חמש עשרה שנים אחרי שתפס את השלטון, ובתום שנה וחצי של טיהור כל מוסדות השלטון משאריות האופוזיציה, ארדואן מוכן לשלב הבא: ביסוס מעמדו כמנהיג הבולט באזור, כזה שיקבע את סדר היום ושום הסדר אזורי לא ייסגר בלעדיו. אלא שמי שמשחק באש עשוי גם להיכוות, והתחדשות הלחימה הטורקית בצפון סוריה מציבה את ארדואן בפני סכנת הסתבכות חדשה-ישנה.

ביולי 2016, נערך ניסיון הפיכה כושל בטורקיה שנמשך ימים ספורים וסוכל במהירות על ידי כוחות הביטחון שהפגינו רובם נאמנות לארדואן. הנשיא הטורקי האשים את אנשיו של פתחוללה גולן (Gülen) בניסיון ההפיכה, ויצא למסע טיהורים נרחב ואגרסיבי נגד כל מי שנתפס כתומך בגולן, וגם נגד גורמי אופוזיציה אחרים. התוצאה – בתוך שבועיים, כ-80,000 איש נדרשו לחקירה, נאסרו ו/או הודחו מתפקידם. בחודשים שלאחר מכן הוכפל המספר הזה.

בסך הכל, מעל 1,000 בתי ספר פרטיים נסגרו, וכך גם כ-60 תחנות טלוויזיה ורדיו ועוד עשרות בתי הוצאה לאור. נכסים בשווי של 11 מיליארד דולר מכ-1,000 חברות הוחרמו. בין לבין, דילג ארדואן מעל המשוכה המשמעותית האחרונה שנותרה בדרך להשתלטות מוחלטת על המדינה, כשניצח במשאל עם שהעביר את טורקיה למשטר נשיאותי מלא והעניק לארדואן סמכויות נרחבות.

הצעדים הללו של ארדואן הורידו את המסך סופית על טורקיה החילונית שהתקיימה מאז המהפכה הכמאליסטית ב-1923. מאז השתלט ארדואן על השלטון ב-2002, הוא פעל בעקביות ובשיטתיות להשתלט על כל מוקדי הכוח במדינה, והוא משלים את ההשתלטות במהלך האחרון, בדרך להנצחת מעמדה של טורקיה כמדינה מסורתית ואת מעמדו שלו, דה-פקטו, כסולטן החדש.

אחת התגובות המידיות לצעדים של ארדואן הייתה טריקת דלת מצד האיחוד האירופי, שם האשימו אותו ב”הפרות חוק ופגיעה בזכויות אדם”. בנובמבר 2016 קיבל פרלמנט האיחוד החלטה לא מחייבת להקפיא את השיחות, ואלו אכן נעצרו בעקבות משאל העם להרחבת סמכויות ארדואן באפריל האחרון.

עבור רבים באיחוד האירופי סיפקו הצעדים של ארדואן את התירוץ המושלם לגנוז את תהליך ההצטרפות הבלתי נגמר, שגם ככה רבים לא רצו בו. השיחות עם טורקיה החלו עוד ב-1999 ומאז התקדמו בעצלתיים במשך כמעט 20 שנה.

עוד לפני עידן ארדואן, באיחוד האירופי מעולם לא ששו לקבל את טורקיה כחברה מלאה ולפתוח בכך את הדלת ל-80 מיליון טורקים. אלא שזה רק חצי מהסיפור– על מנת לראות את התמונה כולה מספיק להתבונן במפה ולהבין כיצד ייראה האיחוד האירופי עם טורקיה בתוכו. שהרי, כל מדינה שמצטרפת “דוחפת” את הגבול של האיחוד האירופי מזרחה, ומביאה לו שכנות חדשות. כך, בעוד שכיום הגבול הדרום-מזרחי של האיחוד האירופי הוא עם טורקיה, קבלה של טורקיה לאיחוד תיצור לאיחוד האירופי גבול ישיר עם סוריה, עיראק ואיראן, ותחשוף את האיחוד לקרבות המתרחשים ולהמוני הפליטים הנעים באזור. ואם זה לא מספיק, הרי שהגבול הצפון-מזרחי של טורקיה הוא עם מדינות הקווקז, מה שייצור אזור חיץ מצומצם ונפיץ נוסף בין האיחוד האירופי לבין רוסיה, בדומה לזה שנמצא היום באוקראינה. טורקיה מחוץ לאיחוד, אם כן, היא התוצאה אליה כיוונו בבריסל עוד לפני הצעדים של ארדואן, וכעת השיגו אותה.

כבר לא רוקד על כל החתונות

במשך שנים ארוכות, ניצלה טורקיה את מיקומה האסטרטגי וחברותה בברית נאט”ו כדי “לרקוד על כל החתונות” – גם לנסות להכתיב סדר יום במזרח התיכון וגם לנסות להצטרף לאיחוד האירופי, גם לשמור על קשרים הדוקים עם ארה”ב וגם להתקרב לרוסיה ולסין. מדיניות זו נתנה ביטוי גם למאזן הכוחות הפנימי בין מוקדי הכוח החילוניים והאיסלאמיסטים, וגם למיקום הגיאו-אסטרטגי של טורקיה, במשולש בין מדינות המפרץ הפרסי והמזרח התיכון, ברה”מ/הקווקז ואירופה. אלא שההתפתחויות בעת האחרונה ובפרט המהלכים לביצור שלטונו של ארדואן וסגירת הדלת מצד האיחוד האירופי, דוחפים את טורקיה לקבל את ההחלטה שנראתה מתבקשת כבר שנים ולפנות מזרחה.

הצהרתית, ארדואן סרב להתרגש והצהיר כי מבחינת טורקיה בהחלט יש תחליפים ראויים לחברות באיחוד ובראיון ל-BBC האשים את האיחוד בבזבוז זמן: “רוב האזרחים בטורקיה לא רוצים להצטרף לאיחוד האירופי…  למרות זאת, אנחנו נמשיך להפגין סבלנות עוד קצת זמן ונראה מה הם יציעו לנו”. ההצהרה הזו של ארדואן מעידה על האיש: הצהרותיו רדיקליות הרבה יותר ממעשיו. בתגובה לעצירת התהליך מצד האיחוד ארדואן לא הודיע על ניתוק מצד טורקיה, אלא כי לא ימשיך לחכות עוד הרבה זמן. כלומר, מבחינתו עדיין לא נאמרה המילה האחרונה על אף הכתף הקרה שהוא מקבל.

ארדואן לא הסתפק בביקורת על אירופה, ולאחרונה ביקר בחריפות את ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, ואף נקט בצעדים אקטיביים: הוא אירח פסגת חירום של מנהיגי הארגון לשיתוף פעולה מוסלמי (OIC) והוביל החלטה בפסגה להכיר במזרח ירושלים כבירת פלסטין תוך שהוא מכנה את ישראל “מדינת טרור שרוצחת ילדים” וקורא “לכל מוסלמי להגן על ירושלים”. ארדואן לא הסתפק בזה והוא אף היה הקול הבולט ביותר שהתריס נגד האיום של טראמפ לפגוע בסיוע הכלכלי למדינות שיצביעו נגד הצעד האמריקאי בעצרת האו”ם: “אדון טראמפ, אתה לא יכול לקנות את הרצון הדמוקרטי של טורקיה עם הדולרים שלך… אני מקווה שהעולם יעביר שיעור שוב מאוד לארה”ב היום”.

בהמשך לדברים, הציע ארדואן לרוסיה, לסין ולאיראן לנהל עסקאות במטבעות מקומיים: “הצעתי לפוטין… שמה שאני אקנה ממנו אשלם ברובל, ומה שהוא יקנה ממני הוא ישלם בלירה טורקית”. הצעד הזה של ארדואן משתלב במאמצים של רוסיה ושל סין לצמצם את השימוש בדולר האמריקאי.

לאן ילכו הדברים מכאן?

אמנם ארדואן מצהיר ואכן נהנה לעת עתה ממגוון אלטרנטיבות ביחסי החוץ של טורקיה, אך ההקצנה במדיניות החוץ שלו מצמצמת אותן במהירות – טורקיה גם כך זוכה לקשרי מסחר ענפים עם מדינות האיחוד גם בלי להיות חברה בו, אך טריקת הדלת המדינית תגדיל את התלות ברוסיה ובסין וזו עשויה להפוך בעייתית ממש אם ארדואן ימשיך להסתכסך עם ארה”ב של טראמפ.

גם בתוך העולם המוסלמי מוצאת את עצמה טורקיה עם אפשרויות מוגבלות  – במסגרת מאמציו של ארדואן להחיות את מעמדה של טורקיה כמעצמה בהא הידיעה באזור, הפכה קטאר, על כספה ורשת הטלוויזיה הפופולארית שלה, לאמצעי חשוב בעיני הטורקים לחדור לאזור המפרץ הפרסי. שתי המדינות חתמו על שורה של הסכמים אסטרטגיים בשנים האחרונות, וטורקיה אף הקימה בסיס צבאי בקטאר והציבה בו חיילים. שתיהן תמכו באחים המוסלמים, בחמאס ובמשטר קצר-הימים של מורסי במצרים.

בקיץ האחרון, כאשר האשימו סעודיה ומצרים את קטאר בתמיכה בטרור, הגיע ארדואן פעמיים לאזור וניסה למצב את עצמו כמתווך בין הצדדים. אלא שהמעורבות הטורקית בקטאר והתמיכה הקולנית של ארדואן באיראן, לא רק שהפכה אותו לבעל אינטרס בסכסוך, אלא שהביאה את הסעודים להציב את סגירת הבסיס הטורקי בקטאר כאחד התנאים לנורמליזציה עם קטאר.

ברית נאט”ו הבאה בתור?

כשהאיחוד האירופי ירד מהפרק, ועם מדיניות חוץ שפונה מזרחה והופכת לעומתית יותר כלפי ארה”ב, עולה באופן טבעי שאלה לגבי עתיד חברותה של טורקיה בברית נאט”ו. לפני כחודשיים, בצעד שהיה ככל הנראה יוזמה אישית של אחד המפעילים בתרגיל אך נראה כי הוא נותן ביטוי לסנטימנט במערב, הוצגו ארדואן ומייסד טורקיה המודרנית אתא טורק, כ”אויבים” בתרגיל של ברית נאט”ו. ארדואן בתגובה זעם וכינה את המהלך “התנהגות בזויה… אי אפשר לסגור את העניין הזה בהתנצלות פשוטה”. אחרים בטורקיה, כולל יועצים קרובים לארדואן, קראו לנצל את ההזדמנות ולבחון את המשך חברותה של טורקיה בברית נאט”ו.

לעת עתה, כמו בדברים אחרים, נראה כי ארדואן משתמש ברטוריקה קיצונית אך לא מתרגם אותה למעשים. טורקיה מושקעת בנאט”ו ורואה מכך דיבידנדים – היא אחת מ-8 המדינות שהשתתפו במימון פיתוח מטוס ה-F35 החמקן וכחברה בברית שאר החברות בה מחויבות לחוש לעזרתה אם תותקף.

לא אחד כמו ארדואן יוותר על נכס כזה בקלות. למרות זאת, הוא מטפח אלטרנטיבה בדמות חברות אפשרית בארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO), בו חברות היום רוסיה, סין ומספר רפובליקות סובייטיות לשעבר במרכז אסיה. הודו ופקיסטן התקבלו כחברות לפני שנה וטורקיה, עם או בלי איראן, נראית כמו מועמדת טבעית להצטרפות. הארגון אמנם אינו ברית הגנה רשמית כמו נאט”ו, אך עם ותק של 17 שנה, תיאום מדיניות אזורית ותמרונים צבאיים שנתיים, הקשר בין חברות הארגון הולך ומתהדק.

הדילמות של ארדואן מתחזקות לאור כניסתו לתוך הבוץ הסורי, במטרה ליצור חיץ בין הכורדים בארצו לכורדים בסוריה שנתפסים כספקי נשק וסיוע לפ.ק.ק., ארדואן חשב, כשהוזמן למוסקבה בנובמבר האחרון להשתתף בפסגה עם פוטין ורוחאני, שטורקיה תהיה חלק מהפתרון בסוריה ביום שאחרי מלחמת האזרחים. אולם הוא הבין מהר מאוד שלא רק שיידרש לטפל באיום הכורדי מבחינתו לבד, אלא שהמשטר הסורי ותומכיו יעמדו בצד השני. אי לכך ובמקביל למאבק בכורדים, הפך ארדואן לפטרון של צבא סוריה החופשי ובעתיד יפעיל לחץ על המשטר הסורי. לפי שעה טורקיה ורוסיה לא מתעמתות באופן ישיר ביניהן אולם אירוע כזה עשוי להתרחש בעתיד הנראה לעין.

בשורה התחתונה, טורקיה נמצאת ביחסים לא טובים עם כל גורמי הכוח באזור – ארה”ב, האיחוד האירופי, רוסיה, איראן, ישראל וחלק לא מבוטל מהעולם הערבי. כל זה מתרחש במקביל לסיטואציית לחימה לא פשוטה בסוריה ואחרי שהצבא הטורקי ספג מהלומות קשות בדמות הדחה סיטונית של המנהיגות הצבאית שלו. ארדואן ניסה לאחרונה להפשיר את יחסיו המתוחים עם הסינים, ייתכן שבניסיון למצוא חיבור חדש למעצמה, אך הסינים אינם מהווים עדיין גורם רציני באזור. לכן, אם ארדואן לא יחפש דרך לרכך את יחסיו עם חלק משונאיו, הוא ימצא את עצמו בבידוד מדיני גובר. במדינה שבה עדיין נותרו כיסים מערביים בעלי עוצמה, הבחירות הללו עשויות להוביל לשבירת הכלים מצד האזרחים.