ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הנפט שהובילה לירידה קבועה במחיר החבית בהשוואה לשיאים של העשור האחרון, פותחת פתח לחיסול הקרטל ולפתיחת השוק העולמי לתחרות חופשית אמיתית, תחרות שעשויה להוביל לייצוב מחיר החבית סביב 30 דולר ואולי אף למטה מכך ולשגשוג כלכלי אדיר למדינות המערב. הדרך לחיסול הקרטל עוברת בניגריה ובאנגולה.

המזרח התיכון, בדגש על לב הסכסוך האזורי – עיראק, סוריה ולבנון – עומד לפני שינויים נוספים, כאשר המעורבות האמריקנית מוסיפה לרדת וזו הרוסית לעלות. אחד האירועים הדרמטיים ביותר מבחינה גיאו-פוליטית בעשרות השנים האחרונות, אירוע שהשלכותיו עוד לא זוכות למלוא הכבוד הראוי, הוא הפיכתה הקרובה של ארה”ב לעצמאית אנרגטית, לראשונה מאז תחילת שנות ה-70. חלק נכבד מהתהליכים הגלובליים מאז החלה ארה”ב לייבא נפט קשור קשר הדוק לעוצמה שהייתה מנת חלקו של קרטל הנפט אופ”ק, ושל חברותיו העיקריות ובראש ובראשונה סעודיה.

מדינות המפרץ העשירות, שנהגו להשקיע מיליארדי דולרים ביחסים שלהן עם ארה”ב שבתורה השקיעה אף היא משאבים עצומים, יכולות להסתכל בעיניים כלות בירידה הדרמטית בעוצמתן הפוליטית ובהשפעתן, כל זאת בשעה שגם היציבות הפוליטית הפנימית כבר אינה מובנת מאליה. על הפגיעה בעוצמתו של הקרטל כתבנו כבר לפני כשנתיים.

ירידת מחירי הנפט, אינה נובעת הפעם משאיבה מעבר למכסה של חברות אופ”ק או מגידול מסוים בתפוקה בקרב מדינות אחרות, אלא בשינוי העמוק ביותר במבנה שוק הנפט העולמי מאז משבר הנפט ב-1973 – קידמה טכנולוגית היא שהגדילה את עתודות הנפט העולמיות וגיוונה את רשימת השחקניות הראשיות בענף, כשהבולטות הן קנדה עם חולות הנפט, ארה”ב עם פצלי השמן וברזיל ששואבת נפט מלב האוקיאנוס. פירוש הדבר הוא שכל קיצוץ במכסות מצד אופ”ק יוביל לאובדן שווקים ולא ייצור מחסור מלאכותי במשאב.

הסעודים ביקשו לזרז את ירידת מחיר החבית באופן שיפגע בשדות שבהן מיוצר נפט יקר יחסית, בעיקר בקנדה ובארה”ב, אולם השוק העולמי יכול לספוג אובדן קבוע של כ-2 מיליון חביות ולהישאר בעודף עצום שיותיר את מחיר החבית לאורך זמן מתחת ל-50 דולר. הטכנולוגיות החדשות צפויות להמשיך ולהוזיל את עלויות ההפקה של הזהב השחור ובכך לייתר את הניסיונות הסעודים לפגוע בתעשייה הצעירה יחסית של פצלי השמן או חולות הנפט.

רוב יצרניות הנפט המובילות לא הכינו תוכנית ראויה ליום שאחרי, ואף לא אחת מהן לא תוכל לשמור על גודל המשק שלה. סעודיה נהנתה בעשור האחרון מימים שבהם נכנסו לקופתה בין מיליארד למיליארד וחצי דולר “נקי” ממכירת נפט, וכך גם רוסיה. מדובר בסכומי עתק גם במונחי התקציב הרוסי שקוצצו באחת ללא תחליף שווה ערך.

המשמעות היא עגומה מבחינת רשימה ארוכה של מדינות. בשלב המיידי אלו הן רוסיה, איראן, ונצואלה, אנגולה וניגריה, אך בהמשך גם סעודיה ועומאן. קטאר, כווית ואיחוד האמירויות יכולות להתקיים ממחיר חבית נמוך מ-50 דולר לאורך שנים בשל אוכלוסייתן הקטנה, אך גם הן יזדקקו להיערכות מחודשת למצב החדש. בפרט אמורים הדברים למידת יכולתן לשמור על רמה דומה של יציבות שלטונית גם במציאות בה יהיו פחות דולרים לפזר בין גורמים שונים בעלי השפעה במדינה.

לצד הבעיה הכלכלית ישנה כמובן בעיית ירידת המשקל בזירה הבינלאומית. ב-1990 ארה”ב גייסה קואליציה אדירה כדי לגרש את סדאם חוסיין מכווית. כיום, אחרי שנות לחימה ארוכות בעיראק ועם השינויים בתחום הנפט, המעורבות האמריקנית הופכת לפחות ופחות מובנת מאליה. החוליה החלשה בסוגיה זו היא שוב אירופה שנהנית בינתיים מירידת מחיר הנפט בדרך ליציאה מהמיתון הקשה שאליו הידרדרה. אירופה תמשיך להזדקק לנפט וכמובן לגז טבעי שמקורו ברוסיה ובמפרץ הפרסי, ולכך יהיו גם השלכות מדיניות.

המונופול נשבר

ירידת השפעתן של יצרניות הנפט המובילות תהווה ניצחון לגוש המערב שהעליונות הטכנולוגית שלו היכתה את רדיפת הבצע של יצרניות הנפט שב-2008 גבו 147 דולר עבור מוצר שעלות הפקתו חד ספרתית. רווחי הנפט שימשו לשורה ארוכה של זעזועים כלכליים, חברתיים וביטחוניים בעשור האחרון בעולם. כסף זה שימש בין היתר למימון המלחמות במסגרת האביב הערבי, הוא שימש למימון טרור ברחבי העולם; להפיכת ארגונים כמו החיזבאללה לצבא של ממש; למימון משטרים אנטי דמוקרטיים כגון משטרי הציר הלטיני בדרום ובמרכז אמריקה; עליית מחירי הנפט הייתה ככל הנראה הזרז למשבר הכלכלי החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה ובארה”ב מאז השפל הגדול.

כל הסיבות המוניטריות והכלכליות שנמנו לאורך השנים כהסבר לקריסת כלכלות במערב לא היו מתגלות אם נפט היה ממשיך להיסחר ב-15-20 דולר כפי שהתרחש במשך עשור וחצי שלפני מלחמת עיראק ב-2003. כטריליון דולר עודפים עזבו בעשור האחרון את כיסי המערב בדרך לכיסיהם של דיקטטורים ברוסיה, בדרום אמריקה, באפריקה ובמפרץ הפרסי חלק מהכסף הזה עשה דרכו חזרה למערב בדמות מימון טרור ושימון פוליטיקאים ואנשי השפעה.

עליית מחירי הנפט הובילה למשברי המזון השונים בעולם, הן בשל הניסיון להסב מזון כמו תירס וסוכר לדלק ובכך ליצור מחסור ולעליית מחירים, והן בשל העלייה בעלות כל תהליכי הייצור והאספקה כתוצאה ממחירי הדלק הגבוהים. העם המצרי יצא לרחובות כתוצאה מכך והדיח את מובארק, אם למנות דוגמה אחת.

לא פחות חשוב, המחיר הגבוה של החבית חנק את ההתפתחות היצירתיות האנושית במשך עשור שלם, כשמשאבים שיכלו להיות מופנים לפיתוח טכנולוגי ותשתיתי ברחבי העולם, עשו דרכם לכיסים של המושחתים שבמנהיגים, שהשתמשו בכסף לפרויקטים גרנדיוזיים ולמעשי שחיתות ואלימות.

הזדמנות לגוש הדמוקרטי

חברות אופ”ק כיום מייצרות מתחת לפוטנציאל הייצור שלהן בשל מחויבותן לקרטל. הוויתור הביא במהלך השנים למחיר גבוה לחבית ולרווח עצום למדינות אלה, ובנוסף לתמריצים רבים מצד המדינות הוותיקות והעשירות שהעניקו למדינות העניות יותר כדי שיישארו באופ”ק וישמרו את כוחו והשפעתו. כעת, המשמעות של חברות באופ”ק עבור מדינות רבות היא הפסד נטו של הכנסה מאחר שמחיר החבית נמוך והן מחויבות למכסה מסוימת. על השווקים בעולם עומדות להשתלט מדינות אחרות כולל ארה”ב עצמה וכך מדינות אופ”ק תאבדנה הזדמנות למכור את המשאב הכי מכניס שלהן.

במילים אחרות – כיום, לראשונה מאז משבר הנפט ב-1973, נוצרה ההזדמנות לפרק את הקרטל ולהחזיר את הנפט למשאב זמין וזול ונטול כוח פוליטי. עבור מי שמחפש בקיעים באופ״ק, ניגריה ואנגולה הן המטרה המתבקשת. בשנים האחרונות מבקשות שתיהן להתרחק מחברותן עם העולם המוסלמי – ניגריה סובלת מהטרור של בוקו חראם ואף הביעה תמיכה בישראל במועצת הביטחון ואנגולה אסרה על פעילות מסגדים בשטחה בעבר. בשתי המדינות, ובפרט באנגולה, מקודמים בשנים האחרונות פרויקטים אזרחיים אדירים. מדינות אלה כואבות את אובדן ההכנסה מהנפט. התגייסות מערבית שתגבש תוכנית תמריצים, תוכל לעודד אותן לעזוב את אופ”ק באופן סופי.

אנגולה וניגריה מייצרות 12.5% מהתפוקה של אופ”ק. עזיבתן את הארגון והשקעה משמעותית בפיתוח שדות הנפט שלהן יגבירו את התפוקה ויפגעו עוד בכוחו של הקרטל, עד לעזיבתן של מדינות נוספות ולפירוקו הסופי של הארגון. בלעדיו, עשוי מחיר הנפט להתייצב סביב 30 דולר לחבית למשך שנים ארוכות. מחיר כזה יכול להוות בסיס חשוב ליציאת המערב מהמיתון המתמשך.