הדמוקרטיה בנסיגה

התחזקות הגוש הריכוזי והעמקת המשבר הכלכלי מאיימים על דמוקרטיות בעולם

יובל בוסתן, אלון לוין


על רקע המשבר העולמי, עליית הפונדמנטליזם האסלאמי בעולם, גלי הגירה מהעולם השלישי למערב וחוסר היציבות הפוליטית במדינות רבות, נראה כי אנו נמצאים בפתחו של גל דה-דמוקרטיזציה שלישי. קורבנותיו הראשונים יהיו מדינות באמריקה הלטינית, אפריקה, המזרח הרחוק ומזרח אירופה, אולם מגמה זו עשויה לאיים גם על מדינות המשתייכות למערב השבע.

מאז שהפכה הדמוקרטיה למשטר מקובל במספר גדל של מדינות, יודעת שיטת שלטון זו עליות ומורדות. הכוונה אינה בהכרח לאופיו של המשטר, אלא לשיעור התפוצה העולמי שלו. הניסיון מלמד כי בתקופות של גאות כלכלית ויציבות מדינית, הופכת שיטה זו לפופולארית בעוד שימים של מחסור כלכלי וחוסר ודאות ביטחונית הופכים לשעתם היפה של משטרים אוטוריטאריים וטוטאליטרים.

ב-1991, על רקע התמוטטות ברה"מ וסיום המלחמה הקרה הראשונה, פרסם פרופסור סמואל הנטינגטון, את ספרו "הגל השלישי: דמוקרטיזציה בשלהי המאה ה-20". בספרו, ביקש הנטינגטון להציב בהקשר היסטורי את תהליך התפשטות הדמוקרטיה שנלווה להיעלמותו של מסך הברזל.

הנטינגטון טען כי הדמוקרטיה מתפשטת בעולם בתקופות, לרוב כתוצאה משינוי במאזן הכוחות בין המעצמות העולמיות, המתרחש בד בבד עם התפתחות כלכלית באזורים נחשלים יותר. את התפשטות הדמוקרטיה השווה הנטינגטון לגל הסוחף איתו מדינות רבות.

הגל שסחף את העולם בשנות ה-80 וה-90, אליבא דהנטינגטון, היה השלישי בהיסטוריה הקרובה. הגל הראשון החל עוד במאה ה-19 והגיע לשיאו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלכו, התמוטטו מונרכיות רבות באירופה ותחתיהן הוקמו דמוקרטיות.

גל הדמוקרטיה השני החל בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה והשתרע עד תחילת שנות השישים, אז נוצרו דמוקרטיות רבות עם סיום עידן הקולוניאליזם. במהלכו, הוקמו דמוקרטיות רבות באפריקה ובאסיה.

גל הדמוקרטיה השלישי החל באמצע שנות השבעים, בפורטוגל, ספרד ויוון, המשיך בשנות השמונים באמריקה הלטינית, והגיע כאמור לשיאו, עם התמוטטות מסך הברזל בסוף שנות השמונים. מספר הדמוקרטיות בהן נערכות בחירות חופשיות זינק מ-69 ב-1989 ל-118 ב-1996. מאז ועד היום, המספר נותר פחות או יותר יציב.

בין גלים אלו, זיהה הנטינגטון שני "גלי נסיגה" – קרי, שנים במהלכם שטף את העולם תהליך דה-דמוקרטיזציה מקיף. גל הנסיגה הראשון נמשך מתחילת שנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-40. במהלכו, קמו המשטרים הדיקטטוריים הרצחניים באירופה. גל הנסיגה השני התרחש ברובו בשנות ה-60. במסגרתו, התרחשו הפיכות צבאיות בטורקיה, יוון ובמדינות רבות באמריקה הלטינית.


סמואל הנטינגטון – הציג את התפשטות הדמוקרטיה בגלים. צילום: הפורום הכלכלי העולמי

דו"ח פרידום האוס לשנת 2009

אחד המדדים המקובלים ביותר באמצעותם ניתן לאמוד את מידת קיומם של עקרונות דמוקרטיים במדינה מסוימת, מפורסם על ידי מוסד המחקר האמריקני "פרידום האוס" (Freedom House). המוסד מפרסם מדי שנה, מאז שנות ה-70, מדד הקובע את מידת החופש הפוליטי והחירות האזרחית בכל מדינה בעולם. אחת האבחנות המרכזיות בדו"ח השנתי מבדילה בין דמוקרטיות ייצוגיות, קרי, כל אותן מדינות בהן מתקיימות בחירות, לבין דמוקרטיות חופשיות. על פי דו"ח הארגון לשנת 2009, קיימות בעולם 119 דמוקרטיות ייצוגיות. עם זאת, בחירות לבדן אינן מספיקות כדי להכריז על מדינה כדמוקרטיה חופשית ולראייה, רק 89 מתוך אלו הוכרזו כ"דמוקרטיות חופשיות". בשאר 30 המדינות מופרות זכויות אזרחיות משמעותיות.

הדו"ח האחרון של הארגון מצביע על נסיגה ברמת החופש העולמי זו השנה השלישית ברציפות. האזורים הבולטים בהם נפגעה הדמוקרטיה הם אפריקה שמדרום לסהרה ומרבית הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. השחיקה בתהליכים הדמוקרטים באזורים אלו נובעת בראש ובראשונה מפעולות גוברות והולכות מצד משטרים אוטוריטאריים נגד מנהיגים המבקשים לקדם את הדמוקרטיה ונגד הגורמים העולמיים המבקשים לסייע להם. תהליכים אלו, הבולטים ברוסיה, סין, איראן, ונצואלה והמדינות השכנות להן, צברו תאוצה כתוצאה מהמהפכות הצבעוניות בשנים 2003-2005, מהפכות בהן רואים המנהיגים האוטוריטאריים סכנה לשלטונם.

חשוב להדגיש כי הנסיגה במצב החופש מגיעה דווקא לאחר שנים רצופות בהן התמקדה מדיניות החוץ האמריקנית בקידום עקרונות החירות והדמוקרטיה. "זוהי מדיניותה של ארצות הברית לחפש ולתמוך בצמיחתן של תנועות ומוסדות דמוקרטיים בכל אומה ותרבות, במטרה להביא לקץ העריצות בעולמנו", הכריז הנשיא בוש בנאום ההשבעה השני שלו בינואר 2005. הכריז, וניסה לממש זאת בכל האמצעים. אלו, כך מסתבר, לא היו מוצלחים בלשון המעטה – אנשי פרידום האוס, המדווחים כאמור על פגיעה ברמת החופש העולמי שלוש שנים ברציפות, הבחינו בנסיגה ברמת החופש ב-34 מדינות בשנה החולפת לבדה.

לקראת השנים הקרובות, והשנה הקרובה בפרט, שורה של גורמים אינם מבשרים טובות לחסידי הדמוקרטיה בעולם – השפעתם הגוברת של המנהיגים האוטוריטאריים באזורם, הבטחתו של ממשל אובאמה לחדול מהמדיניות החד-צדדית שהוביל בוש, שינוי שלפחות בשלב הראשון יקל באופן משמעותי מהלחץ בו נתונים מנהיגים סמכותניים, והמשבר הכלכלי העולמי שסופו טרם נראה באופק, תורמים כולם לחיזוק הכוחות האנטי-דמוקרטיים.


נפילת החומה – סמל הדמוקרטיזציה של סוף שנות ה-80. צילום: ארכיון ממשלת גרמניה

תרחיש הבלהות של אירופה

בהשוואה לגל הנסיגה האחרון, שהתרחש בשנות ה-60 ותחילת ה-70, המצב הפעם מאיים הרבה יותר. התחזקות תנועות קיצוניות במערב אירופה ובמרכזה, בד בבד עם חלחול עמדותיהן אל עבר המרכז הפוליטי, מציב מדינות רבות במרחק נגיעה ממהפכה ראדיקלית של ממש.

בניגוד לשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אז תנועות קיצוניות באירופה היו זניחות, נטולות השפעה ואף מוקצות בחלק מהמדינות, המצב כיום שונה בתכלית – בבחירות האחרונות באוסטריה זכה הימין הקיצוני ל-29% מהקולות. בשוויץ המצב דומה, בבולגריה זכה הימין הקיצוני ל-13%, בסלובקיה ל-12%, בבלגיה ובדנמרק ליותר מ-10% ובאיטליה ל-9%.

לצד הישגים אלקטוראליים אלו, מדאיגה לא פחות היא ההקצנה שחלה בעמדות מנהיגי המפלגות הגדולות והמתונות ביבשת. אלו, בתגובה למצוקות הכלכליות והחברתיות שפקדו את האיחוד בשנים האחרונות, אימצו בנושאים מסוימים תפיסות ושיטות פעולה שנחשבו קיצוניות עד תחילת העשור. מגמה זו בולטת במיוחד בממשל סרקוזי בצרפת, שאימץ קו נוקשה באופן חסר תקדים נגד מהגרים במדינה לאור לקחי המהומות הגדולות בנובמבר 2005.

במציאות בה תיקו פוליטי בין הימין והשמאל הופך לעניין קבוע במספר גדל והולך של מדינות באיחוד האירופי, משקלן הסגולי של המפלגות הקיצוניות גדל כשהן הופכות לשותפות הכרחיות בקואליציה.

על אף כל הסימנים המאיימים, חסידי הדמוקרטיה טוענים כי המצב טוב באופן יחסי. אמנם מצב חירויות האדם נמצא בנסיגה זה שלוש שנים, אך מדובר בנסיגה מתונה יחסית למשברים שידע העולם בשנים האחרונות – הטרור, התחזקות הקיצוניות הדתית, מספר המדינות הכושלות ומתיחות חברתית במספר גדל והולך של מדינות.

אולם נראה כי סיבות אלה, העשויות לספק הסבר חלקי לאופן בו הופכת חברה חופשית לחברה שאינה חופשית, שונות מהסיבות המרכזיות שהובילו לגלי הדה-דמוקרטיזציה במאה הקודמת. האידיאולוגיות הקיצוניות שאומצו במערכות הפוליטיות האירופיות החל משנות ה-20, כוונו כדי למצוא פתרונות דרמטיים למציאות כלכלית קשה. באותן שנים, ליקקה אירופה את פצעיה בשל מלחמת העולם הראשונה. המדינות שנפגעו יותר מכל מהמלחמה, כגון גרמניה, סבלו מחוסר יציבות פוליטית כבר בתחילת שנות ה-20. מדינות אחרות הצטרפו למועדון המדינות העניות בסוף אותו עשור בשל השפל הגדול, ממנו החל להתאושש העולם רק במחצית השנייה של שנות ה-30, והתייצב לחלוטין רק לאחר מלחמת העולם השנייה בעקבות יישום תוכנית מרשל, אשר נועדה לשקם את אירופה כלכלית כדי למנוע מצב של הקצנה פוליטית.

מאז שנות השפל, במשך יותר משבעה עשורים, לא התקיימה מציאות כלכלית כל כך קשה. לכן זוכה המשבר העולמי הנוכחי לסופרלטיבים והשוואות לאותו משבר קשה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. קשה להעריך עד כמה יהיה עמוק המשבר הנוכחי, אולם ניתן לראות כבר עתה את הפגיעה האנושה במערכת הפיננסית העולמית, את העלייה החדה בשיעורי האבטלה ברחבי העולם ואת הגידול העצום בחובות הממשלות השונות שלעתים מגיעים לסף חידלון כמו באיסלנד ובמספר מדינות במזרח אירופה – מראות שכיחים באותם ימים אפלים.


החולצות השחורות של מוסוליני. כמה תקצין אירופה במהלך המשבר? צילום: ממשלת איטליה

השפעת המעצמות

גל הדה-דמוקרטיזציה בשנות ה-60 התחולל זמן קצר יחסית לאחר הדה-קולוניאליזם שהצמיח מספר רב של מדינות חדשות נטולות מסורת דמוקרטית או משאבים להתקיים באופן חופשי. המאבק בין ברה"מ וארה"ב באותן שנים, הוביל לתמיכה והעדפה אמריקנית דווקא של משטרים לא-דמוקרטיים בעולם השלישי, שלצדם עמדה העובדה כי התנגדו לקומוניזם ותמכו בארה"ב. כמובן שגם המשטרים בהם תמכה ברה"מ באותן שנים, לא הצטיינו באופי דמוקרטי.

במציאות הגלובלית כיום, ניתן לראות כי גוברת ההשפעה של מעצמות עולמיות שונות ברחבי העולם השלישי, עד כדי מעורבות במערכות הפוליטיות השונות, לאחר שנים בהן הצטמצמה ההשפעה לכדי קשרים כלכליים או קשרים מצומצמים אחרים. באפריקה, מורגשת הנוכחות הסינית באופן בולט. המדינה שלפני שני עשורים סחרה עם היבשת השחורה בהיקפים של עשרות מיליוני דולרים בלבד, כבר הגיעה לרמת מסחר של 100 מיליארד דולר בשנה החולפת.

בתוך המספר העצום הזה, המעמיד אותה כשווה לארה"ב ולאיחוד האירופי מבחינת ההשפעה הכלכלית שלה באפריקה, נחה גם השפעה הפוליטית והביטחונית של סין באפריקה. משטרו של מוגאבה בזימבבוואה ממשיך להתקיים תודות לנשק הסיני ולמטבע הקשה שהוא מקבל ממנה תמורת משאבי הטבע של ארצו. רצח העם בדארפור והמלחמה בדרום סודן המשתייכים למגמת הערביזציה הרצחנית המתקיימת בסודן על ידי משטרו של באשיר, אינם מופסקים בזכות המטרייה הדיפלומטית שמעניקה סין לסודנים, בעודה הופכת לקניינית הכמעט בלעדית של נפט מהמדינה המוחרמת הזאת.

במקומות אחרים באפריקה שמדרום לסהרה, גם במדינות בהן מתקיים כיום משטר חופשי או לפחות ייצוגי, מורגשת ההשפעה הסינית. הימצאותה של סין בזירה האפריקנית לצד המעצמות המערביות, מגוונת את האפשרויות עבור מנהיגי אפריקה. צ'אד היא דוגמא טובה לכך – הנשיא אידריס דבי נאלץ בעבר להיכנע ללחץ מערבי, שהתנה סיוע לארצו הענייה בכך שרוב הכסף יופנה לחינוך ורווחה. ב-2006, ביטלה צ'אד את ההכרה בטייוואן והכירה בסין. הסינים פתחו את כיסם לטובת פרויקטים שונים בצ'אד, על פי בחירתו של דבי. בניגוד לדרישה המערבית לעשות שימוש בסיוע כספי כדי להפוך את החברה לפתוחה יותר, מאפשרים הסינים את המשך המגמה של ממשלים מושחתים, מגמה שמתרחשת גם במדינות אחרות באפריקה, אף כאלה שכבר ביקשו לעלות על דרך דמוקרטית.

ההשפעה הרוסית על מדינות ברה"מ לשעבר, למעט המדינות הבאלטיות המשתייכות לאיחוד האירופי ולנאט"ו כיום, מורגשת היטב. מערכת הקשרים המסועפת המתנהלת בין המרכז במוסקבה למדינות השונות, יצרה משוואה בעייתית – ככל שהמשטר במוסקבה היה חלש יותר, כך בעידן הנשיא ילצין, יכלו המדינות השונות לנהל מדיניות עצמאית יותר. כך פנו המדינות הבאלטיות לאיחוד האירופי, כך התחוללו במחצית הראשונה של העשור מהפכות דמוקרטיות "צבעוניות" באוקראינה, גיאורגיה ואף בקירגיסטן.

אולם, השינויים שעברה רוסיה – התעצמות כלכלית וצבאית מחד ונסיגה חמורה בתהליך הדמוקרטיה מאידך, חלחלו אל המערכות השלטוניות השונות באזור זה של העולם. המעורבות הרוסית הגוברת במערכות הפוליטיות הפנימיות, יכולתה של מוסקבה לחולל משבר כלכלי במחי החלטה אחת וכמובן המלחמה בגיאורגיה בקיץ האחרון, הבהירו היטב כי רוסיה מעוניינת לשמר את התלות של המדינות האלה בה, כולל מלחמת חורמה בכל הניסיונות לבצע רפורמות דמוקרטיות.

המעורבות הרוסית והסינית באזורים אחרים בעולם, מעניקה למדינות רבות את היכולת לסרב למערב כל אימת שהוא דורש רפורמות דמוקרטיות. ונצואלה בהנהגת הוגו צ'אבז, מצאה עצמה ב-2006 בבעיה, עת הפעילה ארה"ב את השפעתה באזור כדי למנוע ממנה עסקאות נשק. כך בוטלו עסקאות עם ברזיל, וונצואלה עצמה שנהגה לרכוש נשק אמריקני, נזקקה לפתרון. רוסיה הפכה עד מהרה לספקית הנשק העיקרית של ונצואלה ומיליארדי דולרים מחליפים ידיים מדי שנה בין המדינות. עוצמתה והשפעתה של ונצואלה, שנשענת על תמלוגי הנפט האדירים מצד אחד, ועל גיבוי מצדן של מדינות רבות כגון רוסיה, סין ואיראן, העלתה מדינות אחרות על מסלול התרחקות מהדמוקרטיה – בוליביה, ניקרגואה ואקוודור. במדיה פחותה יותר, ניכרת ההשפעה של ונצואלה גם בפרו ובפרגוואי, ובמספר מדינות באזור הקאריבי.

התחזקותה של איראן, שזכתה מההפקר לאחר שהופל משטרו של אויבה המושבע סדאם חוסיין, ואשר נהנתה במשך כמה שנים מעלייה דרמטית במחירי האנרגיה, יצרה מציאות חדשה במזרח התיכון. התמיכה האיראנית בחמאס, מסמסה למעשה את אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות המאמצים לקיים דמוקרטיה בעולם הערבי. בחירות 2006 ברשות הפלשתינית שכונו "הבחירות החופשיות ביותר בעולם הערבי", הפכו לפלטפורמה לעלייתו של משטר פונדמנטליסטי, אשר מבטל באופן שיטתי את הזכויות האזרחיות מהן נהנו תושבי עזה. בלבנון, תנועת החיזבאללה שמה מקל בגלגלי שלטונו של סניורה, שביקש להשיב למדינה את תדמית "שוויץ של המזרח התיכון". בעיראק בעלת הרוב השיעי, השפיעה איראן בשיטתיות על היציבות במדינה באופן שמנע מכינון דמוקרטיה בעיראק. הסיכון הביטחוני שמציגה איראן על שלל מדינות האזור, מעלה את החשש כי בשם אובדן תחושת הביטחון, יאומצו רפורמות ריכוזיות מרחיקות לכת, גם בנסיכויות הנפט שנהנו מגל של פתיחות וליברליזציה יחסית בשנים האחרונות.

תקציבי הביטחון של המדינות השונות עולים בשנים האחרונות לאחר ירידה מתמשכת עם סיומה של המלחמה הקרה הראשונה. המשבר הכלכלי העולמי מחריף ומחזק את תחושת אובדן הביטחון ברחבי העולם – הביטחון הפיזי, הביטחון הכלכלי, ובשל גלים של מהגרי עבודה, גם את הביטחון הלאומי-תרבותי במדינות רבות במערב. תפיסתם של חסידי הדמוקרטיה, הסבורים כי מדובר עדיין בתהליך מתון בהתחשב בזעזועים שעוברת המערכת העולמית, מתעלמת מכך שמדובר בתהליכים.

גל הדה-דמוקרטיזציה הראשון התחיל אומנם בתחילת שנות ה-20, אך נמשך 20 שנה. גם הגל השני שהיה חלש יותר, נמשך לאורך כעשור. בימים של משבר כלכלי מעיק, עלייה במפלס החשדנות העולמי בין מדינות, גושים ותרבויות, עלייה בהוצאה הביטחונית העולמית, התגברות הטרור הבינלאומי וסדרה של איומים הנובעים מהשינויים הטכנולוגיים אותם עבר העולם בדור האחרון, יש להניח כי מדינות דמוקרטיות רבות יימצאו עצמן תחת איום בהפיכות, מהפכות ואף שינויים דיקטטוריים שיתחילו בבחירות דמוקרטיות.

החדשות הטובות הן, שהמעבר בעולם ממערכת חד-קוטבית למערכת דו-קוטבית עם התחזקותו והתגבשותו של הגוש הריכוזי, מבטיח כי גל של דה-דמוקרטיזציה לא יתדרדר במהרה למלחמה עולמית כפי שאירע בשנות ה-30 באירופה, בשל הצורך ההדדי לייצב את המערכת העולמית. אך עבור עשרות מיליוני בני אדם העתיד אינו מבשר טובות, כשזכויות וחירויות רבות תישללנה מהן בשנים הקרובות.


מאמרים נוספים