בין סוציאל-דמוקרטיה לשמרנות

החלוקה האידיאולוגית של האיחוד

יובל בוסתן, אלון לוין


מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, שלטה באירופה הגישה הסוציאל-דמוקרטית הדוגלת בהפעלת רשת ביטחון סוציאלית ענפה ובשדרוג תשתיות אזרחיות כאמצעי לעידוד צמיחה. היטשטשות הגבולות הלאומיים כתוצאה מהקמתו של האיחוד האירופי, לצד תמורות דמוגרפיות, הביאו כמה ממדינות היבשת לאמץ בשנים האחרונות מדיניות שמרנית יותר, במטרה להתמודד עם המצוקות החדשות.

הבעיות איתן מתמודדת אירופה, מפנים ומחוץ, שמו קץ להגמוניה הסוציאל-דמוקרטית ששלטה ביבשת מאז תום מלחמת העולם השנייה. הנטייה הגוברת לכיוון הגישה השמרנית עשויה להיות המפתח להנהגת מדיניות אחידה בקרב מרבית מדינות האיחוד האירופי.

התפיסה הסוציאל-דמוקרטית מתאפיינת בבניית רשת בטחון סוציאלית מקיפה לצד פיתוח תשתיות אזרחיות. קצבאות נדיבות, פנסיה, סבסוד שירותי חינוך ובריאות הם רק חלק מההטבות המובטחות לאזרחי המדינות המונהגות בתפיסה זו. לאורך השנים, הביאו הפיתוח הכלכלי והביטחון הסוציאלי לגידול נרחב בפריון ולשגשוג.

אך אליה וקוץ בה, הגישה הסוציאל-דמוקרטית נושאת בחובה בעיה מובנית – היא יכולה לפעול ביעילות כל עוד החברה מקיימת את "כללי המשחק" ואינה מבקשת לנצל את ההטבות המיועדות לנזקקים.

הדור הראשון באירופה לסוציאל-דמוקרטיה האמין בצדקת הדרך ופעל בה בהרמוניה בדרך לשיקום היבשת. הדורות הבאים כבר ראו בשיטה זו הזדמנויות כלכליות חדשות. כך למשל, בגלל דמי האבטלה הגבוהים, ירד מספר האנשים הנאבקים להצטרף למעגל העבודה. התנהלות זו הביאה מדינות אירופיות רבות לעודד הגירה אליהן, בשל מחסור לכאורה בידיים עובדות.

הזדקנות האוכלוסייה הינה בעיה נוספת אתה מתמודדות מדינות היבשת. לאחר מלחמת העולם השנייה היוו הפנסיונרים אחוזים בודדים מקרב האוכלוסייה, ולכן המדינות יכלו להציע להם הטבות מפליגות ללא כל קושי. כיום, מתקרבות מדינות אירופה למצב שבו חמישית מן האוכלוסייה מעל לגיל 65.

המצב הנוכחי מכביד על המערך הסוציאלי ומצריך שינויים בכדי למנוע את קריסתו. בגרמניה, כבר הועלה גיל הפרישה בשנתיים ל-67, ובאיטליה, שם המצב היה חמור במיוחד מאחר והחוק התיר עד לאחרונה למי שעבד במגזר הציבורי במשך 35 שנה לפרוש לפנסיה כבר בגיל 57, הועלה גיל הזכאות לפנסיה מוקדמת בחמש שנים.

תפיסת הסוציאל-דמוקרט את המהגרים, נחשבת ליברלית יותר מאשר התפיסה השמרנית. המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה תמכו לאורך השנים בפתיחת השערים למהגרים מהעולם השלישי למחפשי עבודה ולפליטים כאחד. יחסית למדיניות ההגירה במדינות אחרות במערב, תנאי הסף לקבלת ויזה למדינות אירופה במשך השנים היו נמוכים ולא כללו דרישות של השכלה אקדמית או מקצוע נדרש. השוני התרבותי בין המהגרים הרבים לתושביה הותיקים של אירופה גרם לבעיות חברתיות.

מול הגישה הסוציאל-דמוקרטית, מתחזקת בשנים האחרונות ביבשת גישה שמרנית יותר. גישה זו מעוניינת לשמור על רמת החיים הגבוהה באירופה ולמנוע את ניצול השיטה הקיימת. תומכי שיטה זו תומכים בהפרטה של חלק מהמשק ובקביעת סטנדרטים נוקשים יותר לקבלת קצבאות מהמדינה. מרבית המנהיגים השמרניים באירופה פועלים גם להידוק היחסים עם ארה"ב.

התהליכים שעברו המדינות הגדולות באירופה מרתקים, והם מציגים את השינויים שעברו מדינות האיחוד האירופי, כל אחת לעצמה וכולן במסגרת האיחוד, מאז זה הוקם בתחילת העשור הקודם.

בריטניה

באופן מסורתי, הפוליטיקה הבריטית נבדלת מהפוליטיקה האירופית הקלאסית.

מרגרט תאצ'ר, שכיהנה כראש הממשלה בשנות השמונים של המאה שעברה, דחפה לכלכלת שוק חופשי ולהפרטת חברות ממשלתיות. הלכה למעשה, תאצ'ר השמרנית הובילה מדיניות נאו-ליברלית. מן העבר השני, ראש ממשלת בריטניה עד לפני שנה, טוני בלייר ממפלגת הלייבור השמאלנית, הנהיג מדיניות כלכלית ומדינית שבמדינות אירופיות אחרות הייתה נחשבת לימנית.

בלייר, אשר הוביל את הלייבור ב-1997 לניצחון הגדול ביותר שידעה בריטניה זה שישים שנה, החזיק בתפקידו עשר שנים. במהלך כהונתו הנהיג בלייר שינויים רבים במבנה הסוציו-אקונומי של המדינה ביחד עם שר האוצר ומחליפו בתפקיד, גורדון בראון, ופעל להידוק היחסים עם ארה"ב.

כחסיד הגישה הרואה בהפצת ערכים דמוקרטים גורם מחולל יציבות, הציב בלייר את בריטניה כשותפה הבכירה של האמריקנים במלחמה העולמית בטרור. מאז פרש בלייר, מציגים גורדון בראון, שירש את בלייר כראש הלייבור וראש ממשלה, ומנהיג המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון, עקרונות דומים במדיניות החוץ. שניהם ממשיכים את הקו של התערבות במידת הצורך למען הפצת ערכים דמוקרטים ושניהם אימצו את המנטרה החדשה-ישנה הנשמעת בעת האחרונה חדשות לבקרים באירופה: "חד-צדדיות רק כמוצא אחרון".

התמיכה הבלתי מסויגת שהעניק ראש הממשלה בלייר לנשיא בוש בזמן שגרמניה וצרפת הובילו את המאבק מן הצד השני של המתרס, ערערו את הקשרים בין המדינות המובילות באיחוד. עלייתם לשלטון של מרקל וסרקוזי הפרו-אמריקנים הביאה בשנה האחרונה לעדנה ביחסי המדינות עם בריטניה.

סרקוזי אף הציע לאחרונה למנות את בלייר לנשיא האיחוד האירופי במשרה מלאה עם פרישתו מראשות הממשלה הבריטית.

צרפת וגרמניה: מסוציאל-דמוקרטיה לשמרנות

מאז תום מלחמת העולם השנייה, העיבו היחסים הקרירים בין צרפת וגרמניה על הלך הרוח באירופה המשתקמת, מה גם ששתי המדינות היו טרודות בבעיות משלהן.

שנות החמישים היו קשות עבור צרפת בזירה הבינלאומית. פירוק הברית הצרפתית-בריטית בשל לחץ אמריקני, בעיצומו של משבר סיני, היה טראומטי עבור הצרפתים.

תחושת העלבון שלוותה בהכרה בעוצמה האמריקנית ובאובדן קולוניות בקצב מתגבר, הביאה להכרה גם בקרב הצרפתים כי מעמדם נפגע ללא הכר. באותה העת, החלה מערב גרמניה הנבוכה לחפש את דרכה בחזרה אל משפחת העמים.

הזמן היה כשר להפשרת היחסים, וב-1958 אירח נשיא צרפת, שארל דה גול, את עמיתו המערב גרמני, קונראד אדנהאואר. שני המנהיגים המבוגרים, שגדלו באירופה של תחילת המאה העשרים, התגעגעו לימים בה אירופה נתנה את הטון בזירה העולמית. השניים, במאמץ לסדוק בהגמוניה האמריקנית באירופה בפרט ובעולם בכלל, החליטו להציב עצמם כאלטרנטיבה. חמש שנים מאוחר יותר חתמו השניים על הסכם האליזה, אשר כונן שיתופי פעולה בתחומי הצבא, הכלכלה והחינוך [1].

מאז ועד היום מקפידים מנהיגי שתי המדינות על שיתוף פעולה הדוק בנושאים אירופים פנימיים, ומתאמים עמדות לא פעם ביחסים עם ארה"ב.


אנגלה מרקל – הקאנצלרית הראשונה של גרמניה. צילום: שרה ג'יי, ויקיפדיה

גרמניה

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה חגגה לא מכבר 140 שנים של פעילות רצופה,. פעילות זו נקטעה רק במהלך מלחמת העולם השנייה, אז הוצאה אל מחוץ לחוק. לאחר המלחמה, נטשה המפלגה המערב-גרמנית את הדרך המרקסיסטית לטובת קידום הרווחה החברתית. על בסיס מצע זה, עלתה המפלגה לשלטון ב-1969, והחזיקה בו במשך 13 שנים.

מנהיג המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הלמוט קוהל, הוביל את המפלגה לניצחון בבחירות 1982. קוהל, חסיד של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שהובילו רונלד רייגן בארה"ב ומרגרט תאצ'ר בבריטניה, הוביל רפורמה בשרותי הרווחה והמיסוי לשם עידוד היוזמה הפרטית.

קוהל החזיק בתפקידו במשך 16 שנים, כשהוא מוביל את גרמניה במהלך שני אירועים הסטורים – האיחוד עם המזרח ב-1989, והקמת האיחוד האירופי ב-1992. קוהל היה שותף לעיצובו של האיחוד האירופי, כולל אימוץ המטבע החדש ומיקום הבנק האירופי המרכזי בפרנקפורט.

המעמסה הכלכלית על מערב המדינה כתוצאה מהאיחוד יחד עם האבטלה הגואה במדינה המאוחדת, היו בין הסיבות המרכזיות לנפילתו של קוהל, לקראת סיום העשור.

גרהארד שרדר, שהביס את קוהל בבחירות 1998 והשיב את הסוציאל-דמוקרטים לשלטון, סטה מהקו המסורתי של מפלגתו. הוא הציג מדיניות כלכלית ליברלית שהייתה שונה רק במעט מזו של קודמו. שרדר תמך בכלכלת שוק חופשי וקידם את "אג'נדה 2010", שם הקוד לקיצוץ במערכת הרווחה, בביטוח הבריאות ובתשלומי הפנסיה לצד קיצוץ במיסים.

מדיניות החוץ בתקופת שרדר הושפעה באופן ישיר מפיגוע ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. חקירת הפיגועים העלתה כי כמה מהמחבלים שביצעו את הפיגועים יצאו לפעולתם מהעיר המבורג שבצפון גרמניה. גילוי זה גרם לזעזוע בגרמניה עד כי שרדר עצמו שהורה על שליחת כוחות לאפגניסטן, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. שרדר גם הורה על שליחת כוחות לכוח שמירת השלום בקוסובו, כחלק מפעילות נאט"ו בחבל.

מפנה ביחסי גרמניה-ארה"ב חל לאור ההחלטה האמריקנית לצאת למלחמה בעיראק. מאות אלפי גרמנים הפגינו נגד התוכנית ושרדר הפך לאחד מסמלי המאבק האירופי במלחמה בעיראק. את קמפיין הבחירות שלו ב-2002 ביסס שרדר על ההתנגדות לאמריקנים, והוא הצליח לזכות בבחירות חרף התסכול הציבורי מהמדיניות הכלכלית שהנהיג. התעקשותו להמשיך עם הרפורמות במערכת הסוציאלית לאחר הבחירות, בזמן שהאבטלה המשיכה לעלות ונטל המס לא הוקל, הביאה לצניחה בפופולאריות שלו.

ההתנגדות לאמריקנים הביאה לעדנה ביחסי גרמניה-רוסיה. שרדר הפך חבר קרוב של נשיא רוסיה פוטין אותו כינה "דמוקרט נטול פגמים". הודות ליחסיו הקרובים עם הנשיא הרוסי הצליח שרדר להשיג, בימיו האחרונים במשרד הקנצלר, עסקת גז משמעותית עם גזפרום הרוסית, במסגרתה יונח צינור שיזרים גז ישירות לגרמניה דרך הים הבלטי. לאחר פרישתו מהממשלה הגרמנית, מונה שרדר לתפקיד בכיר בגזפרום, צעד שגרר ביקורת ציבורית חריפה.

האבטלה הגואה, לצד הביקורת בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית על מדיניותו הכלכלית של שרדר הביאה למהפך בבחירות 2005. מנהיגת מפלגת הנוצרים-הדמוקרטים, אנגלה מרקל, הייתה לאישה הראשונה שהתיישבה על כסא הקאנצלר, ולמנהיג גרמניה המאוחדת הראשון שהגיע מחלקה המזרחי של המדינה.

בבחירות 2005 מרקל זכתה בניצחון דחוק בלבד והיא נאלצה להקים ממשלת אחדות עם הסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, היא הפגינה מנהיגות והצליחה לקדם רבות מהתפיסות הפוליטיות שלה, בזירה המקומית והבינלאומית.

הקאנצלרית הגרמנייה נחשבת לתומכת נלהבת בשוק חופשי, אף יותר מהתפיסה המסורתית במפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מאז עלתה לשלטון היא פועלת לשינוי חוקי העבודה בגרמניה דוגמת העלאת כמות שעות העבודה השבועיות כדרך להגדלת הפריון והגברת התחרותיות של המשק הגרמני. גיל הפנסיה בגרמניה עלה בתקופת מרקל מ-65 ל-67, ומרקל השקיעה מאמצים בהגדלת השתתפות הנשים בשוק העבודה הגרמני.

סקרי דעת קהל שפורסמו באפריל 2007 העניקו למרקל למעלה מ-70% תמיכה. בחינה של מצב המשק הגרמני מספקת הסבר לשיעור התמיכה הגבוה. האבטלה במדינה, שעמדה על שיעור של 11.3% ערב כניסתה של מרקל לתפקיד ירדה אל מתחת לתשעה אחוזים ביולי 2007; קצב הצמיחה שולש מ-0.7% ל-2.2% ולאחר שנים של חוסר איזון כלכלי הצליחה גרמניה לעמוד ביעד הגרעון שלה.

מדיניות החוץ של גרמניה עברה שינוי יסודי תחת הנהגתה של מרקל. עוד בהיותה באופוזיציה הביעה מרקל עמדות פרו-אמריקניות. כך למשל, בימי תחילת המלחמה האמריקנית בעיראק, עת דעת הקהל הגרמנית התנגדה בכל תוקף למלחמה, הייתה זו מרקל, שתיארה את המלחמה כ"בלתי נמנעת" והאשימה את שרדר באנטי-אמריקניות. הפופולאריות של מרקל מאז עלתה לשלטון היתרגמה גם לעלייה בתמיכת הציבור הגרמני בעמדות אמריקניות מרכזיות דוגמת תמיכה מחודשת בישראל ועמדה נחרצת נגד איראן.

היחסים הקרובים של גרמניה עם צרפת, שנשמרו מאז אותה פגישה בין דה גול ואדנהאואר בסוף שנות החמישים, והוסיפו והתהדקו בשנות שלטונם של שיראק ושרדר, לא נפגעו עם עלייתה של מרקל. נהפוך הוא – הרוח הפרו-אמריקנית שהפגינה מרקל ריככה את הנשיא הצרפתי, שמיתן את דעותיו הלעומתיות.

צרפת

ניצחונו של ז'אק שיראק השמרני בבחירות 1995 העלה את השמרנים לשלטון לאחר 14 שנים של שלטון סוציאליסטי. שיראק, שהתמודד עם עלייה בכמות המהגרים המוסלמים לצרפת, אימץ מדיניות אנטי-אמריקנית ופרו-ערבית.

כראש הממשלה בשנות השבעים פעל שיראק להידוק הקשרים עם עיראק והתחייב לבנות עבורה שני כורים גרעיניים. השמדת הכור הראשון על ידי חיל האוויר הישראלי גרמה להתקררות ארוכת שנים ביחסים עם צרפת.

המדיניות האנטי-אמריקנית ואנטי-ישראלית התעצמה כשנכנס שיראק לארמון האליזה. בתחילת האינתיפאדה השנייה, במהלך ביקורו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק, הטיח בו הנשיא הצרפתי: "מדוע מתים כל כך הרבה פלשתינים וכל כך מעט ישראלים?"

בניגוד למדינות רבות באירופה, פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב לא גרמו לשינוי מרחיק לכת במדיניות הצרפתית. שיראק לא הביע התנגדות מיוחדת למלחמה באפגניסטן, אך גם לא יצא מגדרו לסייע.

בזירה הפנימית, סבל שיראק מדימוי ציבורי נמוך ויוחסו לו מעשי שחיתות רבים. בבחירות לנשיאות ב-2002 זכה שיראק ב-19.88% תמיכה בלבד בסיבוב הראשון. העפלתו לסיבוב השני של מנהיג הימין הקיצוני לה פן הסעירה את צרפת שהתאחדה. הפגנות המוניות תחת הסיסמא "הצביעו לנוכל, לא לפאשיסט" שטפו את צרפת והעניקו לשיראק ניצחון סוחף עם 82% מהקולות.

הניצחון בבחירות, לצד הישגים מרשימים בבחירות לאסיפה הלאומית שנערכו מיד לאחר מכן, ייצבו את מעמדו הפוליטי של שיראק, שנדרש לנושאי חוץ מיד עם תחילת הקדנציה השנייה שלו, התייצב לצד שרדר ופוטין נגד כוונת האמריקנים לתקוף בעיראק. העובדה כי היה זה שיראק עצמו שמכר לאותו סדאם חוסיין כורים גרעיניים בעיראק 18 שנים קודם לכן, הודגשה בכלי התקשורת בארה"ב ובבריטניה.

שר ההגנה האמריקני דאז, רונלד ראמספלד, תקף את גרמניה וצרפת על התנגדותם למלחמה והגדיר אותן כשייכות ל"אירופה הישנה". חילוקי הדעות בין המדינות הוביל לקרע בין המדינות ובארה"ב אף החל חרם צרכנים נגד סחורה צרפתית.

ב-10 במרץ 2003, עשרה ימים לפני הפלישה האמריקנית לעיראק, איים שיראק כי יטיל וטו במועצת הביטחון על כל החלטה שתנסה להוביל למלחמה בעיראק. בעקבות ההכרזה החליטו האמריקנים להקים קואליציה צבאית ללא תמיכה של מועצת הביטחון, בניגוד למלחמה באפגניסטן.


(משמאל לימין): גרהארד שרדר, ספאטרו הספרדי וז'אק שיראק. צילום: ניוידיה, ויקיפדיה

שנת המפנה

שורה של אירועים שהתרחשו בשנת 2005 הביאו למפנה במדיניותה של צרפת, שנטשה את הקו הלעומתי שלה.

בפברואר, נרצח בביירות ראש ממשלת לבנון לשעבר, ראפיק אל חרירי בידי גורמים פרו-סורים. שיראק, שפעל להסגת הכוחות הסורים מלבנון כבר מספטמבר 2004, החשיב את הנרצח לידיד אישי והגביר בעקבות הרצח את הלחץ על דמשק.

במאי, דחה הציבור הצרפתי את החוקה האירופית שהועמדה לאישור במשאל עם. שיראק, שנחשב לאחד מגדולי התומכים בחוקה, הובך. הסיבות שהביאו את החברה הצרפתית לדחות את החוקה רבות ומגוונות. בשמאל חששו כי היא תפגע במערכת הסוציאלית; בימין חששו כי היא תמנע מצרפת לפעול בנושאים אותם הם מחשיבים כאינטרסים לאומיים; באגף הניצי יותר, שביקש לרסן את ההגירה לצרפת, חששו כי אישור החוקה יזרז את צירופה של טורקיה לאיחוד ויזרים מיליוני מוסלמים נוספים למערב היבשת [2].

בספטמבר, נערכו בחירות בגרמניה בהן הפסיד בן בריתו העיקרי של שיראק למדיניות האנטי-אמריקנית, גרהארד שרדר. במקומו עלתה לשלטון מרקל הפרו-אמריקנית.

בנובמבר, פרצו מהומות מהגרים רחבות היקף בצרפת, שנמשכו עשרים ימים ובמהלכן הוצתו אלפי מכוניות. המהומות, שפרצו כתוצאה מזעם מצטבר בקרב המהגרים, גרמו להקצנה בחברה הצרפתית הותיקה, שביקשה לפעול ביתר תקיפות נגד המהגרים.

רצף זה של אירועים המחיש את רצונו של הציבור הצרפתי בשינוי. שיראק, שנכנס לשנתו האחרונה בתפקיד הביע תמיכה במלחמה העולמית בטרור ואף הפתיע כשאיים בתגובה גרעינית לפיגועים שיתרחשו בצרפת [3]. עם זאת, את השינויים מרחיקי הלכת במדיניות העדיף להשאיר ליורשו, ניקולא סרקוזי.

סרקוזי, שכשר הפנים הנהיג מדיניות של "אפס סובלנות" נגד המתפרעים, ניצח בבחירות לנשיאות באפריל 2007. הוא נחשב לנשיא הפרו-אמריקני ביותר בתולדות הרפובליקה החמישית ובמהלך מערכת הבחירות לנשיאות ביקר בארה"ב והקפיד לדבר אנגלית, שפה שאינה אהודה בדרך כלל על הפוליטיקאים הצרפתים. כשרשם גם ניצחון משמעותי בבחירות לאסיפה הלאומית, הבטיח לעצמו סרקוזי תמיכה בשינוי המדיניות שביקש להוביל.

סרקוזי ביקש להנהיג רפורמות כלכליות במערכת הסוציאלית הצרפתית, במטרה להתמודד טוב יותר עם האתגרים הדמוגרפים. תפיסותיו של סרקוזי בתחום המלחמה בפשיעה והיחס להגירה בארצו, נדמו לעתים כמועתקים ממשנתו הפוליטית של איש הימין הקיצוני בצרפת, ז'אן מארי לה-פן.סרקוזי הקפיד אומנם להעביר לאוכלוסיית המהגרים תחושה כי ניתן להגיע לשותפות עם העם הצרפתי וכי בניגוד ללה פן, הוא אינו גזעני, אולם היד הקשה שהציע בטיפול בפשיעה וכן החקיקה שרצה להוביל בכדי לצמצם את ממדי ההגירה, העידו כי רבות מהתפיסות שהוגדרו כשייכות לימין הקיצוני ב-2002, מצאו את מקומן בלב הקונצנזוס הצרפתי ב-2007 [4].

היחסים בין סרקוזי למרקל נחשבים הדוקים גם ביחס לקשרי עבר בין מנהיגי שתי המדינות ומבטיחים את המשך שיתוף הפעולה בין המדינות בשנים הקרובות. העובדה כי אלו תואמים היום את המדיניות האמריקנית והבריטית, מבטיחה תמימות דעים בצמרת הגוש הדמוקרטי לאחר שנים של חילוקי דעות. במידה ושלושת המדינות הגדולות ביבשת תרשומנה הישגים משמעותיים משיתוף הפעולה החדש-ישן שלהן, מדינות נוספות באיחוד לא תאחרנה להצטרף גם הן.

איטליה וספרד: מסוציאל-דמוקרטיה לשמרנות

איטליה וספרד עברו בבחירות האחרונות מהפך בכיוון הנגדי, עם עלייתם של מנהיגים מהשמאל הסוציאליסטי. בשתי המדינות, נראה כי לא ניתן להסיק מתוצאות הבחירות לגבי הנטייה הציבורית. בספרד ניכר היה כי דפוס ההצבעה השולט היה מחאתי, בעוד ההצבעה באיטליה הסתיימה בתיקו כמעט מוחלט.

עם זאת, בשתי המדינות, התנהלות המנהיגים החדשים שנבחרו ותגובות הציבור למדיניותם הם שממחישים את המשבר הפנימי המלווה את אירופה מאז איבדה הסוציאל-דמוקרטיה מהדומיננטיות שלה.


סרקוזי מרגיש בבית בחווה של משפחת בוש. צילום: הבית הלבן

ספרד

ספרד, תחת שלטונו של חוזה מריה אסנאר, הייתה נתונה למשטר שמרני במשך שמונה שנים, החל ב-1996.

במהלך שנות שלטונו הוכיח אסנאר את מחויבותו לחוקי הכלכלה החופשית ולכללים הקשוחים של גוש היורו. הוא קיצץ את תקציב הממשלה בכדי לעמוד ביעד הגירעון בן 3% מהתמ"ג, הקפיא שכר במגזר הציבורי והוביל הפרטות ורפורמות מיסוי לא פופולאריות. במהלך הקדנציה הראשונה שלו, צנחה האבטלה מ-18% ל-10%, והוא נבחר בקלות לקדנציה שנייה עם 44% מהקולות בבחירות 2000.

המדיניות הכלכלית השמרנית שהוביל אסנאר היטיבה עם המשק הספרדי, והממשלה סיימה את שנת 2003 בעודף תקציבי. בזירה הבינלאומית, התבטא אסנאר בחריפות נגד הטרור העולמי והטרור הבאסקי, והוא תמך במלחמה בעיראק.

צעדיו אלו הובילו אמנם להפגנות גדולות ברחבי ספרד, אך מפלגתו של אסנאר שמרה על כוחה בסקרים. אפילו הודעתו של אסנאר, כי לא ינסה להתמודד בשלישית והחלפתו במריאנו ראחוי, לא פגמה באופן משמעותי בכוחה של המפלגה, שהתמרקה לקראת ארבע שנים נוספות בשלטון.

ב-11 במרץ 2004, שלושה ימים לפני הבחירות, זעזעו עשרה פיצוצים את מדריד הבירה. מתקפת טרור על ארבע רכבות בשעת העומס גרמה ל-191 הרוגים ולמעלה מאלפיים פצועים. היה זה הפיגוע הרצחני ביותר שידעה אירופה מאז אסון לוקרבי שגבה את חייהם של 270 בני אדם. הזעם והתסכול של אזרחי ספרד היה רב, והתנהלות הממשלה, שבחרה להאשים את המחתרת הבאסקית, רק הוסיפה לו.

למעלה מרבע מאזרחי ספרד יצאו לרחובות למחות נגד הטרור, התנהלות הממשלה, שבחרה להאשים בתחילה את המחתרת הבאסקית, התפרשה כניסיון לגרוף רווחים פוליטיים על גב הטרגדיה הלאומית והפנתה את האש הציבורית לעברה. השמאל הסוציאליסטי עשה שימוש בסיסמאות פופוליסטיות אף הוא, והאשים את הממשלה כי התמיכה במלחמה האמריקנית בעיראק היא שהובילה לפיגועים. למרות ההאשמות, חקירות שנערכו מאז העלו כי תכנון מתקפת הטרור במדריד החל עוד לפני פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב [5]. בבחירות עצמן ניצחה המפלגה הסוציאליסטית, תחת הנהגתו של חוזה לואיס ספאטרו, בפער של חמישה אחוזים.

כמי שזכה מן ההפקר, נטל ספאטרו סיכון מחושב, והוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחומי החברה והחינוך. הוא קידם את זכויות המשפחות החד-מיניות, לא עניין של מה בכך במדינה עם אוכלוסיה קתולית אדוקה דוגמת ספרד. בנוסף, הוא פעל לקידום נשים וערך רפורמה ליברלית במערכת החינוך.

הפופולאריות של ספאטרו, שנפגעה בעקבות הרפורמות החברתיות שהוביל, ספגה מכה אנושה בעקבות טיפולו הכושל במחתרת הבאסקית. במרץ 2006 חתם ספאטרו על הסכם הפסקת אש עם המחתרת הבאסקית. מאז היה נתון ספאטרו לביקורת מצד האופוזיציה הימנית, שטענה כי הבאסקים מפירים את הסכם הפסקת האש ללא הרף, אם בהודאות שווא על מטענים שהוטמנו ואם בהפעלת פצצות.

ב-29 בדצמבר 2006 נשא ספאטרו נאום לרגל סוף השנה האזרחית, ובו שב ושיבח את הסכם הפסקת האש שהשיג. למחרת גרמה פצצה שהניחה המחתרת לשני הרוגים בשדה התעופה במדריד. ספאטרו המובך היה נחוש להראות כי לא ייכנע לטרור. בהופעה מול המצלמות הוא הודה כי שגה בנושא. ההודאה בטעות לא הרשימה את האופוזיציה השמרנית שהזכירה כי רק יממה קודם לכן נשמע ספאטרו אחרת לחלוטין.

בתחום מדיניות החוץ קיים ספאטרו את הבטחת הבחירות שלו והסיג את חייליו מעיראק. הוא חבר למנהיגים אנטי-אמריקנים דוגמת קנצלר גרמניה, גרהארד שרדר, נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז ונשיא צרפת, ז'אק שיראק, שהזמין את ספאטרו לנאום בפני האסיפה הלאומית הצרפתית.

חוסר ניסיונו של ספאטרו היה לעיתים בעוכריו. הוא חרג מכללי הטקס הדיפלומטי והחל להביע עמדה פומבית לגבי מערכות בחירות של מדינות אחרות. הוא הצהיר על תמיכה בג'ון קרי הדמוקרט בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2004. כתוצאה מכך, החליט ממשל בוש להחרים את ספאטרו, שנותר ככל הנראה המנהיג האירופי היחיד שטרם הוזמן לבית הלבן. למרות זאת, הוא לא למד לקח ובמהלך הבחירות שנערכו בגרמניה בספטמבר 2005, הביע תמיכה בקנצלר שרדר ולעג לסיכוייה של אנגלה מרקל לזכות בתפקיד. משזו זכתה, התקררו יחסי גרמניה עם ספרד.

נצחונו של רומאנו פרודי בבחירות באיטליה באפריל 2006 זימנו לספאטרו בן ברית חדש. פרודי נטש את הקו הפרו-אמריקני שהנהיג קודמו, סילביו ברלוסקוני, הציג מדיניות חוץ דומה לספאטרו והיחסים בין איטליה לספרד התהדקו. שנה לאחר מכן שב ספאטרו לסורו כשהביע תמיכה בסגולן רויאל הסוציאליסטית בבחירות לנשיאות צרפת. לאחר שניקולא סרקוזי השמרן הפרו-אמריקני גבר על רויאל הסוציאליסטית, זכה ספאטרו לכתף קרה גם מארמון האליזה.


ראש ממשלת איטליה, רומנו פרודי. צילום: ב'פה מורו

איטליה

סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה בתחילת העשור, הוביל מדיניות שמרנית ופרו-אמריקנית. הוא הביע תמיכה במלחמה העולמית בטרור ושלח כוחות לאפגניסטן ולעיראק ואף פעל להידוק הקשרים עם ישראל. האמון הבלתי מסויג שהביע ברלוסקוני במדיניות שהוביל נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש פגעה בפופולאריות של ראש הממשלה האיטלקי, שגם כך לא נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, תולדה של הצהרות שנויות במחלוקת והתעקשותו לקיים ברית פוליטית עם מפלגות מהקצה הימני של המפה.

תוצאות הבחירות לפרלמנט האיטלקי באפריל 2006, היו מהצמודות ביותר בהיסטוריה הפוליטית של היבשת. גוש השמאל, תחת הנהגתו של רומאנו פרודי זכה בבחירות לבית התחתון בפער של פחות מעשירית האחוז. הבחירות לסנאט גם היו צמודות, והן הוכרעו בהפרש של שבע עשיריות האחוז. הניצחון הדחוק של פרודי, שהושג בעזרת קולות אזרחים החיים מחוץ לאיטליה, פגעו בלגיטימיות של ראש הממשלה החדש-ישן של איטליה, בטרם זה התיישב על כיסאו.

המנדט הגבולי שקיבל לא הרתיע את פרודי, שהחליט להוביל שינוי של 180 מעלות במדיניות החוץ האיטלקית, כפי שהבטיח. פרודי התבטא בחריפות נגד המלחמה העולמית בטרור, פעל להוצאת הכוחות האיטלקיים מעיראק ובחר להתקרב לרוסיה על חשבון הקשרים עם ארה"ב והמדינות הקרובות לה באיחוד האירופי.

שינוי המדיניות לא הזניק את הצמיחה הציבורית שפרודי, והוא החל לחפש את שביל הזהב שיציג אותו כמנהיג הפועל לתווך בסכסוכים באחריות, אך במנותק מהקו האמריקני הלא פופולארי. פרודי היה לשושבין ראשי בהקמת הכוח הבינלאומי החדש אשר הוצב בדרום לבנון לאחר המלחמה מלחמת לבנון השנייה. 2,500 חיילים איטלקים נשלחו לאזור כחלק מהכוח, שפועל תחת פיקוד איטלקי. מדיניות זו שיפרה את מעמדה הבינלאומי של איטליה, שזכתה לתמיכה גורפת בבחירות למושב זמני במועצת הביטחון בסוף 2006.

למרות העדנה בזירה העולמית, התיקו הפוליטי מביא למשבר פוליטי מתמשך בזירה הפנימית, שאף הוביל להתפטרותו של פרודי בתחילת השנה על רקע מחאה חברתית סביב התוכנית להרחיב את הבסיס האמריקני בויצ'נזה. שורה על הפגנות גדולות, יחד עם התפטרותם של שלושה משרי המפלגה הקומוניסטית, הביאה את פרודי להגיש את התפטרותו לנשיא נאפוליטאנו. בחלוף שבועיים של דיונים, גיבש פרודי מסמך הבנות חדש עם חברות הקואליציה שאפשר את הקמתה מחדש.

ארצות הברית של אירופה?

שינויים רבים עברו על יבשת אירופה מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה. מסך הברזל הורם, הדמוקרטיה התפשטה מזרחה והאיחוד התרחב גם הוא.

התהוותה של המערכת העולמית החדשה, וחשיבותן הגוברת של מדינות האיחוד ביחד ולחוד, מציבות את המהפכים הפוליטיים בגרמניה וצרפת, מובילות "האלטרנטיבה" המסורתיות של היבשת, כאירוע המשמעותי ביותר ביבשת מאז גל השינויים של העשור הקודם.

הציר בראון-מרקל-סרקוזי, אשר עשוי להתרחב לנוכח שינויים פוליטיים צפויים באיטליה ובספרד, צפוי להוביל את האיחוד האירופי בשנים הקרובות. על כתפיהם של שלושת המנהיגים הללו מוטלת המשימה של הידוק היחסים עם ארה"ב בד בבד עם יישור השורות בתוך האיחוד האירופי ומיצובו כגורם רלוונטי בטיפול במשברים בינלאומיים.

במידה ויצליחו במשימתם, עשויות מדינות אירופה להשיב לעצמן לפחות חלק מהעוצמה המדינית שאבדה להן באמצע המאה הקודמת.

הערות

1. ויליאם היצ'קוק, המאבק על אירופה, עמ' 196-202,248 , הוצאת עם עובד

2. עוד על יחסי האיחוד האירופי עם טורקיה, במאמר "הכרעה טורקית קרבה" בגיליון זה

3. France 'would use nuclear arms', BBC, 19/01/2006

4. עוד על אימוץ עמדות קיצוניות על ידי המרכז הפוליטי באירופה, במאמר "שובו של הימין האירופי" בגיליון זה

5. L. Wright, "The Terror Web", The New Yorker, 02/08/2004


מאמרים נוספים