חמש שנים אחרי המהפכה הלא-אלימה שריגשה רבים במערב, שוב מהפך פוליטי באוקראינה. ויקטור ינוקוביץ’, שזיוף הקולות לטובתו בבחירות הקודמות הוביל למהפכה הכתומה, ניצח הפעם במה שנחשבת למערכת הבחירות החופשית ביותר שידעו הרפובליקות הסובייטיות לשעבר מעודן. ברוסיה, המתחילה ליישם תוכנית ליציאה מהמשבר הכלכלי הקשה, קיבלו בברכה את ניצחונו של מועמד ידידותי, אך בחשש מה את היקף ההשפעה המערבית על אוקראינה.

בשנתיים האחרונות, וביתר שאת מאז פרץ המשבר הכלכלי, נחלש מעמדו של יושצ’נקו וחל כרסום גם בלכידות המחנה הפרו-מערבי. נוכח המשבר, חיפש הציבור מנהיג חזק עליו יוכלו לסמוך. הנשיא המכהן, אביר המהפכה הכתומה, לא היה כזה. למעשה, קשה להצביע על הישג משמעותי שיירשם על שמו, מעבר למהפכה עצמה.

אוקראינה היא אחת המדינות שנפגעה באופן הקשה ביותר מן המשבר הכלכלי – התוצר הגולמי הצטמצם בכ-15%, האינפלציה זינקה אף היא לרמה דו-ספרתית ורמת החיים צנחה. בסקר דעת קהל מאוקטובר האחרון, הצהירו 95% מהנשאלים כי הם חשים בהשפעות המשבר הכלכלי. כמעט חמישית מהנשאלים הצהירו כי השפעת המשבר עליהם “קטסטרופלית”. באותה נשימה, הצביעו כמחצית מהנשאלים על הנשיא יושצ’נקו כאשם המרכזי במשבר המתמשך. שנייה אחריו ברשימת הנאשמים הייתה ראש הממשלהטימושנקו [1].

בתנאים כאלו, ברור היה ליושצ’נקו כי אפסו סיכויו להיבחר שוב – לבחירות השנה הוא התייצב כמועמד עצמאי, וסיים בסיבוב הראשון רק במקום החמישי עם 5.5% מהקולות. באופן טבעי, כשמתחולל משבר כלכלי קשה כל כך, הציבור האוקראיני מתעניין פחות בנטייה הממשלתית לרוסיה או למערב, ומחפש בראש ובראשונה להבטיח את הישרדותו הכלכלית האישית. הצבעת מחאה נגד השלטון שכיהן בזמן המשבר היא התפתחות טבעית.

מי שנבחר לנשיא הרביעי של אוקראינה העצמאית הוא יריבו של יושצ’נקו והאיש שזיוף קולות לטובתו בסוף 2004 הוביל למהפכה הכתומה – ויקטור ינוקוביץ’, חביב הקרמלין. מולו התמודדה בסיבוב השני ראש הממשלה יוליה טימושנקו, שהייתי ממובילי המהפכה הכתומה. בתום מאבק צמוד, צמוד משהעריכו תחילה, גבר ינוקוביץ’ על ראש הממשלה בפער של 3.5%.

ניתוח של התפלגות ההצבעה בבחירות אלה, מציג תמונה ברורה לגבי החברה האוקראינית בפתח העשור החדש, תמונה שלא השתנתה כבר שנים – דרום ומזרח אוקראינה, הגובלים ברוסיה ובים השחור ואשר תושביהם הם בני התרבות הרוסית, דוברי השפה וכיו”ב, הצביעו באופן גורף לינוקוביץ’. צפון ומערב אוקראינה, הגובלים באיחוד האירופי, תושביהּם דוברי אוקראינית ותרבותם קרובה לתרבות האירופית הליברלית, הצביעו באופן גורף לטימושנקו. הדיכוטומיה הברורה בין שני חלקיה של אוקראינה, מקרינים על הפוליטיקה האוקראינית, והופכים את המדינה למעין מדינה דו-לאומית, לכל הפחות בכל הקשור לזיקה התרבותית והפוליטית של אזרחיה של המדינה הגדולה.

נקודה נוספת העולה מההצבעה, נוגעת להשוואה בין שני סיבובי הבחירות. בסיבוב הראשון השתתפו 18 מועמדים שונים. כ-60% מהקולות של המועמדים האחרים, עברו לטימושנקו לעומת 40% מהקולות שעברו לינוקוביץ’, אינדיקציה לכך שהגוש הפרו-מערבי מפולג יותר, וייתכן שאם היו שאר המועמדים הפרו-מערביים עומדית בחזית אחת מאחורי טימושנקו, היו תוצאות הבחירות שונות.

בשורה התחתונה, על אף השפעתה של המחאה החברתית, ניצחונו של ינוקוביץ’ מהווה נצחון לרוסיה ולפוטין באופן אישי. מיד לאחר ניצחונו, הצהיר ינוקוביץ’ כי הוא לא “בובה של הקרמלין”, אך גם כך הוא אמור ליישב את נקודות המחלוקת שגרמו למתיחות בין קייב למוסקבה בשנים האחרונות – הוא מתנגד לרעיון צירופה של אוקראינה לברית נאט”ו ובאופן כללי התחייב לבטל כמעט את כל היוזמות שעוררו את זעם הרוסים.

החלפתו של נשיא פרו-מערבי בנשיא פרו-רוסי באוקראינה הוא סיבה למסיבה בקרמלין, אבל הוא לא הגיע בלי מלכוד – בניגוד מוחלט לזיופים ולשערוריה סביב הבחירות הקודמות, הבחירות הפעם התנהלו בסדר מופתי כמעט, זכו לתשבחות מהמשקיפים המערביים והיו, באופן שאינו אופייני כלל למדינות הסובייטיות לשעבר, דמוקרטיות והוגנות ברמה מערבית ממש.

בהיבט הזה, המהפכה הכתומה לא מתה והישגיה ישרתו את אזרחי אוקראינה ומנגד יקשו על רוסיה עוד שנים רבות – טימושנקו אמנם נחשבת פחות פרו-מערבית מיושצ’נקו, אך עצם העמדת שתי אלטרנטיבות לבחירה וניהול בחירות חופשיות מעידות עד כמה התקדם השיח הפוליטי בקייב בשנים האחרונות והפך פתוח. זוהי המורשת האמיתית של המהפכה הכתומה.

בטווח הרחוק, יש לשער כי ההתמערבות האוקראינית תשפיע במידת מה על התרבות הפוליטית בקרב הרפובליקות הסובייטיות האחרות, מה שמדליק באופן טבעי נורה אדומה במוסקבה. כחודש לפני הבחירות ביקר פוטין בחריפות את הנעשה באוקראינה ופסק כי רוסיה לא תאפשר בשום אופן התנהלות פוליטית דומה בשטחה [2].

ינוקוביץ’ עם פוטין – רוסיה שוב חזק בתמונה האוקראינית. צילום: הקרמלין

רוסיה יוצאת לאיטה מהמשבר

גם רוסיה נפגעה קשה מהמשבר הכלכלי. על פי נתוני ה-CIA, התוצר הרוסי הצטמק במהלך 2009 ב-8.5%, השיעור הגבוה ביותר מקרב עשרים הכלכלות הגדולות ביותר. מעניין לציין כי חמש הכלכלות שנפגעו באופן הקשה ביותר כתוצאה מהמשבר – כולן עם ירידה של 13% ומעלה בתוצר – הן רפובליקות סובייטיות לשעבר. אלו הן שלושת הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, ולצידן ארמניה ואוקראינה.

בשנות הגאות הכלכלית, במטרה להגן על הכלכלה הרוסית אשר ככלכלת ייצוא חשופה באופן משמעותי לתנודות בשווקים העולמיים, הקים פוטין קרן חירום לאומית שתוכל לשמש כרזרבה נוספת לאוצר המדינה. בסך הכל, השתמשו הרוסים בשליש מהרזרבה הלאומית שהסתכמה ערב המשבר ב-600 מיליארד דולר. לזכותו של פוטין נזקפת הקמת קרן החירום. בלעדיה, רוסיה הייתה סופגת מכה קשה פי כמה מהמשבר הנוכחי וככל הנראה הייתה נזקקת לסיוע מערבי כמו ב-1998.

שיא המשבר כבר מאחורי רוסיה, אבל המציאות הכלכלית עודנה מורכבת – רמת שחיתות גבוהה באופן מדאיג, כוח עבודה הולך ונעלם, תשתיות מיושנות וחשש מחודש מצד משקיעים מערביים להזרים מטבע זר לרוסיה, מביאים יחדיו להאטה בקצב ההתאוששות של רוסיה.

המצוקה הכלכלית והחברתית נותנת את אותותיה גם ברחובות, שסוערים שוב באופן יחסי לרוסיה של פוטין – במהלך ינואר, פרצו הפגנות אופוזיציה במובלעת קלינינגרד, הנקודה המערבית ביותר של רוסיה. אלפי המפגינים, לא יותר מרבבה, קראו קריאות נגד פוטין באופן אישי, ומחו, בין היתר, על המיסוי הגבוה והמצוקה הכלכלית [3].

יוליה טימושנקו – לא הצליחה לשמור על שלטון הכתומים. צילום: הקרמלין

אין עוד מלבדו – הגז הטבעי

בשנים 2005-2008, שנות הגאות של תעשיית האנרגיה הרוסית, ביקש פוטין להשקיע משאבים לא רק בשיקום התשתיות המתפוררות של רוסיה, אלא גם בחיזוק ענפי ייצוא אחרים, שיסייעו לגוון את הכלכלה הרוסית ולמתן את השפעת השוק העולמי על מוסקבה. משימה זו פוטין לא הצליח להשלים. לפיכך, שוקד פוטין בחודשים האחרונים על עדכון לתוכנית האסטרטגית של רוסיה ובראשה הכוונה לחזק עוד יותר את תעשיית האנרגיה הרוסית, שתוסיף להוות את עמוד השדרה של הכלכלה הרוסית בעתיד הנראה לעין.

בוועידת מדינות הים הבלטי (BSAS), הצהיר פוטין כי דפוס צריכת משאבי האנרגיה בעולם לא צפוי להשתנות ב-15-20 שנה הבאות, על אף הניסינות לבסס אלטרנטיבות [4]. ברוח זו, פועל פוטין מאז תחילת השנה לשפר ככל שניתן את רווחיה של רוסיה בענף.

בסוף ינואר, הגיעה רוסיה להסכם חדש עם בלארוס על העלאת מחירי הגז הטבעי ב-12% לרמה של 168 דולר לאלף מ”ק [5]; בפברואר, סגרו הרוסים על עסקה חדשה עם פולין לאספקת גז עד 2037. גם לליטא, שלא קיבלה גז רוסי מאז 2004, הציע פוטין להצטרף לחגיגה הרוסית “בתנאים טובים” [6].

בשורה התחתונה, רוסיה מודל 2010 בוחרת להתחיל את דרך ההתאוששות הכלכלית על קרקע מוכרת. שליטתה בתחום הגז הטבעי, בוודאי זה המסופק לאירופה, עדיין ניכרת. על רקע “מלחמת הצינורות” עם האיחוד האירופי, מתמקדת גזפרום בשלושה אזורים עיקריים: הגדלת הנתח הרוסי במאגרי הגז הגדולים של אזרבייג’אן וטורקמניסטן; הגברת הפעילות בצפון-מערב אפריקה, שם אמורה לעלות היקף התפוקה בשנים הקרובות מכיוון ניז’ר, ניגריה ואלג’יריה בדרך לאיחוד האירופי; פיתוח תשתיות גז באמריקה הלטינית, שם התשתיות נמצאות בפיגור יחסית לפריסה באירופה ולהתקדמות התוכניות במערב אפריקה. פריסה עולמית זו של גזפרום היא המפתח להמשך שליטה ארוכת שנים של רוסיה בשוק. אחרי עשור של פיתוח מסיבי בתחום הגז ותזזיתיות בתחום הרכישות, צפוי העשור הקרוב לעמוד בסימן יישום ההסכמים והתייצבות יחסי הכוחות.

רוסיה, כך נראה, השלימה עם תלותה במשק האנרגיה שלה לשנים הקרובות. בפועל יוצא מכך, יש להניח כי אחת המטרות המרכזיות במדיניות החוץ הרוסית תהיה לשמר רמת מחירים גבוהה בתחום הגז הטבעי והנפט. תמיכה בהחרפת הלחץ על איראן ואף עימות אזורי מוגבל במפרץ, ישתלבו היטב עם התוכניות הרוסיות, למרות הסכנה כי האירועים יצאו מכלל שליטה ויפגעו בסופו של דבר באינטרס הרוסי.

הערות

1. “Ukrainians blame Yuschenko and Tymoshenko for creating economic mess”, Interfax-Ukraine, 20/10/2009

2. Clifford J. Levy, “For Kremlin, Ukraine Election Cuts Two Ways”, New York Times, 08/02/2010

3. Michael Schwirtz, “Officials Visit Russian City Amid Protests”, New York Times, 02/02/2010

4. “Russian energy strategy based on growth of global demand – Putin”, RIA Novosti, 10/02/2010

5. “Belarus set for higher gas payments”, UPI, 30/12/2009

6. “Putin proposes increased supplies of gas to Lithuania ‘on good terms'”, RIA Novosti, 10/02/2010