הברית בין הציר הלטיני ואיראן מתחזקת בקצב מהיר בשנה האחרונה. שיתוף הפעולה בין שתי המדינות חוצה את כל התחומים האפשריים. בתחום הגרעין, הצבא, הכלכלה, מדיניות החוץ, התעמולה, הנפט, סחר הסמים והטרור, איראן וונצואלה פועלות כמדינות אחיות. הוצאתה של צפון קוריאה מרשימת המדינות התומכות בטרור, ותוכניות להכניס את ונצואלה לרשימה זו, עשויות להפוך את הרשימה העדכנית לראי ליחסים המיוחדים בין הציר האיראני-סורי והציר הלטיני.

רשימת המדינות התומכות בטרור, עוברת שורה של עדכונים מאז יצאה ארה”ב למלחמה העולמית בטרור, לפני כמעט שבע שנים. לוב , שנחשבה במשך שנים לסמל הרוע ולמחויבת לדרך הטרור, הוצאה מהרשימה ב-2006 לאחר שמנהיגה, מועמר קדאפי, שילם מיליארדי דולרים פיצויים לקורבנות טרור ופרק את כל תוכניות הנשק הלא-קונוונציונלי. צפון קוריאה היא האחרונה שהוצאה מהרשימה, ב-26 ביוני השנה, לאחר שנאותה לעמוד בהתחייבויותיה לפירוק הגרעין, ופוצצה את מגדל הקירור בכור ביונגביון. ההחלטה האמריקנית להסיר את צפון קוריאה מהרשימה התקבלה למורת רוחם של היפנים, הטוענים כי פיונגיאנג עודנה מחזיקה באזרחים יפניים שנחטפו בשנות ה-70 של המאה שעברה.

עם הסרתן של לוב וצפון קוריאה, חברות כיום ברשימת המדינות התומכות בטרור ארבע מדינות בלבד: איראן, קובה, סודן וסוריה. להופעה ברשימה זו השלכות רבות. כל אחת מהמדינות המופיעות ברשימה נתונה לסנקציות רבות, ובעיקר סנקציות כלכליות מצד האמריקנים והאיחוד האירופי.

צפון קוריאה, כמדינה נטולת משאבי טבע כמעט לחלוטין המצויה תחת משטר סטאלינסטי בהנהגתו של קים ג’ונג איל, נמצאת על סף אסון הומניטארי. בסוף שנות ה-90, גבה הרעב הקשה שפשה במדינה מיליוני קורבנות, והחשש הצפון קוריאני מגורל דומה פחות מעשר שנים לאחר מכן, דירבן אותה לשתף פעולה עם האמריקנים, הגם אם תוך הערמת קשיים בדרך.

בינואר 2002, ארבעה חודשים לאחר מתקפת הטרור הגדולה בארה”ב, התייצב ג’ורג’ וו. בוש לנאום הראשון שלו על מצב האומה. בנאומו, טבע בוש את המונח “ציר הרשע”, רשימת המדינות התומכות בטרור ופועלות להשגת יכולת גרעינית. הציר כלל אז את צפון קוריאה, עיראק ואיראן. עיראק הוצאה מהרשימה לאחר נפילת משטרו של סדאם חוסיין וצפון קוריאה, כאמור, היא האחרונה לצאת מהרשימה. במקומן, עומדות במרכז הכוונת האמריקנית שתי מדינות – איראן וונצואלה.

באפריל 2008, פרסמה מחלקת המדינה האמריקנית דו”ח הסוקר את איומי הטרור על ארה”ב. קשריה של ונצואלה עם ארגוני טרור, המעורבות האיראנית בעיראק והצלחת אל קעידה והטאליבן באפגניסטן, עומדים בראש רשימת האיומים [1].

בדו”ח נטען כי איראן וונצואלה החלו לקיים טיסות סדירות ביניהן על בסיס שבועי. הנוסעים הנוחתים בקראקס לא עוברים בידוק ביטחוני הדוק מדי, ויש לכך סיבה – לא מעט דיפלומטים, אנשי מודיעין ומחבלים מגיעים בטיסות האלה, ביניהם גם אדם החשוד שתכנן לפוצץ את שדה התעופה ע”ש הנשיא קנדי בניו יורק. חוקרים אמריקנים שניסו לעמוד על טיבן של הטיסות סיפרו כי הן סגורות לאנשים זרים, על אף שהן בדרך כלל לא מלאות.

הכוכבת הראשית של הדו”ח היא איראן כמובן, שרשת הטרור שטוותה פרושה ברחבי העולם. מלבד אמריקה הלטינית, קשריה עם החמאס בעזה ועם החיזבאללה בלבנון ידועים אף הם, כמו גם המעורבות שלה באפגניסטן. איראן התחייבה בעבר כי תסייע בייצובה של עיראק, אולם על פי הדו”ח היא ממשיכה להכשיר מחבלים נגד כוחות הקואליציה, נגד כוחות הביטחון העיראקים ונגד אזרחים עיראקים. בנוסף להכשרות, טהרן מספקת רובי צלפים, מוקשים, חומרי נפץ וציוד נוסף עבור מיליציות שונות בהן היא תומכת.

ההתמקדות האמריקנית באיראן ובוונצואלה, לצד התמקדות בטאליבן ובאל קעידה, סימנה את המטרות האמריקניות הבוערות ביותר בזמן הקרוב. אחרי ההצלחות האמריקניות עם לוב וצפון קוריאה, יש מי שמקווה כי באמצעות לחץ מרוכז יוכלו האמריקנים לגרום גם לאיראנים לשנות את דרכיהם.

נסראללה. החיזבאללה מתחזק ביבשת אמריקה. צילום: www.wa3ad.org

המוג’האהידין העממי למען איראן

ב-23 ביוני, אימץ הפרלמנט הבריטי הצעת החלטה להסיר מרשימת ארגוני הטרור הבריטיים את ארגון ה-MEK, המוג’אהידין העממי למען איראן. ה-MEK הוא אחד מארגוני האופוזיציה המוכרים ביותר באיראן, אשר נהנה מיכולות מודיעיניות מרשימות בתוך מדינת ההאייתוללות. ה-MEK היה הראשון שסיפק ראיות לתוכנית הגרעינית האיראנית, ועל כך זכה לתמיכה מצדם של פוליטיקאים רבים במערב.החלטת הפרלמנט מאשררת למעשה פסיקה של בית המשפט העליון הבריטי, שקבע כי אין כל ראיות לכך שה-MEK עוסק בטרור. הסרתו מרשימת הארגונים, תאפשר לו לפעול באופן חוקי בבריטניה בגיוס כספים ומתנדבים.

הארגון הוקם בשנת 1965 בימי שלטון השאה, לאחר שהתפצל מהתנועה המרקסיסטית-לניניסטית האיראנית. האג’נדה של מקימיו, שפעלו בעיקר בצפון איראן, כללה אלמנטים מקוריים מהתנועה המרקסיסטית אשר שולבו עם אלמנטים דתיים – שילוב שאינו שכיח כלל וכלל.

במימונו של הקג”ב, פעל הארגון נגד שלטון השאה, כשהוא שולח זרועות לקובה, לבנון ולשטחים בישראל. במסגרת פעילותו היה אחראי על שורה של התנקשויות בבכירים בצבא האיראני. חברי הארגון היו שותפים למהפכת ח’ומייני ב-1979, אולם הוצאו מחוץ לחוק שנתיים לאחר מכן, בשל ניסיון הפיכה נגד ח’ומייני. 3,000 מחברי הארגון חוסלו בידי שלוחיו של המנהיג הרוחני של איראן ורבים אחרים נכלאו. מאז פועל ה-MEK באיראן ומחוצה לה כדי לנסות ולהפיל את שלטון האייתוללות, ונהנה מסיוע בתוך איראן מצד רבים.

ב-1988 אירע גל שני של חיסולים, כש-4,000 מחברי הארגון נרצחו בהוראת ח’ומייני. בזמן המלחמה בין איראן לעיראק, החלו אנשי ה-MEK לעבור לעיראק, שם סייעו לסדאם חוסיין במלחמתו באיראנים, בתמורה להסכמתו להגן עליהם. במסגרת שיתוף הפעולה, כרבבה מחברי הארגון נטלו חלק בתקיפות נגד הכורדים בעיראק לאחר מלחמת המפרץ, תקיפות שבגינם הואשמו רבים ברצח עם.

מאז הפלישה האמריקנית לעיראק, נטש הארגון את דרך הטרור, והוא פעיל בעיקר בזירה המודיעינית. הוצאתו כעת של ארגון בעל היסטורית דמים שכזו, מרשימת ארגוני הטרור, מעידה על התגברות המוטיבציה הבריטית להגביר את המאבק במשטר האיראני.

בין טהרן לקארקס

בשבועות האחרונים עומדת ונצואלה תחת מתקפת האשמות מצדה של ארה”ב, בדבר מעורבותה בתמיכה בטרור העולמי. לאחר שנחשפו קשריה של קראקס עם ארגון הטרור FARC בחודש מרץ השנה, על רקע המשבר בין קולומביה לאקוודור, טענו האמריקנים כי ונצואלה מקיימת יחסים הדוקים גם ארגון חיזבאללה השיעי. רצף ההאשמות הביא מספר מחוקקים אמריקנים לפעול להכנסת ונצואלה לרשימת המדינות המוגדרות כתומכות טרור.

האשמות בדבר קשרים בין ונצואלה של הוגו צ’אבז לחיזבאללה אינם חדשים. ניסיון הפיגוע של החיזבאללה בשגרירות האמריקנית בוונצואלה ב-2006, חשף טפח מהסיוע שמעניקה ונצואלה לארגון. הקונגרס האמריקני חושד כי אנשי החיזבאללה מגייסים כספים בוונצואלה עבור פעילותם בלבנון, ושוונצואלה משמשת עבורם בסיס אם לפעילות טרוריסטית באמריקה הלטינית. האיומים על שגרירות ישראל בקנדה, על פי דיווחים שונים, עשויים אף להיות קשורים להרחבת יכולת הפעילות של חיזבאללה ביבשת אמריקה [2].

ב-18 ביוני, פרסם משרד האוצר האמריקני צו האוסר כל קשר דיפלומט ונצואליאני בשם ר’אזי נאסר א-דין, אשר על פי החשד משמש כצינור כספים עבור החיזבאללה בלבנון. באותה הזדמנות הכריזו האמריקנים גם על החרמת פאוזי כנען, איש עסקים מוונצואלה ממוצא לבנוני, המנהל משרדי נסיעות בקראקס. יומיים לאחר מכן דחה נשיא ונצואלה, הוגו צ’אבז, את ההאשמות וטען כי ההאשמות נגדו בדבר סיוע לחיזבאללה הן בלון ניסוי שוושינגטון מפריחה בניסיון לבחון האם יהיה לכך הד חיובי בעולם. במידה והצעד יצליח, כך צ’אבז, יפעלו האמריקנים להעמידו לדין בבית משפט בינלאומי.

לוטננט קולונל (מיל.) מגיניס, הפועל כיום על תקן יועץ בכיר של הצבא האמריקני, תיאר לאחרונה קשר מדהים אחר בין ונצואלה והחיזבאללה. מגיניס גולל את סיפורו של שבט וואיו החי בסמוך לגבול עם קולומביה. חלק מבני הוואיו הילידים התאסלמו לאחרונה ואימצו את הפרשנות השיעית של האסלאם תחת פיקוחם של אנשי החיזבאללה, ובברכתו של צ’אבז [3].

“אני חש כי פגשתי את אחי וחברי לקרב. אין לנו כל הגבלה בשיתוף הפעולה בינינו”. מלים אלה מפיו של נשיא איראן אחמדינג’אד, המתייחסות לעמיתו מוונצואלה, ממחישות עד כמה עמוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות. בעבר, הקדשנו בסיקור ממוקד לא מעט מאמרים לברית המתהווה בין טהרן לקראקס. גם בגיליון הנוכחי, המאמרים על הנעשה בתחומי הנפט והסמים מצביעים על שיתוף פעולה בין איראן לוונצואלה לשם פגיעה באינטרסים מערביים ומימון פעילות טרור.

איראן שותפה גם בתהליך המיליטאריזציה העובר על ונצואלה, ההופכת להיות המעצמה הצבאית החזקה ביותר במרחב שבין מכסיקו בצפון וברזיל וארגנטינה בדרום. ככזו, קראקס מתבססת כבסיס האיראני החשוב ביותר בדרום אמריקה. צ’אבז פתח בפני חברו האיראני דלתות לשאר חברות הציר הלטיני – בוליביה, אקוודור, ניקרגואה וקובה. שיתוף הפעולה האיראני עם מדינות הציר הלטיני נוגע לכל תחומי החיים, וקשרי הידידות באים לידי ביטוי בסדרה של ביקורים הדדיים באיראן ובדרום אמריקה של מנהיגי המדינות השונות.

עד שנת 2005, איראן וונצואלה לא סחרו ביניהם באופן ישיר. מאז, נחתמו בין המדינות 29 הסכמים בילאטרלים. איראן גם רכשה בשנים האחרונות מספר בנקים בוונצואלה, ומתקיים חשד כי הם משמשים בהעברת כספים למימון טרור, ובהלבנת כספים. הקו האווירי בין איראן לונצואלה, מכיל על פי החשד גם כסף מולבן מעסקאות סמים ואולי אף סמים.

אחד משיתופי הפעולה בין שתי המדינות המדיר שינה מעיני האמריקנים, הוא בתחום האנרגיה הגרעינית. בידי האיראנים ידע רב בתחום, וצ’אבז, המשתעשע מזה זמן ברעיון של לפנות לתחום הגרעין בעצמו, מוכן לשלם עבור הידע האיראני בנדיבות. עוד ב-2005 טענו הארגנטינים כי נציגים מוונצואלה גיששו באשר לאפשרות לרכוש מהם כור גרעיני. אי ההיענות הארגנטינית סייעה בחיזוק היחסים בין צ’אבז לאחמדינג’אד גם בתחום הזה. ונצואלה כבר הצהירה בפומבי כי בכוונתה להפיק אנרגיה גרעינית למטרות ייצור חשמל, אולם האמריקנים חושדים כי מעצמת האנרגיה השניה בגודלה בחצי הכדור המערבי לאחר קנדה, מתכננת גם יישומים צבאיים לתוכנית זו.

קאמילו אוספינה, שגריר קולומביה בארגון מדינות אמריקה, טען עוד ב-2007 כי ונצואלה כורה אורניום ופועלת בחשאי להעשיר אותו בשני אתרים המאובטחים בכבדות. ממשלת ונצואלה טוענת כי באתרים אלו היא מייצרת ביחד עם איראן אופניים ואופנועים, אולם מבין קירותיהם עבי הבטון של המפעלים טרם יצא דו-אופן אחד לשוק. השימוש היחיד לאורניום הוא בתחום ייצור האנרגיה הגרעינית, והמיזם המשותף עם האיראנים בעלי הידע בהעשרת אורניום, יכול לאפשר לונצואלה להגיע לסף גרעיני בתוך מספר שנים [4, 5]. קולומביה אגב, טענה כי מידע שנמצא במחשבים שהוחרמו בפשיטה הצבאית על בסיס ה-FARC באקוודור, מצביע על כך שגם ארגון ה-FARC פעל כדי לרכוש אורניום [6].

היחסים האסטרטגיים בין איראן לונצואלה כיום, מציגים שורה של איומים עבור הגוש הדמוקרטי בכלל ועבור ארה”ב בפרט. מאמצי הגרעין של ונצואלה, הבאים בשילוב עם התעצמות צבאית ופרישת רשת טרור וסמים ענפה, עשויים להביא לערעור המצב הביטחוני בדרום אמריקה, כפי שכמעט ואירע בחודש מרץ האחרון. שיטת הפעולה של צ’אבז, המתערב בבוטות בנעשה בכל מדינה שכנה בה הוא מזהה הזדמנות, מזכירה את הפעילות האיראנית במזרח התיכון מאז נפילת משטרו של סדאם חוסיין.

אחמדינג’אד והוגו צ’אבז – מנהיגי הטרור העולמי? צילום: אייג’נסיה ברזילאיראן, ונצואלה ובנות בריתן, נהנות מתמיכה רוסית-סינית. על אף השוני האידיאולוגי בין שני המשטרים, מוצאים אלו מחנה משותף בשאיפתן לפגוע בהגמוניה האמריקנית. ונצואלה מתרחקת בחודשים האחרונים מהחזון הסוציאליסטי המקורי שייחס לעצמו צ’אבז, ונמצאת בנתיב שיהפוך אותה למדינת משטרה תומכת טרור. מעורבות העבר של צ’אבז במערכות בחירות של מדינות אחרות, מתחלפת בפעילות חתרנית נגד משטרים בעלי אופי שמרני, ובפרט בקולומביה ובפרו.

בכל זרועות השלטון בארה”ב מנסים כיום לאמוד את גודל האיום ומעוניינים בצעדים דרסטיים נגד שתי המדינות האלה. בביקורו האחרון באירופה, ניסה הנשיא בוש לעורר את בני בריתו האירופים להגביר את הלחץ על איראן, והוצאת ארגון האופוזיציה האיראני מרשימת ארגוני הטרור, יכולה להתפרש כצעד בכיוון הזה. צרפת של ניקולא סרקוזי הופכת החודש לנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, והיא צפויה להמשיך בקו המערבי הנוקשה כלפי האיראנים.

האם צפויות פעולות צבאיות נגד איראן וונצואלה? האם פעולות אלה תונהגנה ישירות על ידי האמריקנים או באמצעות בנות בריתה, ישראל וקולומביה, בדומה למלחמות שהתרחשו ב-2006, אז יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה ואתיופיה הפרו-אמריקנית פעלה נגד המיליציה האסלאמית בסומליה? אין ספק כי ככל שנוקף הזמן, המאבקים הופכים מורכבים יותר, ופתרונות מהירים ופשוטים הופכים לזיכרון רחוק.

גרירת רגליים בעימותים מקומיים, כפי שמתרחש כיום בעיראק, הוא התרחיש הגרוע ביותר עבור הגוש הדמוקרטי והטוב ביותר עבור הגוש הריכוזי. נוכח הדינמיקה המשתנה, ברור כי אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני הגוש הדמוקרטי הוא מציאת דרך פעולה שתאפשר נקיטת צעדים אפקטיביים בכל זירה שהיא, מבלי שזו תהפוך למוקד סכסוך ארוך שנים.

הערות

1. Elise Labott, “U.S. terror report cites Venezuela, Iran”, CNN, 30/04/2008

2. Ely Karmon, “Hezbollah America Latina: Strange Group or Real Threat?”, IDC Herzliya International Institute for Counter-Terrorism, 14/11/2006

3. Robert Maginnis, “Ahmadinejad’s South American Caracstan”, www.humanevents.com, 06/05/2008

4. שם

5. Rafael Guarin, “Hugo Chavez’s Uranium”, vcrisis.com, 04/06/2008

6. Sibylla Brodzinsky, “FARC acquired uranium, says Colombia”, csmonitor.com, 28/03/2008