סוריה עומדת בפני עיצוב מציאות חדשה, שבה היא תחולק למספר מדינות. בדרום מצרים נאבקת בכל כוחה בארגוני הטרור ובירדן מתחילים להיות חסרי סבלנות כלפי הפלשתינים. כשאיראן היא איום מיידי וגם ארגונים כמו דאע”ש מאיימים על עמי האזור, מגלה ישראל כי היא מעצמה אזורית יציבה, ובמידה מסוימת גם מחוזרת על ידי חלק ממדינות ערב. על מנת לנצל זאת, תצטרך ישראל לבצע שינויים במדיניות הנוכחית שלה.

מאז החל האביב הערבי להשתולל ברחבי המזרח התיכון, הצליחה ישראל להישאר בדרך כלל מחוץ למעגל הדמים. יוצאות מהכלל היו החלטות להתערב – במקרים שבהם יש חשש שהאיזון האסטרטגי יופר כגון זליגת נשק מתקדם לידי החיזבאללה, או במקרים שבהם השתנו כללי המשחק כמו מול עזה, מה שהוביל למבצעים הצבאיים ברצועה.

ישראל אמנם מצליחה חלקית להישאר מחוץ למשחק, אך האזור כולו סוער מתמיד – בריתות מופרות ובריתות אחרות נכרתות, רבבות הרוגים ופצועים, משטרים קורסים או עומדים לקרוס, שחקנים חדשים שמופיעים באזור. השלב הבא באירועי האביב הערבי לפנינו, ועל ישראל להיערך לכך.

ישראל מתמודדת כיום, כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה וכן ראשי אמ”ן מעל בימות שונות, עם ג’יאהדיסטים שיעים ועם ג’יאהדיסטים סונים המתחרים ביניהם על ההגמוניה האזורית, ושניהם רוצים ברעתנו. סריקה חטופה של המצב בגבולות מעלה כי ישראל מוקפת כיום, יותר מבעבר, בגורמים לא-מדינתיים עוינים, פועל יוצא מהיחלשות השלטון המרכזי במדינות שמסביב.

חולשת המדינות מסביבנו והעימותים הפנימיים בהן, ביטלו את האיום הצבאי הישיר האחרון שנשאר על ישראל בדמותה של סוריה. בנוסף, עבור כל המדינות באזור האופציות המדיניות מצומצמות משמעותית בעבר. זאת ועוד – בכל רחבי העולם הערבי רואים כבר מספר שנים על בסיס יומי תמונות זוועה מהמאבקים הפנימיים. לראשונה זה עשרות שנים, ברור כי מדובר בעימותים שישראל אינה מעורבת בהם בשום צורה ואינה “המקור לכל הצרות במזרח התיכון”, כפי שנוהגים רבים להשמיץ.

כך, יציבותה של ישראל ועליונותה הצבאית באזור הפכו אותה מ”השטן הקטן” למעצמה אזורית שמדינות רבות רואות בה משענת אסטרטגית גם אם הן לא יכולות להודות בכך בפומבי. מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ועוד, מכירות בכך שעם הנסיגה האמריקנית, עלייתה של איראן והחולשה הטורקית והמצרית – ישראל היא בת ברית האמינה האחרונה בנמצא.

המעמד האסטרטגי החדש של ישראל לא מפחית במאומה מהמורכבות הגדולה של התמודדות ארגוני הג’יאהד השונים אשר מציגים דרך התנהלות שונה מכפי שהכרנו בעבר – מחויבותם הטוטאלית למימוש מטרותיהם ללא התחשבות במחיר וללא טריטוריה או נכסים מובהקים להגן עליהם, לא מאפשרים לייצר מולם הרתעה במגבלות הכלים העומדים למדינה דמוקרטית במאה ה-21. לפיכך, האופציה היחידה שנשארת היא אחת: מלחמת חורמה עד למחיקתם מעל המפה.

המשמעות של לחימה בהם בעייתית בלשון המעטה, משום שישראל אינה מעוניינת לראות את חייליה מתרוצצים בכמה זירות במקביל נלחמים מלחמת התשה סיזיפית, תוך התחככות עם אוכלוסיות אזרחיות שונות. לכן, נזקקת ישראל לנסח מחדש את הכללים באופן שיביאו להכנעת הג’יאהדיסטים במחיר הנמוך ביותר מבחינתה.

דאע”ש מתבססים ברצועת עזה

חלק מהבעיות האסטרטגיות שבהן ייגע מאמר זה הן רק בשלבי היווצרות, אולם בעיית דאע”ש ברצועת עזה היא מציאות קיימת. בשבועות האחרונים יורה ארגון זה רקטות לעבר יישובי הדרום מתוך תקווה לשסות את צה”ל בארגון החמאס ובכך להחליש את היריב החזק ביותר שלו.

במאמר מוסגר נוסיף כי התמיכה הפלשתינית בעזה וגם ביו”ש לדאע”ש אינה מובנת מאליה ואף תמוהה לכאורה. מחנה הפליטים הפלשתינים הגדול ביותר בסוריה, אל ירמוק, שערב מלחמת האזרחים חיו בו 150 אלף בני אדם, נהרס כמעט כליל ורק 18 אלף בני אדם נותרו בו בעקבות האירועים. מי שאחראי להרס היה בתחילה המשטר שלחם בצבא סוריה החופשית במחנה, ומאוחר יותר דאע”ש, שלוחם בארגונים הפלשתינים השונים במחנה ובראשם החמאס, וכן החזית העממית – המפקדה הכללית של אחמד ג’יבריל, שנותרה נאמנה למשטר אסד. במילים אחרות, דאע”ש כיום הוא רוצח הפלשתינים הגדול ביותר בסוריה, ולכן התמיכה בו בעזה היא תמוהה.

לפי שעה, תאי דאע”ש ברצועת עזה מנותקים משאר הארגון ולכן הם קטנים וחלשים יחסית. יחד עם זאת, הם כבר בעלי יכולת לשגר רקטות על ישראל, מה שמעיד שמדובר בתשתית טרור שישראל לא יכולה להתעלם ממנה יותר.

כך נוצר פה משולש בין ישראל, החמאס ודאע”ש. האחרונים מעוניינים שישראל והחמאס יילחמו ולכן הם משגרים רקטות על ישראל; החמאס מעוניין שישראל תילחם בדאע”ש ולכן הוא לא נאבק בארגון בכל כוחו לפי שעה; ישראל רוצה להשיב את השקט ללא התערבות נוספת ברצועה. כלומר, ששני הארגונים הללו יילחמו ביניהם.

הדרך בה בחרה ישראל להשיג את מטרתה היא באמצעות גביית מחיר מהחמאס על כל התקפה. באופן אירוני משהו, דרך פעולה זו דומה מטרת דאע”ש. החמאס צריך לעמוד בפני דילמה – האם להילחם בדאע”ש ולהימנע מהתקפות נוספות של צה”ל, או לא להילחם בדאע”ש ולספוג את ההתקפות הישראליות. ככל שמחיר הירי על ישראל יהיה גבוה יותר כך ירצה החמאס לעצור את הירי הזה.

במילים אחרות, כללי המשחק הרצויים מבחינת ישראל הוא מצב תמידי שבו אף אחד מהארגונים לא מעז לירות על ישראל ושניהם גם יחד נאבקים ביניהם על השגת שליטה בעזה. מצב זה יגביר את הנכונות הפלשתינית לנסח סטטוס קוו חדש שאיתו תוכל לחיות ישראל.

בסיני אגב ישנה הוכחה מצוינת להצלחת המדיניות הזאת. במשך יותר משלושה עשורים שיחקה מצרים משחק כפול במסגרת הסכם השלום שבעודה מתנגד לכל נורמליזציה, היא גם העלימה עין מטרור נגד ישראל שמקורו היה בתחומה. לבסוף, העלמת העין הזאת התפוצצה לה בפרצוף, כאשר החמאס חבר לארגון האם שלו, האחים המוסלמים במצרים, בדרך לעלייתו של איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, לנשיאות מצרים. גם קיני הטרור הג’יאהדיסטים שפרחו להם בחסות הבדואים, הופנו לעברה של מצרים במספר אופנים כגון הרג של חיילים מצרים או פגיעה בצינור הגז. רק לאחרונה א-סיסי הוריד את הכפפות הן מול החמאס והן מול ארגוני הג’יאהד והוא בדרך להשגת יציבות מסוימת בסיני, בעוד שמבחינת ישראל היחסים עם מצרים הם בנקודת שיא.

שינוי בגבול הסורי

מאז הסתיימה הלחימה בגבול הסורי בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור ב-1974, נותר גבול זה שקט במשך ארבעה עשורים תמימים, השקט ביותר. למעט כמה הסתננויות במהלך השנים לא נרשמו אירועים חריגים. מתחילת הלחימה בסוריה החלו תושבי רמת הגולן לטעום מעט מהלחימה מעבר לגבול, בדמות רקטות ספורדיות שנחתו בדרך כלל בשטחים פתוחים, לצד פרובוקציות מכוונות מצד המשטר הסורי כדי לגרור את ישראל לקלחת.

גם כאן ניתן לזהות שלושה מוקדי כוח: אסד, ישראל והמורדים. אסד ניסה לגרור את ישראל להיאבק בו ובכך להסיט את מלחמת האזרחים מטבח סוני-עלווי הדדי, למצב שבו המורדים נתפסים כמשתפי פעולה עם ישראל, ניסיון שאם היה עולה יפה, היה הופך את המורדים לבוגדים בעיני רבים בעולם הערבי; המורדים מצדם מנסים לגרור את ישראל להיאבק באסד כדי להחליש אותו. רוב שנות הלחימה בסוריה נהנה אסד ממספר יתרונות אסטרטגיים כגון עליונותו האווירית, השריון שלו, גישתו למשאבים ועוד. לכן ביקשו המורדים השונים לגרור לזירה את מי שנהנה מעליונות אסטרטגית על אסד; ישראל הגיבה נקודתית בכל פעם, ובכך יצרה מחיר לא פשוט להתגרות בה, בעודה מעבירה את המסר שאין בכוונתה להתערב.

לאחרונה, התחזק ארגון ג’בהת א-נוסרה המשתייך לאל קעידה, ובאופן שיטתי הוא דחק את רגלי הארגונים האחרים וכן רגלי המשטר. בשבועות האחרונים התקבלה החלטה בקרב הסורים והאיראנים להסיג את הכוחות מהגבול עם ישראל ובכך להותיר למעשה את הזירה לידי הג’יאהדיסטים. במילים אחרות, המשולש נשבר וכעת ישראל מוצאת עצמה עם ג’בהת א-נוסרה על קו המגע. אם יחליט ארגון זה להסיט חלק מהאש לעבר ישראל, יהיה לה קושי לעצור את האיום בלי להתערב צבאית באופן מסיבי.

אולם ג’בהת א-נוסרה יצרו משולש חדש – הם הכניסו את הדרוזים לתוך המשוואה והם מאיימים עליהם כעת בהשמדה של ממש. הגיעו הדברים לידי כך שהדרוזים הסורים פנו לאחיהם בישראל וביקשו את התערבותה של ישראל, השנואה מהעבר. נראה שכאן ניתן לייצר פתרון איכותי לישראל ולדרוזים כאחד באמצעות שיתוף פעולה שבו ישראל תצייד את הדרוזים בנשק איכותי, תשלח מדריכים שישפרו את רמת החיילות שם ותעניק מטרייה אווירית בעת הצורך.

היתרונות רבים – נוצרת כאן האפשרות לממש את חזונו של יגאל אלון המנוח שרצה בהקמת מדינת חיץ דרוזית בינינו ובין הסורים. סוריה כמדינה היא מושג שכבר עובר מהעולם, אולם ביום שאחרי תקום מדינה סונית אולי ג’יאהדיסטית, ולכן ישראל תזדקק לבני ברית באזור שיסייעו בהחלשתה של מדינה שכזו. הידע הכלכלי והביטחוני הישראלי יוכל לייצר מדינה דרוזית משגשגת וחיונית, שלצד יתרונותיה הביטחוניים תיצור שינוי היסטורי עבור העדה הדרוזית כולה, שמעולם לא זכתה לעצמאות מדינית אלא התקיימה כמיעוט קטן בכל מקום שבו הייתה. מדינה זו תזכה לתמיכה מצד חלק ממדינות ערב שמעוניינות מצד אחד בנפילתו של אסד ומצד שני בהחלשת ארגוני הג’יאהד וכן האחים המוסלמים, ובראשן סעודיה ומצרים.

הנקודה הלבנונית

היום שלאחר סיום מלחמת האזרחים הסורית, יהא אשר יהא, נוגע גם לגורלה של לבנון. אמנם יש תמימות דעים באשר לכך שחדירת דאע”ש לתוך לבנון מאיימת על כל העדות במדינה, אך בלבנון מעדיפים לתת לשיעים באמצעות החיזבאללה וצבא לבנון להיאבק באיום זה. כאן המשולש כרגע כלל לא כולל את ישראל, אלא הוא מורכב מהכוחות תומכי-אסד כמו החיזבאללה וחלק מהנוצרים, הכוחות שמתנגדים לאסד כגון סונים והדרוזים וחלק מהנוצרים ודאע”ש שאנשיו כבר גולשים לתוך לבנון.

מבחינת מתנגדי אסד, אין צורך להצטרף למאבק כרגע בדאע”ש, משום שאין להם עניין בהצלת משטרו של אסד. הכוחות התומכים בנשיא הסורי כבר שקועים עד צוואר בלחימה עבורו ומניין הלוויות החיזבאללה חצה גם להערכת הממעיטים את ה-1,000, לצד אלפי פצועים אחרים, כך שהיחידות הלוחמות הסדירות של החיזבאללה נפגעו בהיקף נרחב ביותר, מעל עשירית מהכוח הלוחם וכנראה הרבה יותר.

ההתשה ההדדית של דאע”ש והחיזבאללה משרתים כאמור את האינטרסים של מתנגדי אסד וגם של ישראל, אולם התמונה עשוה להשתנות בקרוב אם דאע”ש ישיגו מאחז קבוע וגדול על אדמת לבנון.

ישראל לפי שעה רק מתערבת במקרים שבהם מגיע נשק המוגדר כשובר שוויון לידי החיזבאללה. אולם ההערכה הסבירה ביותר היא שהחיזבאללה שנאבק בדאע”ש עם הגב לקיר, לא ינסה לגרור גם את ישראל לתוך המערכה מחשש לפגיעה נוספת בחייליו שבה הארגון יתקשה לעמוד.

האינטרס הישראלי כיום מצוי עם המחנה המתנגד לאסד. הללו זוכים לתמיכה מהסעודים אולם עשויים למצוא עצמם ברגע האמת נדרשים להילחם על חייהם מול דאע”ש, לפחות באזורים מסוימים. עוד רחוקה הדרך מבחינת ישראל להתערב בזירה זו, אבל בשורה התחתונה עליה לשאוף ללבנון שמונהגת על ידי גורמים חילוניים, המתנגדים לחיזבאללה מצד אחד ולארגוני הג’יאהד הסוני מצד שני. גם אם לבנון הזאת לא תרצה ביחסים עם ישראל, יהיה זה עדיין הסיכוי הטוב ביותר עבור ישראל לשמור את הגבול הצפוני שקט.

הפלשתינים

מיהודה ושומרון מתנהל מאבק מסוג אחר שאותו מוביל אבו מאזן. זהו מאבק בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. אחרי שנים ארוכות של מאבק אלים כושל מבחינתם, פנו הפלשתינים לערוצים מדיניים ומשפטיים בניסיון לגרום נזק לישראל. הפלשתינים הצליחו במאבק זה להתקבל למספר ארגונים בינלאומיים ולהרוויח נקודות בדעת הקהל, אולם במאבקים החשובים מבחינתם – סילוקה של ישראל ממסגרות בינלאומיות, התנעת החרם על ישראל ולחץ משפטי על ישראל – הם נחלו, לעת עתה, רק כישלונות.

ישראל בוודאי אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה אך יש לשים לב למצג המטעה שנוצר פה באשר למעמדה המדיני האמיתי של ישראל. לכאורה, לאור מאמצי הרשות הפלשתינית גוברים האזהרות מפני בידוד מדיני גובר הולך ואף סנקציות נגד ישראל. בפועל, העולם מבין יותר מאי פעם את דאגות הביטחון של ישראל.

הסיבה לשינוי זה אינה המאבק של המערב בטרור האסלאמי שייכנס בקרוב לשנה ה-15 (!), אלא הפנייתו של הטרור הזה וזרועותיו השונות אל עבר המשטרים הערביים השונים. להתפתחות זו פוטנציאל להוביל את האזור כולו לאנרכיה מוחלטת. כך, לצד הרצון לייצר לפחות מראית עין של תהליך שלום, גוברים הקולות של אלו המכירים בכך כי הסטטוס-קוו הנוכחי ממערב לירדן, על כל חסרונותיו ומגרעותיו, הוא עדיין טוב יותר ומסוכן פחות מכל אופציה אחרת הנמצאת כיום על השולחן.

אבו מאזן נמצא בנקודת שפל קשה ביותר, וכך גם הרשות הפלשתינית. אין לו פטרון של ממש שמממן לו את המאבקים שלו בישראל. הכסף מארה”ב ומאירופה כבר לא מגיע באותם היקפים כבעבר, וגם מדינות המפרץ לא ממהרות לעמוד בהבטחות הסיוע שלהן. אפילו המאמץ של הפלשתינים להעיף את ישראל מפיפ”א שעשה כותרות כהצלחה פלשתינית הוביל בסופו של דבר למשבר שלהם עם הירדנים לאחר שלא תמכו במועמד הירדני לנשיאות פיפ”א.

ישראל צריכה ויכולה ללחוץ את אבו מאזן בכל פעם שהוא מעלה יוזמות חרם שונות, עד שהדרך הזאת תינטש. המפתח לכך הוא בבינאום היוזמות הפלשתיניות. כלומר, בכל פעם שישנה יוזמה שמטרתה לפגוע בישראל ביצירת תקדים כלשהו, לגייס כל מדינה אפשרית שעשויה להיפגע מתקדים שכזה ולשנות את הדינמיקה ממצב של התגוננות ישראלית בפני לחץ בינלאומי להתגוננות פלשתינית מלחץ שכזה.

היחסים עם הפלשתינים נוגעים גם ליחסים עם ירדן, שכנתנו המזרחית שאף היא הקפידה להתרחק מגילויי נורמליזציה עם ישראל, כמו מצרים. גם כאן מתקיים משולש בין ישראל, המשטר המלוכני הנשען על השבטים הבדואים והרוב הפלשתיני. היחסים בתוך המשולש השתנו מעת לעת לאורך השנים. במשך שנים, ישראל הייתה היעד לפריקת התסכולים של הפלשתינים, וכשישראל הפכה את זה לבעיה ירדנית, כמו ב-1970, נוצר עימות בין השלטון לנתיניו הפלשתינים.

בשנים שלאחר החתימה על ההסכם עם ירדן ובעיקר בעידן המלך הנוכחי, חזרנו לדפוס היש שבו הפלשתינים, שמזדהים בחלקם עם האחים המוסלמים ועם ארגונים אחרים המתנגדים להסכמי השלום עם ישראל, פורקים את התסכולים שלהם על ישראל, אולם עתה ישראל לא יכולה לפעול כדי לשנות את הדינמיקה הזאת. עם זאת, הפלשתינים הופכים לאיום גובר והולך עבור המלך הירדני. ההזדהות של חלק מהם עם דאע”ש ובעבר עם אל קעידה, הפכה זה מכבר לאיום אסטרטגי בתוך הממלכה לצד איומים חיצוניים עליה. ירדן כבר התגייסה ללחימה מצד אחד באיראן, במסגרת הלחימה בתימן, ומצד שני ללחימה בדאע”ש, התגייסות שהפכה למחויבות למאבק לאחר שדאע”ש שרפו למוות טיס ירדני שנפל בשבי שלהם. במציאות שכזאת, הסבלנות כלפי הפלשתינים עומדת לפקוע מצד השלטון הירדני.

המזרח התיכון, אם כן סוער מתמיד אך מצבה של ישראל אינו חמור כפי שמצטייר במקומות שונים. מערך הכוחות בכל אחד מהגבולות משחק לטובתה של ישראל ובכוחה אף לשפר את מצבה בחלק מהמקומות; הסכסוך עם הפלשתינים ממשיך לפגוע תדמיתית בישראל. עם זאת, יש לעמוד על כך כי חלק נכבד מההקצנה מקורו בחוגים במערב שמעולם לא הצטיינו באהבת ישראל. בקרב ההנהגות בעולם המערבי נראה כי יש היום הבנה יותר מאי פעם בחשיבות דרישות הביטחון של ישראל, הגם שהיו מעדיפים לו הייתה מפגינה נכונות לתהליך מדיני. הקלף החשוב ביותר העומד כעת לרשותה של ישראל הוא מעמדה המתחזק בקרב המונרכיות הסוניות במפרץ הפרסי וסעודיה בראשן. שינוי סדר העדיפויות מצד מדינות ערב והצבת איראן מצד אחד והג’יאהד הסוני מצד שני כאיומים המיידים, מזיז את ישראל מהמשבצת של “הבעיה”, אל המשבצת של “הפתרון”. מידה מסוימת של שיתוף פעולה בין הצדדים, כפועל יוצא מהצורך הערבי-סוני בכך בעת הזו, עשויה לבסס את הציר שיקבע את סדר היום באזור לקראת השלב הבא במאבק.