעת לעת. המעצמות המקומיות, איראן, עיראק וסעודיה על גלגוליהן ההיסטוריים, נהנו כל אחת בתורה מהגמוניה אזורית, כשבתווך מושפעים מכך שבטים מקומיים שנאלצו פעמים רבות להתיק את מקום מושבם בהתאם לתוצאות המאבקים. לתוך המאבק האזורי הזה חדרו מעצמות זרות – פורטוגל, לתקופה קצרה יחסית במאה ה-16, האימפריה העות’מאנית עד אמצע המאה ה-19, ובריטניה עד 1971.

השבטים הקטנים, שהקימו את האמירויות השונות, שנים רבות בטרם גילוי הנפט, העדיפו את הברית עם הבריטים על פני החשש מהשתלטות של אחת משלוש המעצמות האזוריות. כך, כווית חוותה ניסיון סעודי בשנות ה-20 להשתלט עליה, ניסיון שדוכא בעזרת הבריטים; ניסיון עיראקי לספח אותו בשנות ה-60 לאחר שקיבלה את עצמאותה שנעצר אף הוא על ידי מבצע ימי מהיר והחלטי של בריטניה; ולבסוף הכיבוש העיראקי ב-1991 שהוביל סדאם חוסיין, אשר דרש התערבות אמריקנית מגובה בקואליציה רב-לאומית אדירה, כדי להביא לנסיגת הכוחות מהאמירות.

בחריין מצדה מתמודדת מאז עצמאותה עם דרישה מצד איראן, עוד מימי השאה, לספח אותה. אחת הבעיות שאתם מתמודדים הבחריינים בחיי היום-יום היא העובדה שרוב הציבור במדינה הוא שיעי ונאמנותו למיעוט הסוני השולט שנויה לעתים במחלוקת. איחוד האמירויות התמודדה עם דרישות טריטוריאליות של סעודיה, עיראק ואיראן מאז הקמתה. המדינות השונות גם חוו התערבות פנימית בחייהן, כמו בחריין שמתמודדת עם פעילות איראנית להתסיס את משטרה ונעזרה בצבא הסעודי כדי לדכא את המרידה; אמיר קטאר הודח ב-1972 במעורבות סעודית – ועלה לשלטון סבו של האמיר הנוכחי.

בהשוואה לארבע המדינות הללו, כווית, קטאר, בחריין ואיחוד האמירויות הערביות, ההיסטוריה של סעודיה ושל עומאן שונה משמעותית. סעודיה הייתה לשחקן משפיע באזור במשך מאות שנים, למעט תקופה תחת שלטון עות’מאני, והמאבק שלה בשתי המעצמות האחרות הוא מאבק השפעה יותר מאשר הישרדות. אמנם סעודיה חשה מאוימת על ידי סדאם חוסיין ב-1991 כפי שהיא חשה מאוימת כיום על ידי איראן, אך במקביל למטרייה האמריקנית הקפידו הסעודים על תחזוק צבא אדיר ועל ניהול מדיניות חוץ שמתאימה למעצמה, כולל התערבות בנעשה במדינות אחרות, תיווך בין מדינות וארגונים ועוד.

עומאן הייתה אף היא מעצמה היסטורית באזור, שבתחילת המאה ה-19 שלטה בסחר העבדים במזרח אפריקה באמצעות שליטתה בזנזיבר, ואחזה בחופים ארוכים ביותר – מסעודיה ואיראן בצפון, ועד תימן ומזרח אפריקה בדרום. המלחמה הבריטית בסחר העבדים הכה את עומאן והפכה למדינה ענייה ושולית באמצע המאה ה-19. העומאנים שומרים כיום על ניטראליות – מצד אחד הם חברים ב-GCC ובכך נהנים מיחסים קרובים עם סעודיה, אך מצד שני יחסיהם עם איראן הם הטובים מבין כל מדינות המפרץ. העומאנים גם שומרים על יחסים קרובים עם האמריקנים והבריטים והם היו מבין המדינות הערביות הבודדות שלא ניתקו את יחסיהן את מצרים לאחר חתימת הסכם השלום ב-1979.

המפרץ הפרסי. מפה: גוגל
הקליקו על המפה להגדלה

מהפכה באיראן

עם תנאי הפתיחה הללו, הפכו מדינות המפרץ ובעיקר המדינות הקטנות, לתלויות לחלוטין מבחינה אסטרטגית בארה”ב, לאחר הנסיגה הבריטית ב-1971. ברה”מ, יריבתה של ארה”ב באותם ימים לא הייתה אלטרנטיבה ראויה כלל וכלל. האתוס הסובייטי איים על המשטרים המלוכנים באזור, וארגונים מרקסיסטים הצליחו לתפוס אחיזה מסוימת בחצי האי ערב ולאיים על יציבות המשטרים השונים – כך בדרום תימן, שבה עלה משטר קומוניסטי לאחר הנסיגה הבריטית ב-1967; כך עומן שנאלצה להתמודד עם ארגון טרור מרקסיסטי ב-1964 וכן גם בחריין.

העובדה שארה”ב הפכה במהרה ליבואנית הנפט הגדולה בעולם במרוצת שנות ה-70, למרות שב-1971 עוד סיפקה את צרכיה האנרגטיים בעצמה, הפכה את האזור לבעל חשיבות עצומה עבור האמריקנים.

ב-1979 איבדו האמריקנים את אחד משני בעלי הברית החשובים שלהם במפרץ – השאה האיראני הופל במהפכה אסלאמית והאייתוללה ח’ומייני עלה במקומו. עד אז האיום על מדינות המפרץ היה בעיקר מכיוונה של עיראק ומשטרה הסוציאליסטי, בעוד שסעודיה ואיראן כבנות ברית של ארה”ב, היו לידידות המשטרים הללו.

מבחינת מדינות המפרץ הקטנות נוצר איום חדש על קיומן, איום שהסעודים לא יכלו להתמודד איתו לבדם. מלחמת איראן-עיראק הובילה את מדינות הנפט הקטנות לתמוך בסדאם חוסיין ולהעביר אליו עשרות מיליארדי דולרים מתוך תקווה כי יצליח להפיל את המשטר הדתי באיראן ולהביא לעליית משטר ידידותי יותר למערב. ארה”ב חיפשה אף היא לתמוך בשלב מסוים במשטר העיראקי שהיה קרוב ביחסיו לסובייטים.

מלחמת איראן-עיראק הסתיימה בתשישות של שתי המעצמות הללו, ומבחינת מדינות המפרץ הקטנות האיומים נותרו בעיניהם. סדאם חוסיין, שתר אחר כסף מהיר שיוכל לסייע בשיקום ארצו אחרי 8 שנות הלחימה, טען כי כווית רימתה אותו ושהיא חייבת לארצו סכומי עתק. בנוסף העלה את תביעתה ההיסטורית של ארצו על כווית, והדרך לפלישה למדינה הקטנה הייתה מהירה. שוב אוימו המדינות השונות על ידי אחת מהמעצמות, הפעם עיראק, ושוב נדרשו להתערבות חיצונית בדמותה של ארה”ב כדי להסיר את האיום העיראקי.

12 שנה לאחר מכן הוסר האיום סופית עם פתיחת המלחמה השנייה בין עיראק לארה”ב שהובילה להדחתו של סדאם חוסיין. הסרת המחסום העיראקי בפני ההתפשטות האיראנית יצר בעיה חדשה עבור המדינות הקטנות ועבור סעודיה – איראן שוב הפכה לאיום הגדול על יציבות האזור, תוך שהיא מציבה דרישות טריטוריאליות באשר לבחריין, משקיעה משאבים רבים בהתחמשות צבאית, מפעילה את זרועות הטרור שלה בכל אחד מהמדינות ומאיימת בפגיעה בסחר הנפט עם סגירת מיצרי הורמוז.

עיראק, בעבר מעצמה בפני עצמה, הפכה למדינת חסות איראנית, וכיום מבקשים הכוויתים למשוך את עיראק לתוך ה-GCC כדי לרופף את יחסיה עם איראן. עם זאת, האיום הגרעיני האיראני הוא המדאיג ביותר מבחינת מדינות אלה, מאחר שהוא יעניק הגמוניה מלאה לאיראן באזור ויזרז את נסיגת האמריקנים.

פוטין עם ח’מנאי – לא מכאן תבוא הישועה למדינות המפרץ הפרסי. צילום: הקרמלין

להסתמך על מעצמות אחרות

הדוקטרינה רבת השנים של מדינות הנפט, שעודדה הישענות על מעצמה זרה כדי להרתיע את המעצמות האזוריות, נפגעה אנושות עם הפעולות שנוקטת ארה”ב כדי לסגת מהמפרץ הפרסי ועם הניסיונות לייצר דיאלוג אמריקני עם איראן, שעשוי בין אם בכוונה ובין אם לאו, להקל על האיראנים להשיג נשק גרעיני.

הסעודים לא התעוררו בעניין זה רק בשנתיים האחרונות – מערכת יחסים רבת שנים שהם פיתחו עם פקיסטן, המעצמה הגרעינית האסלאמית היחידה בעולם, עשויה להניב להם מטרייה גרעינית מול איראן ואולי אף את האפשרות לרכוש מהפקיסטנים באופן ישיר פצצה גרעינית כדי להרתיע את האיראנים, ואף לייצר פצצה בעצמם. תוכנית הגרעין הסעודית, שנעזרה בידע אמריקני לצרכים אזרחיים ובידע פקיסטני, זוכה לתמיכת שאר מדינות ה-GCC שפונות בינתיים למעצמה האזורית כדי להתמודד עם האיום האיראני. אולם לפי שעה אין הסעודים קרובים להשגת יכולת גרעינית, ובוודאי אינם קרובים יותר ליכולת כזו מאשר איראן. גם ניסיון סעודי להסתייע בטורקים כדי להרתיע את איראן זכה למפח נפש לאור הביצוע ההססני בזירה הסורית, שבה הטורקים מפחדים להגיב לפרובוקציות סוריות בגבול, מחשש לעימות עם איראן או רוסיה.

בהתחשב בעובדה שרוסיה היא זו שמסייעת לאיראנים להשיג תשתית גרעינית וסין היא לקוחה חשובה של נפט איראני, מבינות מדינות המפרץ הערביות שגם מעצמות אלו לא תוכלנה למנוע מאיראן נשק גרעיני. המציאות מבחינת מדינות ה-GCC נכון לסוף 2013, מציאות שלה שותפה גם ירדן שמעוניינת להצטרף לארגון, היא שהאופציה האמריקנית רעועה ביותר במקרה הטוב; האיראנים חופשיים לפעול באזור ולא רק כדי להשיג נשק גרעיני אלא כדי לסייע למשטר אסד לשרוד, ובכך נותרה למעשה רק מדינה אחת בעולם שמנהלת מאבק עם האיראנים במספר גזרות ויכולה להסיר את איום הגרעין – ישראל.

ראש ממשלת ישראל נתניהו מזכיר בנאומיו השונים באו”ם ומעל בימות אחרות, כי הוא מוביל את המאבק בגרעין האיראני מאז כהונתו הראשונה, לפני יותר מ-15 שנה. הדחתו של סדאם חוסיין ב-2003 הפכה את איראן על גרורותיה ליריבה הגדולה של ישראל. ב-2004 מתו שני המנהיגים הגדולים של הפלשתינים, מנהיג הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת ומנהיג החמאס השייח’ יאסין שחוסל על ידי ישראל. המשבר המנהיגותי הזה, שלא נפתר מבחינת הפלשתינים עד היום, גם הביא בתורו לשינויים בזיקה הבינלאומית הפלשתינית. בין היתר, הייתה זו איראן שניצלה את ההזדמנות כדי לפרוש את כנפיה על החמאס. תחת ההשפעה האיראנית נאבק החמאס בישראל לאחר גוויעתה של האינתיפאדה השנייה, מאבק שהגיע לשיאו ב-2009 בעופרת יצוקה, ולאחר מכן במבצע עמוד ענן בסוף 2012, מבצע שסימל את מעבר רצועת עזה מהשפעה איראנית להשפעה מצרית.

בדרום לבנון, נאבקת ישראל בחיזבאללה, ארגון שהוקם על ידי משמרות המהפכה האיראנים, כבר מ-1982. לאחר הנסיגה הישראלית ב-2000 החל החיזבאללה בתהליך התעצמות מהיר, מה שהוביל להתנגשות עם ישראל ב-2006 וליצירת הרתעה. זירה איראנית נוספת שנפגעה על ידי ישראל היא סוריה, עם תקיפת הכור הסורי בדיר א-זור ב-2007, וכן בתקיפות שונות של חיל האוויר נגד העברת נשק מתקדם מסוריה ללבנון ועוד. ישראל עצרה לא פעם משלוחי נשק מאיראן לבנות בריתה, כך בתקיפת שיירות בסודן, וכך בעצירת אוניות נשק בים התיכון. ובאיראן עצמה, על פי מקורות זרים בדרך כלל, ישראל מנהלת מלחמת סייבר מוצלחת נגד תשתית הגרעין האיראנית ואנשי המוסד אף מקפדים את חייהם של אישים בולטים בתוכנית הגרעין האיראנית.

נתניהו (עם מזכיר המדינה קארי) – להפוך את ההרתעה מול איראן למטבע מול מדינות המפרץ. צילום: מחלקת המדינה

נערכים לקרב המכריע

אולם כל המאבקים הללו, שהתנקזו בעיקר לעשור האחרון, עשויים לשמש רק כתפאורה לקראת המאבק האולטימטיבי והוא תקיפה ישראלית באיראן. בישראל פעלו לאורך השנים כדי לייצר אופציה כזאת באמצעות פיתוח הזרוע האסטרטגית הישראלית המורכבת ממטוסים מתקדמים ומטוסי תדלוק החמושים בפצצות חודרות בונקרים; צוללות גרעין ואמצעים מודיעיניים שונים. ישראל גם שומרת על יחסים אסטרטגיים קרובים עם חלק משכנותיה של איראן כדי להשיג בסיסים קרובים שמהם תוכל לתקוף את איראן.

עם זאת, למרות ייצור האופציה הזאת, ההנהגה הישראלית קיוותה לאורך השנים שמי שתוציא את הערמונים מהאש תהיה ארה”ב, ולצורך כך נבחרה מדיניות של הפעלת לחץ פומבי על האמריקנים. אולם ישראל נעדרת מנופי לחץ אמיתיים על האמריקנים זולת האיום בתקיפה ישראלית, ולפי שעה נראה שהאמריקנים מתרחקים מביצוע תקיפה זו בעצמם.

מדינות המפרץ הערביות הן היחידות שלהן אינטרס אסטרטגי בתקיפת איראן ויכולת להפעיל לחץ על האמריקנים באמצעות נשק הנפט והאיום בהקפצת מחיר החבית לסכום אסטרונומי שיחנוק כל ניסיון התאוששות כלכלי אמריקני. כל זמן שישראל הקפידה על שיווק האיום האיראני לעולם בעצמה, נאלצו מדינות המפרץ להוריד פרופיל כדי שלא יקושרו לישראל. אולם רגע האמת מבחינת כל הצדדים מתקרב, ישראל מוצאת עצמה בודדה מול איראן לאחר ההתרחקות האמריקנית מתקיפה, ומדינות המפרץ מוצאות עצמן בודדות מול איראן בשל אותה סיבה. כאן נשאלת השאלה הגדולה מבחינת ישראל: אם תבחר ישראל לתקוף את איראן בעצמה, האם היא תמנף זאת ליצירת יחסים אסטרטגיים וקרובים בינה ובין מדינות המפרץ? או שמא יסייעו מדינות אלה לביצוע תקיפה, אך יתנערו בפומבי מכל קשר עם ישראל?

ישראל עומדת כיום מול הזדמנות דרמטית – לתפוס את מקומה כמעצמה אזורית מקובלת, ולא כמי שנתפסת כנטע זר. היא יכולה למנף את ההתרחקות האמריקנית כדי להדק את היחסים עם מדינות המפרץ מבלי לשלם על כך בזירה הפלשתינית או בגזרות אחרות. ה”הסכמה” הישראלית להוסיף ולהרתיע את איראן ולהילחם בגרורות שלה, צריכה להפוך גם ל”סחורה” – לא עוד יוזמה סעודית שבה אמורה ישראל להתפשט מנכסיה האסטרטגיים בתמורה להבטחת ידידות מהעולם המוסלמי, אלא ויתורים אסטרטגיים ערביים בתמורה לידידות ישראלית שפירושה הסרת האיום האיראני מעל מדינות המפרץ הערביות.

שתי נקודות לסיום: לסעודיה ולישראל הרשמית, כך מתברר, יש אינטרס משותף נוסף והוא הדחתו של משטר אסד. רוב שרי הממשלה כיום כשר הביטחון ושר הכלכלה מעוניינים בפגיעה במשטר הסורי, בעוד יו”ר ועדת חוץ וביטחון אביגדור ליברמן נותר במיעוט, בקוראו שלא להתערב בסוריה. על פי ההערכה של סיקור ממוקד, פניה של סוריה הם לפירוד לשתי מדינות או יותר, פירוד שגם עשוי להביא להפסקת שפיכות הדמים. ישראל תוכל לסייע לסעודים בקידום פתרון בסוריה ולבנות מסגרת לשיתוף פעולה עתידי, שניתן יהיה להעתיקו גם למפרץ.

בנוסף, כפי שניתן היה להבין מהניתוח לעיל, העמדה הסעודית והעמדה של הנסיכויות הקטנות, נובעות מהיסטוריה ומתפיסות שונות. ייתכן שסעודיה כמי שרואה עצמה מועמדת להנהיג את העולם הערבי, תירתע מהתקרבות יתירה לישראל, אך איחוד האמירויות, כווית ובחריין באות ממקום פגיע משמעותית ועשויות למצוא בשיתוף פעולה עם ישראל אפשרויות רבות להתמודדות עם האיום האיראני.

ההמלצות:

1. ישראל צריכה להבהיר כי האופציה הצבאית מול איראן שרירה וקיימת, אך חייבת להפסיק לעמוד בחזית המאבק באיראן. כל מהלך נגד איראן נתפס כעשיית טובה לישראל ולכן מנכר את מדינות ערב מהפעלת לחץ נוסף על המערב

2. היכולת הישראלית להרתיע את איראן צריכה להפוך למטבע – מדינות המפרץ תצטרכנה להפשיר את יחסיהן עם ישראל ואף להראות גמישות בסוגיה הפלשתינית בתמורה לעזרה הישראלית

3. מדינות המפרץ צריכות להפוך לחלק מהפתרון של האיום האיראני כולל מתן סיוע נרחב, גם אם סודי, לישראל – זה כולל מימון, בסיסים, עזרה תעמולתית ועוד

4. צריך לזכור שלמדינות ה-GCC אין מדיניות אחידה בכל נושא, וכי ניתן להגיע להסדרים שונים עם איחוד האמירויות, כווית ובחריין שנחשבות לפגיעות יותר בהשוואה לסעודיה

5. המצב בסוריה יכול לשמש כמסגרת ראשונית לשיתוף פעולה ישראלי-מפרץ, תוך שמירה כמובן על אינטרסים חיוניים ישראליים