דווקא אחרי תקופה ארוכה של מחירי נפט נמוכים, נראה כי מעמדה של רוסיה הולך ומתחזק הודות לחולשה של יריבותיה – משבר הפליטים המטריד את כולם ומנגד המשבר הקיומי שמאיים על עתיד האיחוד האירופי, לצד השלטון החדש והלא ברור בארה”ב, מותירים לרוסיה עמדת השפעה חזקה, ופותחים פתח ליצירת איזון כוחות חדש-ישן.

ב-23 בדצמבר, נערכה מסיבת העיתונאים השנתית של ולדימיר פוטין. נתן הודג’, מנהל סניף הוול סטריט ג’ורנל במוסקבה, שאל את נשיא הפדרציה על המגמות החדשות לשיפור הטכנולוגיה הצבאית ברוסיה ועל הפגישה האחרונה שהייתה לו, לפוטין, עם משרד הביטחון הרוסי. פוטין, קרב עצמו אל המיקרופון, השעין גופו קדימה בעניין, הושיט את ידו וקטע את העיתונאי. הוא ביקש לחזור על השאלה שוב, והפעם אם אפשר, יותר ספציפי. נתן הודג’, נושך את שפתו, מהסס אך שואל לבסוף על פיתוח סוגים חדשים של נשק גרעיני וכיצד יתמודד עם העובדה כי חל איסור בינלאומי על ניסויים גרעיניים. זאת בתגובה על אמירתו של הנשיא הנבחר, דונאלד טראמפ, יום לפני מסיבת העיתונאים, על פיתוחים גרעיניים חדשים בארה”ב. פוטין מניח את שתי ידיו בביטחון על השולחן ומסייג כי הידיעות על ארה”ב אינן חדשות. הוא ממשיך בפליאה על ההצהרות שנאמרו על ידי כמה פקידים בממשל הנוכחי על כך שארה”ב הינה בעלת היכולות הצבאיות החזקות ביותר בעולם. “אם היית מקשיב בתשומת לב למה שאמרתי אתמול” אומר פוטין, “אני דיברתי על חיזוק יכולת מכה שנייה גרעינית וסיכמתי בכך כי רוסיה חזקה מכל תוקפן פוטנציאלי […]”. תוקפן, מסביר פוטין, הוא כל מי שמאיים על רוסיה.

אין ספק כי השיח בין ה”מערב” ל”מזרח” עולה שוב על הפרק. אם כי בתצורות שונות ומגוונות מעט מכזה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. כעת ישנו שחקן נוסף בזירה המזרחית- סין, והמדינות במזרח אירופה הינן בעלות עצמאות מברית המועצות והבה לא נשכח את המזרח התיכון הגועש והסוער. עם זאת, ניתן להצביע על מגמה מסקרנת למדי במדינות מזרח אירופה. גלי הדמוקרטיזציה בשנות ה-90 בישרו על עידן חדש. עידן בו הדמוקרטיה מנצחת וכולם צופים מערבה. אך עם זאת, ב-2016 התמונה משתנה. מדינות רבות שעברו תהליכי דמוקרטיזציה נקטעו ונותרו בין כלכלה רעועה לממשלה מושחתת. ניסיונות הפרטה שכשלו השאירו אליטות חדשות בכוח, במקום סוכני המפלגה הקומוניסטית- האוליגרכים.

התלות הכלכלית והמדינית בין רוסיה לגוש המזרח-אירופי מעולם לא נעלמה. התחזקות הגוש הרוסי ונוכחותו בזירה הבינלאומית אינה יד המקרה. בריאיון לולדימיר סולביוב, עיתונאי שידוע בתמיכתו המוצהרת בנשיא פוטין, ב-2015, מסביר כי הטרגדיה הנוראית מכל של ברית המועצות הייתה פירוקה. הרטוריקה של פוטין מחזירה את רוסיה תמיד לנקודה ב-1945, ועידת יאלטה, שם נוצר האיזון הבינלאומי ולמעשה, הסדר העולמי. פירוק ברית המועצות הביא לכאוס כלכלי ואידיאולוגי. העולם חייב איזון, איזור של מערב מול מזרח, והאו”ם לא ממלא תפקיד זה.

אחת המגמות המעניינות הינה בהיבט האידיאולוגי. עם עלייתו של פוטין לשלטון הרטוריקה הרוסית השתנתה. היא אמצה מחד את הלאומיות הסובייטית, הקומוניסטית, זו שהתאפיינה בביטול לאומים אתניים שונים. ומן הצד שני, נאומיו לא חוסכים בהקשרים דתיים, שמזכירים את הכנסייה האורתוכסית הגדולה. הוא מצליח ליצור געגועים וזכרונות לרוסיה הגדולה האימפריאלית, הצארית שקיבלה את הנצרות והובילה נצרות פרבוסלבית. זאת יחד עם נהייה לימיה של ברית המועצות. הוא פונה ללאום הרוסי, “הרוסקי”, כזה שמדבר לכל ה”רוסקים” בעולם. האירו סקפטיות הגוברת באירופה מתפתחת בהלימה אחת עם רטוריקה כזו ולא רק ברוסיה.

פוטין שמנסה לסכסכך ולשמור על הגוש המזרח אירופי קרוב, מנצל את המומנטום – השינוי הקיצוני שחל באירופה מנציגות שהתאפיינה באחוזים נמוכים של מפלגות ימין לאומניות בפרלמנטים באירופה, עד 2010, שינתה את פניה משמעותית החל מתוצאות הבחירות ב-2014. מפלגות הימין הלאומניות עלו באחוז הייצוג בפרלמנט האירופי בצורה משמעותית: שוודיה (כ-10%), יוון (כ-10%), צרפת (כ-25%). קולות ימין שלא הצליחו לקבל כל ייצוג בעבר, כעת עברו את סף החסימה וקולן נשמע אף יותר (כמו ה-NDP בגרמניה,  ה-BNP בבריטניה). עם עליית ההגירה המוסלמית ופתיחת השערים לפליטים רבים באירופה, זאת יחד עם תלות כלכלית הדדית ומדיניות מוניטרית נוקשה של האיחוד, התחזקו במדינות רבות הקריאות להשיב לעצמן את הריבונות על הגבולות ולקבוע בעצמן את מדיניות ההגירה.

פוטיניזציה במזרח אירופה

במזרח אירופה המצב עוד יותר מעניין והוא מצביע על מספר מגמות מפתיעות. הונגריה באפריל 2010 בחרה שנית את ויקטור אורבן לראש הממשלה וכן את מפלגת הימין הקיצוני “יוביק”. משבר המהגרים באירופה שהחל עוד לפני מאורעות מלחמת האזרחים בסוריה (בעקבות המלחמות בעיראק ואפגניסטן) עורר מצב, גם בעבור מדינות שהינן חלק מהאיחוד, קרקע נוחה להתחזקות הימין הלאומני ולחקיקות אנטי דמוקרטיות. הונגריה, להזכיר, נכנסה לאיחוד במצב רעוע ובכלכלה על סף קריסה כאשר העזה להגיש דוחו”ת שקריים לאיחוד האירופי והגיעה אף לסף של פשיטת רגל.

בעקבותיה של הונגריה הגיחה גם פולין, כאשר ממשלת הימין האירו-סקפטית “חוק וצדק” נבחרה גם היא בינואר האחרון ב-2016. ורשה, שבמשך שנים רבות לאחר פירוק ברית המועצות צעדה מערבה, פונה כעת בבירור ימינה. פולין של ראשת הממשלה ביאטה שידלו מינתה נציגים בבית המשפט העליון בעלי עמדה תואמת לזו של ההנהגה, הגבילה את התקשורת ולא חסכה בחוקים שמרניים נגד הפלות. פולין והונגריה, שתיהן פונות ימינה אך עם זאת, ואולי אף במפתיע הן לא מתפשרות על קריצה לעבר הדב הגדול ברוסיה, פוטין.

מגמה זו במזרח אירופה קיבלה את השם “פוטיניזציה”. לא רק האידיאולוגיה הימנית-לאומית היא שסוחפת מדינות אלו לאור המשבר הכלכלי והמשבר המוניטרי. אלא גם העובדה כי מדינות אלה, מעולם תלותן ההדדית במסחר עם רוסיה לא נפסק. הסנקציות על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים והמשך המלחמה במזרח אוקראינה (דונייצק ודונבאס), בישרו על התדרדרות בסחר עם מדינות האיחוד כמו הונגריה, בולגריה, אוסטריה ופולין, מדינות אשר כלכלתן מעולם לא החלימה לחלוטין ממשברים כלכליים.

במידה דומה נוכחנו לראות, את התלות הגוברת ברוסיה גם מבולגריה ומולדובה. בנובמבר 2016, בבולגריה, נבחר מפקד חיל האוויר לשעבר רומן ראדב לנשיאות, אשר נתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית. רומן ידוע בהיותו תומך נלהב של רוסיה והתבטאותו בעד הסרת הסנקציות של האיחוד האירופי. בולגריה עוררה לתחייה ציפיות חדשות ותקוות זוהרות ב-2004 עקב הצטרפותה לאיחוד האירופי. עם זאת, שנראה כי האירו סקפטיות לא פסחה גם על בולגריה.

מלבד התפיסה הלאומית-ימנית ההולכת וגוברת גם בעידודה של רוסיה, ישנו גם היבט אסטרטגי נוסף להצטרפותה של בולגריה, אולי, שוב להיות בת בריתה של רוסיה. הבה נזכר כי ב-2008 החליטה להעביר רוסיה נתיב גז דרומי, “south stream”, וחתמה על הסכם עם בולגריה שנמצאת והייתה תמיד בנתיב אסטרטגי המקשר בין רוסיה לאירופה. ההסכם גרם למבוכה רבה עבור האיחוד שהשתדל לעקוף את רוסיה דרך נתיב דרומי אחר אשר נקרא “נאבוקו”. אירופה קיוותה בעזרת תורכיה, בולגריה, רומניה, הונגריה ואוסטריה, להקטין את תלותה בגז הרוסי. רוסיה מצידה חיפשה גם היא דרך לשמור על האינטרסים שלה. עם זאת, בולגריה הטילה קשיים רבים ובעיקר בעקבות לחץ של האיחוד, לא ספקה אישור מעבר של הצינור דרכה.

חשוב להבין, מובילת הפרויקט הייתה גזפרום ושתיים מן החברות גז הגדולות בבולגריה הינן בבעלותה של גזפרום: Topenergy ו-Overgas. האיחוד אשר חלק ממדיניותו, בייחוד במדינות מזרח אירופה שמצטרפות אליו, הינה המלחמה בשחיתות ובטייקונים, הציב מצב לא אפשרי לשיתוף פעולה עם רוסיה עקב פחד מהשתלטות הטייקונים בתוך בולגריה ובייחוד טייקונים רוסים. בולגריה סבלה גם ממצב יחסים רעוע שבין רוסיה עם אוקראינה טרם המלחמה ב-2014 כאשר החוב האוקראיני כלפי רוסיה גדל וזו הטילה סנקציות על אספקת הגז לאוקראינה שפגעה קשות גם בתלות אספקת הגז לבולגריה. עם האיחוד או בלעדיו, תלותה של בולגריה במסחר ובאנרגיה מרוסיה הינם בעלי משמעות גבוהה עבורה.

מדינה נוספת הקושרת את בולגריה בנתיב אסטרטגי זה הינה תורכיה ואספקת הגז הישירה שהחליטה רוסיה להעביר לה ובכך לפתור את בעיית הנתיב דרך מדינות מזרח אירופה. ובתוך כך, אוקראינה שהסכסוך עמה גבר לא רק בעקבות החוב האוקראיני, כי אם בעקבות הסכסוך הטריטוריאלי העקוב מדם שנמשך עד היום. כך, מצליחה רוסיה ב-2016 עם חידוש היחסים העדינים עם תורכיה תוך שיתוף פעולה בסוריה ושיתוף פעולה אנרגטי, לתלות גם את בולגריה במעגל היחסים עמה. האיחוד האירופי מצידו יתקשה מאוד להעביר את נתיב גז “נאבוקו” במצב בו מזרח התיכון סוער ומצב בו תורכיה משתפת פעולה עם רוסיה.

גם מולדובה חוזרת ללבוש אדום?

בהמשך לכך, מולדובה בעקבותיה של בולגריה גם היא חלמה על האיחוד הנכסף. המדינה הענייה ביותר באירופה עם הסכם סחר שנחתם ב-2014 עם האיחוד, בחרה גם היא נשיא פרו רוסי. איגור דודון מהמפלגה הסוציאליסטית אשר ידוע בתמיכתו ברוסיה ובהתנגדותו לשיתוף פעולה עם האיחוד, נבחר בנובמבר האחרון לנשיא מולדובה. עם ניסיון הכניסה לאיחוד, צמחו במולדובה תנועות רבות שקראו להפסקת השחיתות. עם זאת, הפלירטוט עם רוסיה לא פסק ומועמד פרו-רוסי נבחר.

דודון דיבר בעד ויזה חופשית לאזרחיו לכל חלקי אירופה אך מאידך הכיר בסיפוח של רוסיה את קרים. כמו כן, באחת מאמירותיו המשמעותיות הוא טען בעד חיזוק היחסים המסחריים עם רוסיה, ועם האיחוד האירו-אסיאתי, לעומת נטישת ההסכם הכלכלי עם האיחוד. כעת יהיה עליו לשחק באזור האפור שבין יחסי מולדובה- המערב, ובין יחסי מולדובה-רוסיה. שוב, כשרוסיה משחקת תפקיד של היבואנית השנייה בגודלה מאירופה ובייחוד של מוצרי מזון וחקלאות ממדינות הגוש המזרח אירופי, נראה כי הסנקציות שמטיל הגוש על רוסיה אינן משנות דבר והאירו-סקפטיות תופסת מקום ניכר וקרקע נוחה להתעוררות יחסים מחודשים עם רוסיה.

מולדובה חשובה לרוסיה לא רק בגלל ההתעוררות האירוסקפטיות ועמידתה האידיאולוגית והלאומית לצד רוסיה, כי אם גם בזכותה אחיזתה של רוסיה, אם כי לא הרשמית והמוכרת על ידי הכל, בחבל ארץ ה”טרנסניסטריה”. דה פקטו חבל ארץ זה מתנהג ומהווה מדינה עצמאית עם אוכלוסיה שברובה הינה רוסית ואוקראינית. בחבל ארץ זה ישנה נוכחות צבאית רוסית והמטרה מאז ומתמיד הייתה למנוע שליטה מלאה של מולדובה עליו. מדוע חבל ארץ זה חשוב לרוסים? אפשר לטעון מספר דברים אבל נראה כי הדבר מסתכם בשתי סיבות עיקריות. האחת, מתאפשרת אחיזה לרוסיה באחת מבעלות הברית שלה בעבר ועדיין מציב איום כלפי ה”פלישה האירופית”. שנית, התרת אפשרות אסטרטגית עבור הצבא הרוסי לאגף את אוקראינה מן המערב שכן חבל ארץ זה גובל בגבולו המזרחי עם אוקראינה. עם נשיא פרו רוסי, מרחב הפעולה שיתאפשר עבור הרוסים יהיה רחב אף יותר.

אין ספק כי רוסיה, במשחק מול המערב מנסה ונראה כי גם מצליחה, שואפת לחזור לאותו איזון כוחות בינלאומי מ-1945, רק בקונסטלציה מעט שונה. המגרש של רוסיה מתפרס כמובן לא רק למזרח אירופה כי אם גם למזרח התיכון. עם יחסים קרובים לאיראן ותורכיה, שתי יריבות מחד, ומאידך שתיהן מנהלות אסטרטגיה קרובה עם רוסיה למיגור כוחותיו של דעא”ש בסוריה. הראשונה, מחזקת את משטרו של אסד ומנסה להבטיח את ציר הגישה האסטרטגי מאיראן דרך סוריה עד ללבנון ובכך גם לבסס את שליטתה. השניה תורכיה, מעוניינת להחריש את הקבוצות האתניות בתוככי גבולותיה, ולמנוע התפרצות של קבוצות נוספות, בייחוד אסלאמיות אשר זולגות לתוכה ומערערות את מצבה המדיני.

רוסיה עצמה, מעוניינת גם היא במזרח תיכון שקט וגם היא כמו כולן מפחדת מזליגת הפליטים לתוך גבולותיה ומהתעוררות אסלאמית בתוך הפדרציה, שהרי, טרור איסלאמי, אינו חדש לה. בעבור רוסיה, המזרח התיכון ממשיך להוות זירה אסטרטגית כפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה. אולי כעת האמצעים הינם שונים ומגוונים, ומלבד ייצוא מלחמות פרוקסי מדובר כעת גם בייצוא של נשק וטכנולוגיה חדשה – דו”ח ולאדי מ-2016 מציב את רוסיה כיצואנית הראשונה בגודלה של טכנולוגיה גרעינית בעבור מדינות מזרח התיכון וביניהן: איראן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, תימן, בחריין, ועוד. מדובר בטכנולוגיה גרעינית עבור מדינות שאספקת החשמל עבורן היא מהאתגרים הגדולים של המדינה.

אסטרטגיית ייצוא המשאבים הטבעיים, מתרחשת גם היא במזרח התיכון ומגבירה את התלות ברוסיה ובטכנולוגיה שלה עבור תשתית הכורים הגרעיניים. כל אלה ועוד, הפסקת ירידת המחירים של הנפט הרוסי, ההתנתקות המפתיעה של בריטניה מהאיחוד ועתידו הלא ברור, ועליית טראמפ בארה”ב, הופכים לריאלית את האפשרות לשוב לאיזון בינלאומי דוגמת זה שנוצר לאחר 1945 .