2010 בזירה העולמית

סיכום אירועי השנה החולפת

יובל בוסתן, אלון לוין


שנת 2010 תיזכר כשנת היציאה מהמשבר הגדול. ההתגייסות הכלל עולמית שהחלה בסוף 2008 נשאה פרי ונראה היה שהכלכלה התייצבה. באופן טבעי, עם בלימת המשבר התפוגגה גם תחושת שותפות הגורל וסכסוכים ישנים השתלטו מחדש על סדר היום. מאמריקה הלטינית ועד המזרח התיכון, ממערב אירופה ועד ים סין הדרומי, נרשמו מתיחויות בין-גושיות באופיין, אשר צפויות להוסיף ולעצב את המפה הגיאו-פוליטית במהלך 2011 ולאחריה.

בינואר, גרמה רעידת אדמה קטלנית בהאיטי ליותר מ-200,000 הרוגים; בפברואר, בועידת מינכן המסורתית, דנו נציגים מהאיחוד האירופי ברעיון של הקמת צבא משותף לאיחוד; במרץ, נסק המתח בין שתי הקוריאות לאחר שמשחתת של הדרום טובעה על ידי הצפון ועשרות מלחים נהרגו. במוסקבה, שתי מחבלות מתאבדות ברכבת התחתית גרמו ל-40 הרוגים.

חודש אפריל היה סוער במיוחד – הוא החל במהפכה בקירגיזסטן, המשיך במותו הטראגי של נשיא פולין, לך קצ'ינסקי והסתיים בהתגייסות חסרת תקדים של הכלכלות הגדולות באיחוד להצלת יוון מקריסה. בין לבין, שני אירועים סביבתיים משני צדדיו של האוקיאנוס האטלנטי, השפיעו באופן דרמטי על הכלכלה – באירופה הושבתה כמעט כליל התנועה האווירית בשל אפר וולקני שהתפזר מכיוון איסלנד, ובמפרץ מכסיקו החלה דליפת הנפט הגדולה בתולדות הענף.

במאי הגיעו יחסי ישראל וטורקיה לנקודת רתיחה עם ההשתלטות על ה"מרמרה" שניסתה לפרוץ את המצור על רצועת עזה. ביוני, ספגה טורקיה שורה של פיגועים מצד המחתרת הכורדית, שגרמו ל-20 הרוגים ובהולנד השיג מנהיג הימין הקיצוני, חירט וילדרס, השפעה מהותית על הממשלה החדשה; ביולי, ביצעו ארה"ב ורוסיה את עסקת חילופי המרגלים הגדולה ביותר מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה. עוד באותו חודש, אתר ויקיליקס עשה כותרות כשפרסם מסמכים רבים מאפגניסטן ועיראק, במה שהתברר כמתאבן לקראת "ההדלפה הגדולה בהיסטוריה", שהחלה בסוף נובמבר.

באוגוסט, לקח המנהיג החולה של צפון קוריאה את בנו לביקור הכתרה בסין, שהפכה באותו חודש ממש לכלכלה השנייה בעולם במונחי תוצר, בהותירה מאחור את יפן; בספטמבר, גבר קצב הפיגועים הקטלניים בפקיסטן – כ-120 הרוגים ו-500 פצועים נמנו באותו חודש בלבד. באוקטובר זכו המדינות המתפתחות להגדלת כוחן בפורום ה-G20; בנובמבר, ספג הנשיא אובאמה תבוסה צורבת בבחירות האמצע ובאיחוד האירופי שוב התגייסו להציל חברה מקרטעת, הפעם את אירלנד. בסוף אותו חודש, שוב תקפה צפון קוריאה את הדרום ובויקיליקס החלו כאמור בפרסום מאות אלפי מסמכים מהמערכת הדיפלומטית של ארה"ב.

אלו רק מקצת מהאירועים שעשו כותרות במהלך השנה, שהובילו להכרה כי הסתיים ירח הדבש הקצר בו איחדו כוחות כל המעצמות הכלכליות של העולם כדי להימנע מהתרסקות טוטאלית. התחושה כי המשבר תחת שליטה הביאה כל צד להמעיט בשיתופי פעולה חדשים ולהתמקד בשיפור מעמדו בשכונתו הקרובה, ולהתעצמותם מחדש של עימותים שהיו על אש קטנה בשנתיים האחרונות.


אובאמה עם נשיא סין, הוּ ג'ינטאו – הסכנה חלפה, חילוקי הדעות חזרו. צילום: הבית הלבן

אירוע השנה

בסיקור ממוקד החלטנו לבחור לאירוע השנה בהחלטת מנהיגי אירופה להזרים סכומי עתק להצלת יוון ומאוחר יותר אירלנד. זו הייתה השנה שבה עתידו של האיחוד האירופי בכלל ועתידו של גוש האירו בפרט, עמדו למבחן המשמעותי הראשון. יוון ניצלה בשנייה האחרונה מחדלות פירעון הודות לסיוע מגרמניה, צרפת ושאר מדינות האיחוד [1].

החלטת מנהיגי האיחוד לשמר בכל הכוח את שלמותו של האיחוד האירופי ואת יציבותן הכלכלית של חברותיו עלתה לרבים מהם ובעיקר לקאנצלרית גרמניה מרקל בתמיכה מבית, אך היא עשויה להיזכר כאבן דרך במסע הארוך לביסוסו של האיחוד האירופי כאינטגרציה אזורית יציבה בעלת מעמד משפיע יותר מסך החלקים המרכיבים אותו.

על סיוע האיחוד לחברותיו ניתן לקרוא בהרחבה במאמר נפרד בגיליון זה. נמשיך כעת ונסקור את האירועים המשמעותיים שהתרחשו בשנה ברחבי העולם.

המזרח התיכון

הזירה המזרח תיכונית עמדה השנה בסימן חשש מהבאות – חשש מהיעלמות האמריקנים מעיראק ומהאזור בכלל, חשש מהתדרדרות למלחמת אזרחים בלבנון וחשש מתמשך מהגרעין האיראני. המשך הקיפאון בין ישראל לרשות הפלשתינית, הגביר את החשש מפני צעדים חד-צדדיים של הפת"ח ביהודה ושומרון, ומפני התנגשות צבאית נוספת עם החמאס ברצועת עזה.

ממרחק הזמן, ניתן בהחלט להצביע על המדיניות שנקט אובאמה עם כניסתו לבית הלבן כזו שהביאה להקשחת עמדותיהם של הפלשתינים, ש"קפצו על העגלה" ויישרו קו עם דרישות הממשל האמריקני. הצבת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון כתנאי לחידוש המו"מ מזה, והתנאי של ממשלת נתניהו על הכרה פלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, תנאי שהפלשתינים אינם מוכנים לו, ביטלו כל סיכוי להידברות בין הצדדים.

החצי הראשון של השנה התאפיין במלחמת מילים בין ישראל ללבנון ולסוריה, שזכו לגיבוי מצד איראן וטורקיה. במקרה הלבנוני, הרי שכל אלו שחיפשו לאיים את ישראל עשו זאת על מנת להסיט את השיח בארץ הארזים החוצה, נוכח האיום המתמשך בהאשמת חיזבאללה ברצח ראש הממשלה לשעבר חרירי ב-2005. ישראל מצידה נגררה להחלפת איומים הדדיים, אך לא מעבר לכך.

החודש, עם הגשת טיוטת כתב האישום לבית הדין הבינלאומי, הגיעה המתיחות בין הפלגים בלבנון לשיא – בחיזבאללה ניצלו את נסיעתו של ראש הממשלה חרירי הבן לפגישה עם אובאמה בוושינגטון על מנת להתפטר מהממשלה בהפגנתיות ובכך להביא להפלתה. בימים שלאחר מכן ניסו להקים ממשלה חלופית בראשות מועמד המועדף עליהם. מנגד, המחנה הסוני יצא לרחובות להביא התנגדותו לכל התחזקות שיעית במדינה.

מהצד הסורי, שימוש הסטטוס-קוו הוא שם המשחק. אסד, בן למיעוט העלווי בסוריה, דואג בראש ובראשונה לשימור שלטונו. פיוס דרמטי עם ישראל, אם יתרחש בזמן שהחצים המערביים מופנים אל עבר איראן והפלשתינים בנתק מוחלט מישראל, עשוי להסיט את כל האש של העולם הערבי כלפי דמשק ולסכן את שלטונו של אסד. מנגד, התנגשות צבאית עם ישראל עלולה אף היא להקיץ את הקץ על שלטונו. כך, מוסיף הנשיא הסורי לדלג בין קריאות נגד הידברות עם ישראל, להדלפות כי הם, הסורים, מעבירים לחיזבאללה אמצעי לחימה שלא היו ברשות הארגון במלחמת לבנון השנייה לבין רמיזות, ספק רמיזות, כי ישמחו לחדש את המשא ומתן עם ישראל [2].

לאורך השנה בלטה מעורבתן של סוריה ואיראן מזה ושל סעודיה מזה, שוודאי אינה מעוניינת בהשתלטות שיעית בחסות איראן על לבנון. אל הרשימה הרגילה של מדינות המושכות בחוטים בלבנון התווספה השנה טורקיה, שרשמה השנה את ההתחזקות המדינית הגדולה ביותר באזורנו. מפלגת הצדק והחופש של ארדואן, שממשיכה להתחזק בטורקיה פנימה ולהשתלט על מעוזי החילוניות הטורקית אחד אחרי השני, יצאה לבסס את מעמדה באזור [3].

טורקיה היא חברה בנאט"ו, בת ברית אסטרטגית של ארה"ב וצומת מעבר לשני פרויקט הגז הגדולים שנבנים באירופה בשנים האחרונות – "הזרם הדרומי" של גזפרום ואני האיטלקית ו"נאבוקו" של האיחוד האירופי. היא הקדישה בשנתיים האחרנות תשומת לב מיוחדת ליישוב סכסוכים מהעבר, ונושאת ונותת אפילו עם ארמניה וקפריסין בניסיון למצוא את הדרך לנורמליזציה. שאיפתה של טורקיה לבסס עצמה כמעצמה אזורית קיבלה ביטוי כשהציגה עצמה כמתווכת, לצידה של ברזיל, בין איראן למערב. הניסיון אמנם לא צלח, אך אין בכך כדי להמעיט במעמדה החדש של טורקיה.

הזירה המזרח תיכונית עמדה כאמור בסימן החשש מהבאות, ובשבועות הראשונים של 2011 החלה סערה שוטפת את העולם הערבי, לאו דווקא מהמקומות המועדים לפורענות – תחילה הייתה זו טוניסיה, ולאחר מכן מצרים, שנחשבה במשך שלושה עשורים ליציבה במדינות האזור. בשתי המדינות, ההמונים צאו לרחובות וביקשו את ראשו של המנהיג הוותיק העומד בראש שלטון שהפך מזמן למושחת. על ההתפתחויות במזרח התיכון, ניתן לקרוא בהרחבה בשלושה מאמרים שונים המופיעים בגיליון זה.


ארדואן עם פוטין – ממצב את טורקיה כמעצמה אזורית. צילום: הקרמלין

ארה"ב

2010 הייתה שנה מטלטלת עבור הנשיא אובאמה. שנה אחרי שנכנס לבית הלבן בקול תרועה רמה, ואחרי שבילה את החודשים הראשונים בהתמודדות עם המשבר הכלכלי, החל אובאמה מעביר את תשומת ליבו אט אט למדיניות החוץ.

צעדיו הראשונים בזירה זו, יש יאמרו להגנתו כמו קודמיו בתפקיד, לא היו מזהירים בלשון המעטה – אובאמה שהתרחק מכל דבר שהזכיר את מדיניות בוש הבן כמו מאש, הפגין ניכור כלפי בנות הברית הקרובות ביותר של ארה"ב ובה בעת הפגין חמימות והבנה כלפי יריבותיה-אויבותיה מקרוב. בשנתיים הראשונות שלו כנשיא, נרשמו משברים ביחסים בין ארה"ב לבין בריטניה, ישראל, דרום קוריאה, יפן, אוסטרליה והודו [4].

למעשה, ההישג המשמעותי היחיד של אובאמה בשנתו הראשונה, והוא אכן משמעותי, היה הרגעת המתיחות עם רוסיה, שנסקה בשנותיו האחרונות של בוש הבן בבית הלבן. אובאמה ביטל את התוכנית לפרוש מערכת הגנה מטילים במזרח אירופה והוא ומדבדב חתמו על אמנת "START" החדשה לצמצום נוסף של נשק גרעיני.

שש נקודות זיהינו במדיניות החוץ של אובאמה – בלימת המשבר הכלכלי, שרטוט נתיב ברור לסיום המלחמה העולמית בטרור, הגבלת תפוצת הנשק הגרעיני בקרב מדינות קיצוניות, התקרבות לסין, המאבק בהתחממות העולמית והשגת שלום במזרח התיכון. הסוגיה הראשונה עלולה הייתה להיות בעלת השלכות הרסניות לכלכלה העולמית כולה, לא רק לארה"ב. לכן, עמדה לזכותו של אובאמה התגייסות כלל-עולמית ותחושה של שותפות גורל שסייעה לו להוביל את המאמץ לבלימה מוצלחת של המשבר.

בכל האמור לנקודות האחרות, מסיים אובאמה שנה קשה – המתיחות בעיראק, שהייתה בשליטה עוד בטרם נכנס לבית הלבן, גוברת ככל שתאריך היעד לנסיגה אמריקנית מתקרב, בזמן שהתגבור המסיבי ששלח לאפגניסטן טרם השיג את המפנה המצופה; בכל האמור לגרעין, צפון קוריאה תוקפנית מתמיד ואיראן סובלת מעיכובים טכנולוגיים מסיבות עלומות; היחסים עם סין הופכים מתוחים ככל שהסינים חשים בנוח יותר במעמדם בכלכלה העולמית; בניסיון להגיע לאמנה חדשה למאבק בהתחממות העולמית דרך אובאמה על לא מעט רגליים של בנות ברית ותיקות; במזרח התיכון, נאומו ההיסטורי של אובאמה לעולם הערבי לא הביא למפנה לו ציפה – המשא ומתן בין ישראל לפלשתינים תקוע ואלו מחפשים הכרה חד-צדדית שעשויה להוביל לתבערה באזור, שגם כך הפך נפיץ מתמיד נוכח המצב הפנימי בלבנון, החשש מהנסיגה האמריקנית מעיראק והחל בתחילת 2011 גם מהנעשה במצרים.

בבחירות האמצע שנערכו בנובמבר ספג אובאמה מקלחת קרה, כשנחל תבוסה צורבת ואיבד את הרוב האוטומטי בבית הנבחרים. בזמן הקצר שחלף מאז נראה שההפסד בבחירות הביא את אובאמה לשנות מדיניות ולהכיר במגבלות כוחו ובצורך לשתף פעולה עם הרפובליקנים על מנת להעביר חוקים חדשים. עוד בטרם הושבע הקונגרס החדש, הזדרז אובאמה והעביר שורה של חוקים שהקנו לו נקודות זכות בציבור האמריקני וסייעו לו לשקם את תדמיתו לקראת השנתיים הקשות שמחכות לו.

אין ספק כי השנה הקרובה תהיה קריטית לנשיאותו של ברק אובאמה. אם יצליח להביא לצמצום הגירעון העצום ולהורדת האבטלה בזירה הפנימית, ולשיפור מעמדה המקרטע של ארה"ב בזירה החיצונית, יגיע אובאמה לבחירות 2012 עם רוח גבית ואחוזי תמיכה גבוהים. אם השנה הקרובה תיראה מבחינתו כקודמתה, עשוי אובאמה להתקשות מאוד להוביל איזשהו שינוי מדיניות וסיכויו להיבחן בשנית יפחתו.


אובאמה עם מדבדב – הביאו להורדת המתיחות והשיגו הסכם חדש לצמצום הנשק הגרעיני. צילום: הבית הלבן

אסיה

השנה החולפת באסיה הייתה מלאה באירועים בעלי משמעות סימלית – סין עקפה את יפן בדרך למקום השני ברשימת הכלכלות הגדולות בעולם במונחי תמ"ג נומינלי, בקירגיזסטן התחוללה רה-מהפכה שהורידה את המסך על שלוש המהפכות הצבעוניות שסחפו את שטחי ברה"מ לשעבר בשנים 2003-2005 ורוסיה יצאה למירוץ שליטה על הקוטב הצפוני. בין לבין הודו ממשיכה בצמיחה המהירה שלה, ובאפגניסטן הוסיפה להשתולל המלחמה בין כוחות הקואליציה המערבית לטאליבן וארגוני הטרור הנלחמים לצידו.

הזירה הבין-גושית הנפיצה ביותר באסיה, ויש יאמרו בעולם כולו – חצי האי הקוריאני – הגיעה השנה לכדי רתיחה. חילופי הדורות המתקרבים בהנהגה הצפון-קוריאנית הביאו את המשטר הקומוניסטי בפיונגיאנג ליזום התנגשויות אלימות בהיקף מוגבל על מנת להרתיע את כל מי שחשב לנצל את תקופת המעבר ולשנות במשהו את הסטטוס-קוו בקו הרוחב 38.

אזור נוסף סביבו עשויות להתלהט הרוחות בעתיד הקרוב, אולי כבר השנה, הוא ים סין הדרומי, שם מסוכסכות בעיקר וייטנאם וסין. עיקר הסכסוך ניטש סביב שני קבוצות איים – איי פארסל בחלק הצפוני של הים ואיי ספארטלי בחלקו הדרומי. לאיים אלו חשיבות אסטרטגית מתוקף היותם נתיב השיט הקצר ביותר בין האוקיאנוס השקט לאוקיאנוס ההודי, וחשיבות כלכלית נוכח מרבצי הגז הטבעי והנפט הטמונים בקרקעיתם. בהנוי, שהשקיעה בשנים האחרונות בהתחמשות מואצת, בוודאי לא יוכלו לסינים במלחמה כוללת, אך ינסו להרתיע את הסינים מלפתוח במלחמה בעצמם אם לא יושג פתרון מדיני בין הצדדים [5].

האירוע הסמלי ביותר שידעה היבשת השנה הוא כאמור הדילוג של סין מעל יפן והתייצבותה ככלכלה השנייה בגודלה בעולם. סין, מחזיקה כיום ביותר מ-2.5 טריליון דולר יתרות מט"ח, והעודף המסחרי שלה מול ארה"ב חצה זה מכבר את רף ה-200 מיליארד דולר בשנה. נתונים אלו מעידים על עוצמה כלכלית ומובילים להתעקשות סינית להוסיף ולהגביל את היוּאן על אף הביקורת מצד ארה"ב והאיחוד האירופי.

חשוב לציין כי למרות הצמיחה המהירה ארה"ב היא עדיין הכלכלה הגדולה בעולם ותישאר כזו, בפער ניכר, לפחות עד סוף העשור הנוכחי. גם האיחוד האירופי כאיחוד, שווה בגודלו לארה"ב ומוביל עדיין בפער ניכר על סין. המעצמה האסייאתית רחוקה מהשתלט על הכלכלה העולמית, אך היא מצליחה היטב לתרגם את מעמדה דהיום להשפעה פוליטית, הודות לקשרים מצוינים עם מדינות רבות בעולם השלישי.


היורש בצפון קוריאה, קים ג'ונג און – האם יצליח לשמר את המשטר הקומוניסטי? צילום: ממשלת צפון קוריאה

אפריקה

התמורה המשמעותית ביותר שחלה השנה ביבשת השחורה היא הופעתם של סימני מחאה ראשונים נגד ההשתלטות הסינית על היבשת. רבים ביבשת נהנו בשנים האחרונות מהמסחר עם סין ומהגב הפוליטי שהגיע איתו. סין נושקת כבר לארה"ב בצמרת רשימת שותפות הסחר של היבשת ונראה כי דבר לא ימנע ממנה להפוך לשותפת הסחר הגדולה ביותר של מדינות אפריקה כבר בשנים הקרובות.

לא כאן המקום לשוב ולהזכיר את הגורמים שהביאו להשתלטות מהירה כל כך של סין לאורכה ולרוחבה של היבשת, תהליך אותו ליווינו בחמש השנים האחרונות. חשוב יותר להצביע על התופעה שהתעצמה בשנתיים האחרונות, של ביקורת גוברת כלפי כל דבר שמזכיר את התחזקות סין ביבשת – ביקורת על אופי ההשקעות, על דפוס של יחסי ניצול כלפי מדינות עשירות במחצבי טבע וגם על זלזול בכוח האדם המקומי וייבוא של פועלים סינים במקומם. גם על מדיניות אי-ההתערבות המפורסמת שלה זוכה סין לביקורת מצד אלו המפרשים אי-התערבות כתמיכה במשטרים מושחתים ומדכאים [6].

כשסין מגיעה לרמת אחיזה דומה לזו של ארה"ב ביבשת, וכשהודו צפויה להתחזק באזור בשנים הקרובות, תהפוך היבשת השחורה לזירה בה המאבק הבין-גושי עשוי לקבל את הביטוי התזזיתי והאלים ביותר מבין כל הזירות, וזאת משום היכולת לרכז מאמץ ולהטות את הכף בנקודות אסטרטגיות ברחבי היבשת, מבלי להסתכן בהתנגשות חזיתית עם מעצמה אחרת, כפי שמתרחש בזירות האחרות.

אחת המגמות המעניינות שצפינו השנה היא התבססותו של הגוש הנוצרי באפריקה – קבוצת מדינות במזרח ומרכז היבשת שכוללת את אתיופיה, קניה, אוגנדה, רואנדה ובורונדי. מדינות אלו, נוצריות בעיקרן, גובלות ממערב ומצפון בסודן וממזרח בסומליה, שתי מדינות מפוררות שבהן פועלות תנועות מוסלמיות קיצוניות. האיום מפני אלו היה מהגורמים שהביאו את מדינות הגוש להדק את שיתוף הפעולה ביניהן, וזה צפוי להפוך להדוק יותר אם וכאשר יפרוץ סיבוב אלים בין דרום סודן המחפשת עצמאות לבין צפון המדינה [7].

מזווית הראיה של מדינות היבשת, נראה כי הן נמצאות במצב טוב מתמיד לנצל לטובתן את העניין של המעצמות הזרות במשאבי הטבע שלהן. עם זאת, על מנת שתוכלנה לנצל זאת, צריכות מדינות היבשת להחליט היכן הן רואות את עצמן במפה הגיאו-פוליטית ובאיזה אופן – האם כפרטים או כאינטגרציה אזורית במודל כזה או אחר.


הוּ ג'ינטאו באפריקה – מתחיל להיתקל בקשיים. צילום: הפורום ליחסי סין-אפריקה

אמריקה הלטינית

גם השנה הביטה ארה"ב בעיניים כלות דרומה וראתה כיצד מוסיפה להתפוגג אחיזתה באזור שבמשך כמעט מאתיים שנה היה נתון להשפעתה הבלעדית. מאז אמצע העשור שעבר, המטרד העיקרי מבחינת ארה"ב באזור היה "הציר הלטיני" בראשות ונצואלה של הוגו צ'אבז, שחבר לקובה וצירף אליו גם את בוליביה, ניקרגואה ואקוודור. אלו הובילו קו שדוחה את נוכחותה של ארה"ב באזור ומבקש לקדם מדיניות עצמאית לאזור.

השנה הבשילו מספר תהליכים שהביאו להתחזקות המחנה ה"פרו-לטיני". בראש ובראשונה, תהליך ההבשלה שעברה המדינה הגדולה באזור, ברזיל, ביסס אותה סופית כמעצמה אזורית המבקשת לקדם אג'נדה משלה באזור ומחוצה לו. כמו במקרה הטורקי, גם עבור ברזיל הניסיון למתג עצמה כמתווכת בין איראן למערב היה ראש ועיקר הצהרת כוונות.

נשיא ברזיל, לולה דה סילבה, הלך וביסס במהלך השנה קו חדש ועצמאי עבור מדינתו, שהתפרש בחוגים מסוימים כאנטי-מערבי, בוודאי בהשוואה למדיניות הפרו-אמריקנית שאפיינה את ברזיל בעשורים האחרונים. בחירתה של ראש המטה שלו, דילמה רוסף, למחליפתו, אינה צפויה להביא לתמורה אמיתית ביחסי החוץ של ברזיל, וזו אמורה להמשיך ולחפש השפעה השווה למעמדה באזור.

בפברואר השנה, הקימו 32 מדינות מרכז ודרום אמריקה מסגרת על-מדינית חדשה, במטרה לשפר את שיתוף הפעולה באזור. מסגרת זו, נוסף על שלוש המסגרות הקיימות בדרום אמריקה ועל איחודים נוספים במרכז אמריקה ובקאריביים, מהווה תמרור אזהרה ברור לארה"ב, כמו גם העובדה כי כנס הקמתו, אליו לא הוזמן נציג מוושינגטון, נערך במכסיקו דווקא.

הגבול בין ונצואלה לקולוביה, אחת הזירות הבין-גושיות הנפיצות ביותר כיום, ידע ימים מתוחים השנה. צ'אבז, התמודד עם מצוקה כלכלית קשה ואינפלציה משתוללת, חיפש דרך להסיט את תשומת הלב הציבורית ומצא אותה, באופן טבעי כמעט, בשכנה ממערב. מי שהיווה סדין אדום מבחינת צ'אבז ובני בריתו באזור בשנים האחרונות הוא אלבארו אוריבה, נשיא קולומביה שפרש באוגוסט האחרון אחרי שתי קדנציות מוצלחות מאוד.

אוריבה, אחד המנהיגים הפופולארים בתולדות היבשת, הושמץ על ידי צ'אבז שסלד מהברית הקרובה בין קולומביה לארה"ב. "ישראל של דרום אמריקה", כינה צ'אבז את קולומביה של אוריבה. עם החלפתו של אוריבה בשר ההגנה שלו, חואן מנואל סנטוס, נראה היה כי המתיחות בין שתי השכנות נכנסה להקפאה עד יבחנו שני הצדדים את המצב החדש, אך נראה כי מחויבותו של סנטוס למדיניות של קודמו תעלה את הסיכוי להתנגשות צבאית בין שתי המדינות [8].

השנה צצה ועלתה זירת מאבק חדשה באזור זה – נהר סן חואן, אותו מבקשת ממשלת ניקרגואה להרחיב לכדי תעלה מתחרה בתעלת פנמה הוותיקה. המתיחות בין ניקרגואה לבין שכנתה, קוסטה ריקה, באזור זה מקורה עוד ב-1825. התעקשותם של שני הצדדים שלא לסגת מדרישותיהם, והגיבוי הבינלאומי לו הם זוכים – קוסטה ריקה לתמיכת ארה"ב וניקרגואה לתמיכת הציר הלטיני ובהמשך אולי גם רוסיה וסין – יכולה להוביל להתנגשות. כך או אחרת, מדובר בעוד מסמר בארון השליטה של וושינגטון על האזור [9].

לבסוף, הגיע לקראת סוף השנה גל של הכרה מצד מדינות אמריקה הלטינית במדינה פלשתינית עצמאית בגבולות 1967. התגייסות המדינות הלטיניות לתמיכה במאבק הפלשתיני נועד להגביר את הלחץ על ישראל ולאסוף קולות עבור הפלשתינים לקראת הכרזה אפשרית על עצמאות באופן חד צדדי אולי כבר השנה. ההכרה הלטינית בעצמאות הפלשתינית אינה מפתיעה נוכח נכונותן של מדינות האזור, שכיבושים זרים בעברן, להכיר בכל עם הדורש זאת כמעט. עם זאת, קשה להצביע על השפעה מרחיקת לכת שתהיה למהלך זה על מאזן הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי [10].

זו הייתה אם כן שנת 2010 – שנה היציאה מהמשבר הגדול ובהתאם לכך גם שנת החזרה לסכסוכים בין-מדינתיים ובין-גושיים מקרוב ומרחוק. השנה הקרובה, אם כן, צפויה להמשיך מגמה זו – המשך ההתאוששות במדדים הכלכליים בכלכלות הגדולות, חוסר יציבות במשטרים שלא יצליחו להתאושש מהמשבר הכלכלי, והחרפה בסכסוכים הבין-מדינתיים.

הערות

1. עוד במאמר "הצלחת נשברה", בגיליון מאי 2010 של סיקור ממוקד

2. עוד בנושא במאמר "טוחנים מים", בגיליון מאי 2010

3. על המשבר ביחסים עם טורקיה במאמר "יחסים וירטואלים, בגיליון יוני 2010

4. עוד במאמר "ההימור של אובאמה", בגיליון אפריל 2010

5. עוד בנושא במאמר "וייטנאם מתבצרת", בגיליון יולי 2010

6. על הביקורת כלפי סין במאמר "אופוזיציה לסין", בגיליון יוני 2010

7. עוד בנושא במאמר "הגוש הנוצרי האפריקני", בגיליון אפריל 2010

8. עוד על כך במאמר "צ'אבז רוצה מלחמה", בגיליון יולי 2010

9. עוד בנושא במאמר "תעלת ניקרגוואה", בגיליון נובמבר 2010

10. עוד בנושא במאמר "עצמאות על הנייר", בגיליון דצמבר 2010


מאמרים נוספים