הסכם השלום בסודן שהושג ב-2005, נמצא בפני קריסה. בשנה הבאה צפויות להיערך בחירות במדינה, ושנה לאחר מכן משאל עם על עתידהּ של סודן. על כף המאזנים עומד הרצון של צפון סודן לשמור על אחדות לאומית תחת הגמוניה ערבית מול רצון הדרום להשיג עצמאות מלאה. הפער העצום בין הצדדים, המתודלק באינטרסים כלכליים ובמעורבות המעצמות מאחורי הקלעים, יוביל ככל הנראה להתפרצות אלימה, חריפה אף יותר מאשר הטבח בדארפור.

מלחמת האזרחים בסודן, פרצה ב-1983 בין הצפון המוסלמי לבין הדרום הנוצרי, והסתיימה רק ב-2005, בחתימה על הסכם שלום. כ-2 מיליון בני אדם מצאו את מותם בשנות המלחמה. סיום המלחמה לא בישר על שקט לאזור – באותו זמן כבר השתוללה במערב המדינה, בחבל דארפור, מעין מלחמת אזרחים בין שבטים ערביים המכונים ג’אנג’אוויד ובין מקומיים בני קבוצת הפור. במלחמה זו נהרגו, על פי הערכות מקובלות, כ-400,000 בני אדם. 3 מיליון אחרים הפכו פליטים.

במסגרת ההסכם שהביא לסיום הלחימה ב-2005, הסכימה הממשלה לעריכת בחירות חופשיות לפרלמנט בעתיד. מועד הבחירות נקבע לבסוף לאפריל 2010, ובו אמורים להשתתף כל אזרחי סודן בבחירות רב-מפלגתיות. על אף ההסכם, נראה כי הממשלה הסודנית פועלת לסכל כל אפשרות להפתעה בבחירות. נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר, הזוכה לאמון בעולם הערבי ובמדינות ריכוזיות בכלל, הוזמן כדי לפקח על מערכת הבחירות. עם זאת, ההסתברות כי קרטר וכ-30 פקחים שצפויים להגיע עימו, יוכלו להשתלט על תהליך הבחירות במדינה הגדולה ביותר באפריקה בשטחהּ, שואף לאפס [1]. קרטר עצמו כבר הזהיר כי בתנאים הנוכחיים יהא זה בלתי אפשרי לנטר את הבחירות, מאחר וחופש התנועה של הפקחים מטעמו אינו מובטח [2].

המטרה העיקרית של הבחירות ב-2010 היא ליצור את התנאים המקדימים לביצוע משאל עם בינואר 2011, בו תעמוד להצבעה השאלה האם הצפון והדרום ייפרדו. מדובר באירוע נפיץ ביותר, בעל פוטנציאל אלימות גדול מכפי המתרחש בדארפור כיום. שורשי המתיחות בין הצדדים נטועים בעידן הקולוניאלי ובשנות המאבק לעצמאות.

ב-1946 החליטו הבריטים, ששלטו בסודן באותו זמן, לאחד בין הצפון הערבי והדרום האפריקני שהיו עד אז שתי יישויות נפרדות. על רקע זה נוצר חשש בדרום, אשר התגשם במציאות, כי הצפון המאוכלס והחזק יותר, יבקש לכפות את תרבותו ושלטונו על כל סודן. עשר שנים לאחר האיחוד הכריזה סודן על עצמאות, אולם כבר שנה קודם לכן, הייתה המדינה האפריקנית בעיצומה של מלחמת אזרחים. צפון סודן נשלטת על ידי ערבים-מוסלמים כאמור, ואילו בדרום האוכלוסיה היא אחת ההטרוגניות ביותר בעולם – כ-200 קבוצות אתניות שדתם היא שילוב בין האמונה הנוצרית ובין אמונות שבטיות.

ממשלת חארטום ביקשה מאז עצמאותה ליצור ערביזציה של המדינה, קרי להשליט את התרבות הערבית ברחבי המדינה. מלחמת האזרחים הראשונה הסתיימה ב-1972 ובה נהרגו כחצי מיליון בני אדם, 80% מהם לפחות היו אזרחים לא מעורבים. מלחמת האזרחים השנייה שפרצה ב-1983 כבר גבתה כ-1.9 מיליון קורבנות. מוקד האלימות עבר מאז למערב המדינה. גם שם מנסה ממשלת חארטום לבצע ערביזציה, והיא אף מואשמת בניסיון לבצע רצח עם.

ערב החתימה על ההסכם ב-2005, טענה הממשלה הסודנית כי המלחמה בדארפור פרצה בשל מלחמת האזרחים השנייה בסודן, מכיוון שזו כילתה את משאבי הממשלה והותירה את מערב המדינה ללא תמיכה ממשלתית משמעותית [3]. הפגיעה הכלכלית באזור הייתה אחת הסיבות לפרוץ המאבק בין הג’אנג’וויד ואנשי דארפור. סיום מלחמת האזרחים במדינה, כך הבטיחו בממשלה, תקרב את סיום המשבר בדארפור, מאחר והממשלה תוכל להפנות משאבים רבים לשיקום מערב המדינה [4].

הפסקת האש ופיתוח תעשיית הנפט במדינה שהגיע לאחר מכן, הביאו למידה מסויימת של רווחה בסודן, אך זו הייתה בעיקר מנת חלקה של האוכלוסייה העירונית במדינה, שחמישית ממנה מרוכזת בחארטום הבירה. במקביל, הייתה זו הפסקת האש שאפשרה לממשלת סודן להעניק גיבוי נרחב יותר לשבטים הערביים במערב המדינה. אלו בתורם, ראו בכך אור ירוק והגבירו את מעשי הטבח והגירוש נגד המקומיים.

פליטים בדארפור – ישיגו רגיעה עם פיצול המדינה? צילום: סוכנות הסיוע של האו”ם

המשמעות של עצמאות דרום-סודנית

עצמאות עבור דרום המדינה היא בעייתית ביותר עבור הצפון הערבי בשל העובדה כי עיקר מאגרי הנפט הסודנים נמצאים בדרום. כיום מקבלת ממשלת הצפון יותר ממחצית מהתמלוגים על הנפט המופק במדינה. עיקר הנפט מיוצא באמצעות צינורות לפורט סודן שבים האדום. מעניין לציין כי בעוד שמאגרי הנפט מצויים בדרום, בתי הזיקוק ונמל הייצוא מצויים בצפון. פירוש הדבר הוא אובדן מקור ההכנסה החשוב ביותר של הצפון, אך גם אתגר כלכלי לא פשוט עבור הדרום שיזדקק לתשתיות עצמאיות משל עצמו.

יש להניח כי פיצולה של סודן לשתי מדינות תהיה בעלת השלכות כבדות משקל על המעורבות המעצמתית ובראש ובראשונה על סין וארה”ב. פירוקה של סודן מדאיג גם מדינות ערביות רבות אשר אינן הומוגניות מבחינה אתנית או דתית. המצרים מודאגים מחידוש מלחמת האזרחים בסודן אשר תגרום להתגברות זרם הפליטים אליה, בעיה איתה תצטרך גם ישראל להתמודד לנוכח מעבר הפליטים בשנים האחרונות מאפריקה לישראל.

סין השקיעה מיליארדי דולרים במשק הנפט הסודני, ומבחינה פוליטית היא קרובה לממשלת חארטום שבצפון. שני שלישים מהנפט הסודני נשלח לסין, המחזיקה ב-40% מהבעלות על חיפושי הנפט בסודן באמצעות חברות שונות. יצירת מדינה עצמאית בדרום תביא להסרת הסנקציות האמריקניות ולשיבתן של חברות הנפט האמריקניות למדינה, אשר תבקשנה להשקיע מיליארדי דולרים בעצמן, בבניית בתי זיקוק ובתשתיות חלופיות לתשתית הקיימת. במצב כזה, בו דרום סודן תהיה ללא גישה לים, הופכת קניה למדינת מפתח, בתור המדינה היחידה הגובלת בדרום סודן ומחזיקה בגישה לים. יציאה אפשרית אחרת לים עבור דרום סודן העצמאית, היא דרך ג’יבוטי, בדומה לאופן בו מייצאת אתיופיה הנטולה אף היא גישה ישירה לים, את סחורותיהּ.

במזרח אפריקה מתקיימת ברית בין שלוש מדינות נוצריות – אתיופיה, קניה ואוגנדה, אשר מסוכסכות כבר שנים עם ממשלת חארטום, ואשר תמכו בצורה כזו או אחרת, בארגוני גרילה במזרח סודן, שלחמו בממשלה המרכזית. זו מצידה, מעורבת כיום או שהייתה מעורבת בעבר, בסיוע לכוחות מורדים בכל אחת מהמדינות האלה, כמו גם בסומליה. עצמאות דרום-סודנית היא אינטרס מיוחד עבור מדינות אלה, שתקבלנה בברכה מדינת חיץ בינן ובין סודן הערבית.

באופן כזה, הופך הסכסוך הפנימי לכאורה, לסכסוך רווי אינטרסים עולמיים. ארה”ב מבקשת להביא לסיום המשבר בדארפור, אולם קבוצות לחץ ותאגידים אמריקנים מביטים בעיניים כלות בפלישה הסינית לסודן המוחרמת מבחינה פוליטית. עצמאות מדינית לדרום סודן תעניק להם בכורה בבניית תשתיות במדינה, ובניצול משאבי הטבע. מולה עומדת סין, המושקעת כאמור במיליארדי דולרים במדינה, ואשר זקוקה לנפט הסודני לכלכלתה הצומחת במהירות. עצמאות דרום-סודנית עשויה לסכן עבור הסינים את שבנו, ולהקשות עליהם לנהל משא ומתן עם אנשי הדרום, בשל החשדנות הרבה כלפי הסינים לאור ההיסטוריה שלהם עם השלטון בצפון.

באוקטובר, הציג נשיא ארה”ב אובאמה שלושה יסודות עליהם ניצב החזון שלו לסיום הסכסוך באזור – קיום כל ההסכמים שנבעו מהסכם השלום ב-2005, כגון חלוקת השלטון בין הצפון והדרום ואוטונומיה לתושבי הדרום, סיום המשבר בדארפור וקיום משאל עם ב-2011 בו יוכרע האם פניה של סודן לאחדות או לפירוד [5].

שבוע לאחר שהציג את תוכניתו, נקט אובאמה צעד ראשון כשהאריך בשנה נוספת את הסנקציות על ממשלת סודן, סנקציות שהוטלו לפני 12 שנה כבר. “פעולות אלה (המעורבות הסודנית בדארפור – א.ל. וי.ב), עוינות כלפי האינטרסים של ארה”ב ומציגות איום מתמשך לביטחונהּ הלאומי ולמדיניות החוץ של ארה”ב” [6]. הסנקציות המוטלות כיום על סודן כוללות איסור כמעט מוחלט על חברות אמריקניות לסחור עם סודן, הקפאה של נכסים סודניים בארה”ב ועוד.

במסגרת החזון של אובאמה, מבקשת ארה”ב להביא את סודן לשולחן הדיונים, אולם היא מחרימה את נשיא סודן עומאר אל-באשיר, המבוקש כאמור על ידי בית המשפט הבינלאומי בהאג בעוון פשעי מלחמה.

מבקריו של הנשיא האמריקני טוענים כי מדובר בתפיסה נאיבית – מאחר וארה”ב מטילה סנקציות כבדות על הכלכלה הסודנית, אין באפשרותה לייצר לחץ נוסף על הסודנים, הנהנים מתמיכתהּ של סין, אשר בתורה נהנית מהאמברגו האמריקני המותיר לה את הזירה ריקה כמעט לגמרי מהשפעות זרות. העובדה כי האמריקנים מעוניינים לדון עם הסודנים, אך לא עם נשיא סודן, מונעת כמעט כל אפקטיביות ממהלך זה.

הנשיא אובאמה מינה את גנרל סקוט גרשן, איש חיל האוויר לשעבר המשמש כיועץ לנשיא, כשליחו המיוחד לסודן. גרשן (Gration), ביקר בחארטום ובג’וּבּה, בירתה המנהלית של דרום סודן, ונועד עם מנהיגים שונים כדי לקדם את עניין הבחירות החופשיות במדינה. גרשן, שגדל בקונגו הבלגית עד שמשפחתו נאלצה לברוח על רקע מאבק העצמאות במדינה, שב לאפריקה לאחר שנים כמדריך טיסה בקניה. הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, ואובאמה מחשיב אותו כמומחה לענייני אפריקה. ב-2006, גרשן אף התלווה לסנאטור אובאמה בביקורו באפריקה על תקן של יועץ ומומחה.

גם באיחוד האירופי מעוניין בסיום המשבר בדארפור, וקיום בחירות דמוקרטיות ושלוות בסודן. חברה אחת באיחוד, צרפת, היא בעלת אינטרסים ממוקדים יותר, לנוכח הקשר שלה עם צ’אד, אחת מהאויבות המובהקות של סודן. צ’אד מצויה במצב לחימה עם סודן אשר החריף בשל המלחמה בדארפור, שיצרה זרם פליטים אל תוך צ’אד עצמה. הצרפתים הציעו בעבר לבנות מסדרון הומאניטארי שיאפשר סיוע לאנשי דארפור, אולם עיקר רצונם לייצב את האזור.

נשיא סודן, עומר אל-בשיר – מבוקש במערב, אך עשוי לעמוד בראש סודן הצפונית. צילום: צבא ארה”ב

הבחירות

אחד המהלכים החשובים ביותר להכנה לבחירות החופשיות ההיסטוריות בסודן, הוא מפקד האוכלוסין שנערך ב-2008, אולם תוצאותיו פורסמו רק ביוני 2009. בסודן ישנה חלוקה פדרלית של 25 מדינות. על פי המפקד, חיים בסודן 39 מיליון בני אדם, מספר דומה להערכות הבנק העולמי והממשל האמריקני, אולם החלוקה הפנימית בין המדינות היא סלע מחלוקת רציני. תושבי דרום סודן טוענים כי הם מרכיבים שליש מהאוכלוסייה, דהיינו כ-13 מיליון בני אדם, אולם המפקד הצביע על כך שבדרום חיים כ-8 מיליון בני אדם בלבד. תושבים רבים בדרום טענו כי לא נפגשו מעולם עם סוקרים מטעם הממשלה.

כך או אחרת, ביחד עם אוכלוסיית דארפור המקיפה מספר מדינות ומונה 7.5 מיליון בני אדם על פי המפקד, וכן בתוספת תמיכה של תושבי מזרח המדינה הנלחמים בעצמם בממשלת חארטום, ישנו לכאורה רוב להדחתו של הנשיא באשיר, אולם בשל הסקפטיות הרבה הנוגעת לאמינות המפקד, לתהליך רישום הבוחרים או למהלך תקין של בחירות חופשיות באפריל הקרוב, יש להניח כי באשיר יזכה לניצחון, שלא יוכר על ידי דרום המדינה.

סאלבה קיר, בן קבוצת הדינקה שהיא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בדרום סודן, נושא כיום בתואר נשיא דרום סודן. לקראת הבחירות הקרבות ומשאל העם שנראה כבר באופק, קרא לתושבי דרום סודן לבחור בעצמאות על פני אחדות לאומית, שבעיניו תמשיך להנציח את הקיפוח רב השנים של דרום המדינה. בכך ביטא את העמדה הזוכה לרוב כמעט מוחלט בקרב תושבי הדרום. שנות המלחמה עם הצפון חיזקו את רצונם להיפרד מהשלטון הערבי, אשר ב-20 השנים האחרונות הוא גם בעל אלמנטים דתיים חזקים. עושר המשאבים בדרום – מאגרי הנפט והאדמה הפורייה המנוגדת לצפון הצחיח, מעניקים תקווה כי דרום סודן תוכל לעמוד על רגליה בכוחות עצמה מבחינה כלכלית.

חוסר האמון הנוכחי של תושבי הדרום מלובה בידיעות בדבר אי-סדרים הנוגעים לרישום הבוחרים, אשר בתורם מחזקים את הקריאות להחרמת הבחירות. יש להניח כי ממשלת סודן אינה מתכוונת לפרסם תוצאה אחרת מלבד ניצחונו של באשיר בבחירות, הכרזה אשר תביא את המתיחות הפנימית לשיא. תוצאות אלה יעידו על הסיכוי לתוצאות הוגנות במשאל עם, וככל הנראה תרחף עננה כבדה באשר לסיכוי שהוא יתקיים. באותו זמן, יעמדו אנשי הדרום בפני דילמה – האם לנסות ולפעול ברוח הפיוס היחסית של הסכמי 2005, או שמא להכריז מלחמה על ממשלת חארטום, ובכך להיחשב מבחינה בינלאומית כמי שהפרו את הפסקת האש.

דילמה זו עשויה להיחסך להם אם בצפון יבחרו במהלך צבאי משלהם. בשנים האחרונות, עם הרווחה היחסית בצפון המדינה וייצוא מתפתח של נפט שמילא את הקופה במטבע זר, הפנתה ממשלת סודן לא מעט משאבים להצטיידות צבאית, בעיקר מסין. אנשי הדרום מצטיידים אף הם בנשק, אם כי מדובר בעיקר בנשק קל, לקראת התמודדות שדומה כי היא בלתי נמנעת. המתח בחמשת החודשים הקרובים לקראת הבחירות יגבר, וקיימת אפשרות לדחייה נוספת של הבחירות.

נראה כי אנשי הדרום הגיעו להחלטה אסטרטגית להתפרק מהצפון הערבי, וגם הצעה בדמות חלוקה מלאה והוגנת של השלטון עם הצפון כבר לא תשנה זאת. הצפון הערבי מבחינתו, אינו יכול להרשות לעצמו היפרדות מהדרום בשל סיבות היסטוריות וכלכליות, ועל כן נראה כי מלחמת האזרחים בסודן תתחדש ב-2010.

לנוכח ההיסטוריה של שתי מלחמות האזרחים הקודמות, ובהתחשב בעובדה שהפעם תהיינה מעורבות בלחימה הצפויה מדינות נוספות וכן שלרשות ממשלת סודן נשק חדיש יחסית, נראה כי אנחנו עומדים בפני מרחץ דמים אכזרי. קשה להעריך כיצד תסתיים המלחמה הזאת – מדובר במשחק סכום אפס של ממש. ניצחון של צפון סודן משמעותו הרג וגירוש של רוב תושבי דרום סודן, בדרך להפיכת סודן כולה למדינה בעלת רוב ערבי. מנגד, ניצחון של הדרום פירושו הקמת מדינה חדשה בעלת משאבים ניכרים אשר יאפשרו לה להתפתח כלכלית, בעוד שהצפון ייפגע אנושות. מבחינת מערב סודן ובעיקר חבל דארפור, עשויה מלחמה שכזאת לאפשר פתרון מקומי, מאחר וממשלת סודן תתקשה למנוע מהקהילה הבינלאומית לחדור לאזור כדי לעצור את רצח-העם המתנהל שם. יהא אשר יהא, השנים הקרובות תהיינה עגומות ביותר מבחינת סודן.

הערות

1. Mohamed Osman, “Carter Center cites obstacles ahead of Sudan vote”, AP, 03/11/2009

2. שם

3. “Historic Sudan peace accord signed”, CNN, 09/01/2005

4. שם

5. “Sudan peace agreement signed 9 January historic opportunity, Security Council told”,UNSC. press release, 08/02/2005

6. “Message to Congress Regarding Sudan”, The White House Press Secretary, 27/10/2009