מדיניות הסנקציות הכלכליות של טראמפ הולכת ומעצימה ויוצרת בריתות חדשות בין כל אלו שרואות עצמן נפגעות מטראמפ – רשימה שמתארכת מיום ליום כך נדמה. העימות של טראמפ עם ארדואן עשוי להפוך למקרה המבחן החשוב ביותר למדיניות הזו של טראמפ. כל זאת, כשארה”ב נערכת לבחירות האמצע.
ב-20 בספטמבר 2001, 9 ימים אחרי מתקפת הטרור הגדולה בארה”ב, טבע הנשיא בוש הבן את המשוואה המפורסמת “או שאתם איתנו, או שאתם עם הטרוריסטים”. ההצהרה ההיא שליוותה את המלחמה העולמית בטרור, הייתה ביטוי לשאיפה האמריקאית לסדר עולמי חדש – מי שהסכים ללכת אחרי האמריקאים היה “איתם” ומי שלא היה “נגדם”, כולל בנות ברית קרובות וותיקות כמו גרמניה או צרפת שהתנגדו למלחמה בעיראק.
ההבחנה הדיכוטומית הזו, והכוחנות האמריקאית (בין אם הייתה מוצדקת או לא), דחפה מדינות רבות ברחבי העולם להקים בריתות חדשות ולחזק קיימות. במהרה נראה היה כי העולם שוב נחלק לשני גושים: אלו שעם האמריקאים, ואלו שלא. ההבחנה הזו התפוגגה עם דעיכתה של המלחמה העולמית בטרור וניסיונות הפיוס של הנשיא אובמה, אך שיתופי פעולה רבים שנוצרו אז, עדיין קיימים.
התנהלותו של הנשיא טראמפ מסמלת שאיפה לשוב להבחנה ברורה ופשטנית: או שתעשו מה שאני אומר, או שתסבלו מסנקציות כלכליות. כך, טראמפ מנהל מלחמת סחר עם סין; הוא דוחק על פי המסתמן את בנות בריתה של ארה”ב באירופה ובצפון אמריקה להסכמים מתוקנים שירצו את טראמפ וייטיבו עם הכלכלה האמריקאית; והוא מנסה ללחוץ את איראן לנהל מו”מ על הסכם מתוקן בסוגיית הגרעין.
מעל כל אלו, הולך ומסתמן הסכסוך עם טורקיה כקו פרשת המים של מדיניות הכפייה הכלכלית של טראמפ. טורקיה, הרבה הודות למיקומה הגיאוגרפי, היא ככל הנראה המדינה שמצליחה אופן מסורתי לרקוד על הכי הרבה חתונות – היא חולמת אירופה אך מתבוססת במזרח התיכון ובפרט בסוריה, היא חברה בנאט”ו והייתה שותפתה בפיתוח ה-F35, אך מושקעת בקשרים כלכליים וצבאיים ענפים עם רוסיה והיא מנסה לשווק את עצמה כדמוקרטיה אך בפועל הולכת ולמתרחקת מכך בעידן ארדואן.
טראמפ הולך ראש בראש עם ארדואן
לאמריקאים יש בטן מלאה על הטורקים: על ההתערבות שלהם בנושא הסורי ובפרט על פעולותיהם נגד הכורדים באזור, כמו גם על העסקאות שלהם עם פוטין. ביוני האחרון, הודיע הסנאט האמריקאי על איסור מכירת F35 לטורקיה, שהייתה אחת המדינות שמימנו את הפרויקט מתחילתו.
ביולי, טראמפ הכריז על סנקציות חדשות, בתגובה למאסרו של הכומר האוונגליסטי אנדרו ברונסון, שנעצר בטורקיה כחלק מגלי המעצר ההמוניים לאחר ניסיון ההפיכה ב-2016. ברונסון מואשם על ידי הטורקים בקשרים עם הכורדים מתנגדיו של ארדואן והן עם שנוא נפשו ומי שנאשם בארגון ניסיון ההפיכה ב-2016 – פתוואלה גולן, שמתגורר בפנסילבניה ולא הוסגר לטורקיה על אף דרישה של ארדואן.
טראמפ גויס למאמץ בידי לוביסטים אוונגליסטים במפלגה הרפובליקנית ועל ידי סגן הנשיא פנס. ומרגע שנכנס – הוא פועל כפי שפעל במקומות אחרים. סנקציות כלכליות דרמטיות הוטלו על טורקיה. כתוצאה מכך, הלירה הטורקית צללה לשפל של כל הזמנים מול הדולר האמריקאי. וזו רק ההתחלה – לפי דיווח של וול סטריט ג’ורנל, הממשל האמריקאי מתכוון לירות “כדור אחד כל יום” נגד הטורקים עד שייכנעו.
כבר כעת, כאמור, המשבר הכלכלי חריף והפיחות הדרמטי בערך הלירה הטורקית – כ-50% מתחילת השנה – מורגש בכל הרמות. ארדואן מצידו מוסיף להתעקש ש”אף אחד לא יכתיב לטורקיה מה לעשות”. הוא קרא לאזרחי טורקיה שמחזיקים בדולרים, אירו או זהב – להמיר אותם בלירה טורקית.
ארדואן אף פרסם טור דעה בניו יורק טיימס בה גולל את האופן בו האמריקאים לא מתייחסים לבת בריתם בכבוד, ולא גינו כראוי את ניסיון ההפיכה אותו השווה למתקפת ה-11 בספטמבר ולפרל הארבור. המשפט בו סיים ארדואן את הטור שלו הוא משפט המפתח: “אם ארה”ב לא תפסיק את ההתנהלות החד צדדית וחוסר כבוד, אנו נצטרך לחפש חברים ובני ברית אחרים”.
ולמי שעדיין התקשה להבין את המסר – במקביל כמעט לפרסום הטור כבר נשמעו מסרים כי טורקיה תחליף את ארה”ב ברוסיה. איומים מהחודשים האחרונים כי טורקיה תרכוש את החמקן הרוסי סוחוי SU-57 במקום ה-F35 האמריקאי חזרו לכותרות ועסקה עשויה להיסגר בקרוב. זאת, לצד אספקה צפויה של מערכת ה-S400.
גם אם תשיג מרוסיה את העסקאות המדוברות, ועדיין אין וודאות שכך אכן יהיה, מדובר בהתפתחות בעייתית מאוד עבור טורקיה – כשמדינה משחקת בין אלטרנטיבות, וכל צד מנסה למשוך אותה אליו, היא זוכה לתנאים טובים ויכולה תמיד לאיים כי תקבל יותר אצל היריב. אבל אם הדלת לוושינגטון נסגרה, הרי שהתלות שלה במוסקבה גדלה באופן מיידי, ולא אדם כמו פוטין יפספס הזדמנות לגבות את המחיר על כך, במוקדם או במאוחר. מהלך כזה, שעל אף ההצהרות עדיין רחוק מלהתממש, יוכל לדחוף את טורקיה סופית לקבל הכרעה ולסגור את הדלת למערב. מבחינת הטורקים, זו תהיה הכרעה בקנה מידה היסטורי.
גם טראמפ בבעיה
המדיניות של טראמפ להפעיל סנקציות כלכליות באמצעות הטלת מכסים כדי לכפות את רצונו מתקבלת בזעם במספר גדל והולך של מדיניות ברחבי העולם. האיחוד האירופי, רוסיה, סין, הודו, מכסיקו, קנדה, שוויץ וטורקיה כבר תובעות להפעיל את המנגנון ליישוב סכסוכים בארגון הסחר העולמי (WTO). על פי אמנת הארגון, אף מדינה לא יכולה להפלות מדינה אחרת בנושאים של סחר ולכן הטלת מכסים חד צדדית מפרה לכאורה את התחייבויותיה של ארה”ב לארגון. כל המדינות שמלינות על מדיניותו של טראמפ יודעות היטב כי אם יצליח במקום אחד, יצליח גם במקומות אחרים ולכן הסיכוי הטוב ביותר שלהם הוא באיחוד כוחות.
טראמפ כמו טראמפ הגיב בפשטות לאיומים בבוררות נגד ארה”ב: “יש לנו נחיתות משמעותית בארגון הסחר העולמי והם מתייחסים אלינו רע. אנחנו לא מתכננים משהו כרגע, אבל אם הם לא יתייחסו אלינו כמו שצריך, אנחנו נצטרך לעשות משהו…”
כך מוצאת עצמה ארה”ב במרכז הקלחת העולמית. טראמפ פותח חזית עם כל מי שלדעתו מתנהל בצורה לא הוגנת, ומשתמש במלוא כוחה הכלכלית של ארה”ב כדי לאלץ מדינות למלא אחר דרישותיו. וכשבחירות באמצע כבר בפתח, טראמפ זקוק להישגים שיוכלו לדחוף אותו ואת המפלגה הרפובליקנית קדימה. זאת, כשהוא מודע לעובדה שהחקירה סביב התערבות רוסיה בקמפיין 2016 שלו עדיין פתוחה, ורוב דמוקרטי בקונגרס יקשה עליו מאוד לתפקד בשנתיים הבאות.
בארה”ב, כולל במפלגה הרפובליקנית, גוברים הקולות להגביל את סמכות הנשיא להטיל מכסים כאלו בעצמו ללא אישור הקונגרס – באופן עקרוני הקונגרס הוא זה שאמור לקבל החלטות בתחומים כאלו, אך מספר תקנות שחוקקו בעיקר בתקופות מלחמה במאה השנים האחרונות מעניקים לנשיא את הסמכות להטיל מכסים בעצמו תחת תנאים מסוימים. הבעייתיות בכך ברורה – אם המדיניות הכלכלית של הנשיא עשויה לסבך את האמריקאים בזירה הבינ”ל לא פחות מאשר מלחמה, מדוע שזו לא תובא אף היא לאישור הקונגרס?
כך או אחרת, כששיאה של מלחמת הסחר עם סין עוד לפנינו, והמשבר עם מכסיקו ומיד אחריה ככל הנראה גם עם קנדה ייפתר בהסכם, הופכת הסוגיה עם טורקיה למבחן הגדול האמיתי של המדיניות של טראמפ. להבדיל מכל אלו, לא מדובר פה על ניסיון לפתור גרעון מסחרי לא הוגן או לתקן הסכם קיים. מדובר פה על מהלך של הפעלת כוח נטו בניסיון להכתיב מדיניות. לכל הצדדים ברור כי אם טראמפ ינצח כאן, הוא ינסה את אותה שיטה גם במקומות אחרים. לכן צפויה התגייסות של מדינות אחרות דוגמת רוסיה וסין לסייע לטורקיה במאבק. האם יהיה בכך די? ימים יגידו.
