הזעם הטורקי בחודשים האחרונים על ישראל, גרם לרבים לנסות ולתור אחר דרכים לפייס את ראש הממשלה הטורקי ארדואן. בינתיים התברר כי אין הרבה מנהיגים בעולם שארדואן לא דרש מהם התנצלות בעת האחרונה, כולל אפילו מזכ”ל האו”ם באן קי מון. הטורקים כועסים בעיקר בגלל כישלון דוקטרינת הניאו-עות’מאניזם שאמורה הייתה להציבם כמעצמה המובילה באזור. תחת זאת, הם מוצאים עצמם בבידוד מדיני גובר והולך, למרות ניסיונותיהם לשים את ישראל בבידוד שכזה.

ראש ממשלת טורקיה ארדואן העלה בחודשים האחרונים את רף השנאה לישראל בשורה של התבטאויות לוחמניות, שהעלו אף את הספקולציות בדבר היתכנות מלחמה באזור בין שתי המעצמות הצבאיות. על אף שנראה כי ישנה דיסאינפורמציה רבה בנושא ולא כל ציטוט המיוחס לארדואן אכן נאמר מפיו, אין ספק כי גם הדברים שנאמרו בגלוי מעידים על עומק השבר ביחסי בנות הברית לשעבר.

על אף שארדואן הסתייג מאז ומעולם מהקשר עם ישראל ולאחר הדחייה מאירופה אף ביקש לחזק את קשריו עם כל שכנותיה של טורקיה כולל היריבות ההיסטוריות, היחסים עם טורקיה נותרו הדוקים לאורך העשור הראשון של המאה. אולם מבצע עופרת יצוקה שבר את גב הגמל מבחינתו של ארדואן מאחר שהוא הוצג באזור כמי ששיתף פעולה עם ישראל במבצע צבאי רחב היקף נגד הפלשתינים.

באותם ימים תיווך ארדואן בין ישראל לסוריה ולא היה בסוד העניינים של מבצע עופרת יצוקה. כשהתברר היקף המבצע, מצא עצמו ארדואן בבעיה – ניסיונותיו לזכות בתואר של מנהיג האזור, זכייה קלה יחסית לאחר היחלשותן של מדינות ערב בשל המלחמה בטרור ובידודה של איראן, עמדו להיפגע פגיעה אנושה בשל הפעילות של בת בריתו. מאז, הפך הצורך של ארדואן להציג עצמו כמגן הפלשתינים לצורך עליון. כך, במשט לעזה ובזעם בעקבות עצירת המשט וכך גם בהצהרות לפיהן ילוו ספינות קרב טורקיות שיירות ימיות לעזה.

קודם למבצע עופרת יצוקה אגב, הועמדה הסבלנות של ארדואן פעם ראשונה – היה זה בעת תקיפת הכור הסורי על ידי ישראל, מבצע שבמהלכו הפילו מטוסי חיל האוויר מכלי דלק נתיקים בשטחה של טורקיה. ממשלת ישראל התנצלה אז בפני הטורקים. בעוד שבחדרי חדרים יש להניח שהטורקים שמחו על התוצאה שמשמעותה מניעה מאחת מיריבותיה ההיסטוריות של טורקיה להחזיק בנשק גרעיני, הרי שבפועל הצטיירה טורקיה כמי שמילאה תפקיד מסוים בתקיפת הכור הסורי. הדרישה להתנצלות ישראלית ביקשה להפוך את טורקיה לקורבן בעצמה ובכך להרחיק ממנה את ההאשמות מצד מדינות ערב.

ארדואן נוטש פורום משותף עם פרס – הספיק להסתכסך על כל שכניו. צילום: הפורום הכלכלי העולמי

מה באמת מטריד את ארדואן

טורקיה עומדת בפני שורה ארוכה של אתגרים ובשל כך מבקש ארדואן להסיט את תשומת הלב כלפי חוץ: מאבקו במסגרות החילוניות במדינה; המאבק המסלים בכורדים; היריבות המתפתחת עם איראן וסוריה בחודשים האחרונים; המיתון הקשה באירופה שמקטין את הסיכויים הקטנים ממילא של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי ואף מאיים בהחלשת הכלכלה הטורקית; הגירעון הממשלתי הגדול, כ-11% תוצר על פי ההערכות; הסכסוך המחודש עם היוונים והקפריסאים המהדקים את יחסיהם עם ישראל ועוד.

למעשה, בניגוד לעמדת הפרשנים שישראל מוצאת עצמה בבידוד גדל, לנוכח המצב במצרים, טורקיה והיוזמה הפלשתינית, הרי שישראל דווקא גוזרת קופוני ענק מדיניים לנוכח השינויים במפה האזורית. עוד על כך בהמשך.

בינואר 2009 אם כן, מצא עצמו ארדואן בפני סיכון תוכניתו להשיג הגמוניה אזורית במזרח התיכון. זיהויו עם ישראל, המדינה המושמצת ביותר במזרח התיכון, סיכן את יכולתו להמשיך ולהעמיק את השפעתו באזור. טורקיה נשטפה באותם ימים בגלי אנטישמיות, שזכו לעידוד או לכל הפחות להעלמת עין מצד הממשל. טורקיה עברה לדבר עם ישראל בשני פיות – הפה המדיני שהפך לנוקשה והפה של מערכת הביטחון ומערכות הכלכלה הטורקיות שנשמע מזמין יותר ואף ניסה לגשר ולפייס בין טורקיה לישראל. כך למשל, גויס גדול היחצ”נים בארץ, רני רהב, כדי לדברר את טורקיה ולעודד את הציבור הישראלי לחזור ולנפוש בארץ “הכל כלול”.

המשט

מטרת המשט ב-2010, לפחות מבחינת ארדואן ואנשיו, הייתה לחזק את מעמדה של טורקיה כמנהיגה אזורית. היעד העזתי לא נבחר במקרה – כפי שטורקיה חששה להיתפס כמשתפת פעולה עם ישראל במבצע עופרת יצוקה שכוון נגד החמאס בעזה, כך מטרתו המוצהרת של המשט הייתה לפרוץ את המצור הימי על הרצועה.

הטורקים ביקשו להביך את ממשלת ישראל, ואכן השתררה מבוכה מסוימת בימים הראשונים שלאחר המשט, גילו שבעצם התוכנית התפוצצה להם בפרצוף – לוחמי השייטת הישראלים פשטו על ה”מרמרה”, אחת משש אוניות המשט, נתקלו בהתנגדות עזה מצד משתתפי המשט והרגו 9 מהם, ללא הרוגים מצד הכוח הפושט. טורקיה הגיבה בזעם ודרשה התנצלות.

האירועים לא הוסיפו כבוד לשייטת הישראלית ובוודאי שלא למתכנני הפעולה, אך גם הטורקים נפגעו מהפעולה ותוצאותיה – סירובה היציב והמתמשך של ממשלת ישראל להתנצל בפני טורקיה, ופרסום דו”ח פאלמר שקבע כי המצור הימי על עזה הוא חוקי. אמנם דו”ח פאלמר קבע כי ישראל השתמשה בכוח רב מדי לעצירת המרמרה, אך קביעה זו היא אמירה כללית ונטולת משמעות, בעוד שקביעה כי המצור חוקי היא קביעה בעלת משקל ערכי-משפטי.

עבור ארדואן, התקופה בהמתנה לפרסום הדו”ח והסירוב הישראלי להתנצל הביא להגברת האיומים שלו כלפי ישראל. במקום להציג את ישראל כמדינה אלימה ופיראטית כפי שקיווה, הוא מצא עצמו כמי שעבר על חוקים ימיים והכניס את ארצו להרפתקה מיותרת. כמובן שעל פני השטח, האחריות למשט היא על ארגון ה-IHH, אך אין ספק כי הממשל הטורקי העניק לאותו משט את הגיבוי הנדרש, למרות העובדה כי מדובר בארגון טרור המוכר ככזה בטורקיה.

פעילי טרור על סיפון המרמרה – ארדואן שואף להציג עצמו כמגן הפלשתינים

הסכסוכים הישנים חוזרים

התוכניות שלו ארדואן לשליטה אזורית ספגו מכות נוספות – גל ההפיכות בעולם הערבי המכונה גם “האביב הערבי”, עשוי היה להוות פלטפורמה מתאימה עבור ארדואן להתחזקות אזורית, אולם האירועים בסוריה, בת בריתו בעולם הערבי, ונפילתו של קדאפי, מי שהעניק לארדואן פרס של זכויות אדם באופן אירוני ביותר, רק הוסיפו למבוכה הכללית של ראש הממשלה הטורקי בעולם.

בישראל, ובאופן שלא היה חף מאינטרסים פוליטיים פנימיים, קראו רבים למחול על הכבוד הלאומי ולהתנצל בפני הטורקים. האמירות כשלעצמן לא הביאו לשינוי בעמדת הממשלה, אך היה בהן כדי להקשות על הציבור להכיר במצב הסבוך אליו נקלע ראש ממשלת טורקיה ועל האינטרסים הרחבים יותר שמאחורי צעדיו.

ארדואן, שהכריז בשנתיים שקדמו למשט על תוכנית לסיים את הסכסוכים העתיקים של טורקיה [1] ביצע תפנית של 180 מעלות. קפריסין היוונית בהנהגת דימיטריס כריסטופיאס ובגיבוי היוונים, הצהירה על רצון לסיים את הסכסוך עם הטורקים כבר ב-2008. שיחות בין הטורקים והיוונים התקיימו, וכל זאת לא מעט במסגרת רצונה של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי וכן להוציא את קפריסין הטורקית מהבידוד המדיני העולמי.

כיום מדובר בתמונה הפוכה – יוון וקפריסין מצויות בברית מתחזקת עם ישראל. הקפריסאים והישראלים מפתחים פרויקטים בתחום הגז הטבעי, ונראה כי ברית צבאית עם ישראל ועם מדינות בלקניות נוספות הינה רק עניין של זמן. התיירים הישראלים החלו לפקוד את יוון על חשבון טורקיה, ואימוני חיל האוויר הישראלי הוסטו ליוון, רומניה ומדינות נוספות. הגיעו הדברים לידי כך שארדואן איים על קפריסין בסנקציות [2] אם תמשיך לקדוח ביחד עם ישראל תוך הדרת החלק הטורקי של האי מהרווחים, איום שהוכיח כי הטורקים מודאגים מהברית הזו.

באוקטובר 2009, חתמו טורקיה וארמניה על הסדר פיוס שביקש להתוות את הדרך להסרת המחלוקות בין המדינות. אולם הארמנים עומדים על כך שהטורקים יכירו באחריות שלהם לרצח העם ב-1915 שבו נרצחו 1.5 מיליון ארמנים על ידי הכוחות הטורקיים. הרגישות הטורקית לנושא הובילה למצב אבסורדי שבו ארדואן דרש התנצלות מהארמנים בגלל אמירה של ראש הממשלה הארמני סרז’ סרקסיאן שענה לשאלת תלמיד שרצה לדעת האם “מערב ארמניה” (שטחים מארמניה ההיסטורית המצויים בשליטת טורקיה כיום – א.ל.י.ב) תשוב לידיהם, בכך שאמר שזהו התפקיד של הדור של אותו תלמיד ולא שייך לתקופה הנוכחית.

ארדואן הסיק מכך שהארמנים שואפים לכבוש חלק מטורקיה ודרש התנצלות, בעודו מפספס את האירוניה שבדרישה טורקית להתנצלות בגלל אמירת אגב בעוד שהטורקים מסרבים להתנצל בשל הרג של 1.5 מיליון ארמנים.

עם הסורים הגיע ארדואן להסדר על חבל האטאי הדומה לדברים שהשמיע ראש הממשלה הארמני – הפתרון הועבר לדורות הבאים, ובינתיים נותר החבל תחת שליטה טורקית. אולם הסכסוך הנוכחי עם הסורים, הנהנים מהגיבוי של איראן [3], מרחיק את ארדואן מעוד ניסיון לפתור את בעיות העבר של טורקיה.

לא פחות אירוני הוא הניסיון של ארדואן להגיע לביקור בעזה, כצעד מתריס נגד משלת ישראל המסרבת להתנצל בפניו. מצרים עצמה פנתה לארדואן לבל יבקר בעזה, מפני החשש המצרי מהתססה נוספת במדינה השברירית כל כך, לאחר ההפיכה שהתחוללה במדינה בפברואר. המצרים עדיין מלקקים את פצעיהם ונראה כי יעשו כך עוד שנים – לא נופתע אם גם הבחירות המתוכננות להיערך במדינה יידחו שוב ושוב, כדי למנוע את עליית האחים המוסלמים, או שיתקימו במתכונת הבחירות שהייתה מקובלת בימי מובארק, קרי, עם תוצאה ידועה מראש. ארדואן, שביקש להעביר לישראל מסר כאילו הוא יוצר ברית נגד לברית הים תיכונית שלה בעזרת מצרים, מצא עצמו כמעט אישיות לא רצויה במדינה, לפחות כל זמן ששלטון הגנרלים מתקיים שם [4].

יחד עם זאת, הלוחמנות שבה נוקט ארדואן ביחס לסביבתו אינה נובעת רק מהתסכול שלו לנוכח הפגיעה בתוכניותיו המדיניות, אלא גם בשל תוכנית אחת שבעלת סיכויים טובים להצליח – פעולה צבאית מסיבית לאחר נסיגת האמריקנים מעיראק בכורדיסטן העיראקית ובשילוב האיראנים, כדי למגר את הטרור הכורדי ואולי להביא לפתרון קבוע יותר מבחינת הטורקים בצפון עיראק. ארדואן הצהיר בעבר כי בעיותיו עם הכורדים נפתרו, אולם הכורדים לא התרגשו מכך, הכריזו על אוטונומיה תרבותית והגבירו את ההתקפות על השלטון הטורקי, כולל פיגוע ליד לשכתו של ארדואן באיסטנבול בחודש האחרון.

ארדואן מפזר עשן וממקד את המבט העולמי למתרחש בים התיכון או בסוריה, בעוד שעיני העולם יופנו בקרוב למתרחש בתון עיראק, ללא יכולת להשפיע. ב-29 ביולי האחרון פרשו הרמטכ”ל, מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים ומפקד צבא היבשה הטורקיים, ובכך הפך מפקד המשטרה לרמטכ”ל החדש בלית ברירה. הארבעה פרשו לנוכח מסע הטיהורים שמבצע ארדואן בצבא, מסע שמתבצע כבר כמה שנים ואשר הגיע לשיאים חדשים במקביל להחלשת הממסד החילוני במדינה. ייתכן שפרישה זו גם נוגעת לחלק מתוכניותיו הצבאיות של ארדואן, אך ספק רב אם ביכולת הצבא הטורקי, בעיקר אחרי טראומה שכזו, לפעול ביותר מחזית אחת, והחזית הכורדית עומדת למשוך חלק ניכר מהמשאבים הטורקיים.

התפטרות אנשי הצבא וכליאתם של מאות קצינים נוספים, באה לאחר שארדואן הצליח להשתלט על מוסד הנשיאות החזק באמצעות מקורבו עבדאללה גול. גם בית המשפט הטורקי נחלש ומוחדרים אליו אנשי ארדואן, ומבין מוקדי הכוח החילוניים שנותרו עדיין מחוץ לשליטת ארדואן, נותרו רק כמה עיתונים וכן האליטה הכלכלית, שיש להניח שהם כבר על הכוונת של ארדואן בשנים הקרובות. למרות שהרפורמות של ארדואן הביאו ליברליזם מסוים לטורקיה, מטרת הליברליזם הזה היא להקל על ארדואן להשתלט על המוסדות הללו כדי לשנות את אופי המשטר.

חיילי טורקיה בתרגיל של נאט”ו – לא ינהלו שתי חזיתות במקביל. צילום: אתר נאט”ו

השלב הבא

כיצד עומד העולם להתייחס לארדואן, בעיקר על רקע תוכניתו לפלוש לכורדיסטן העיראקית? נראה כי לאף מדינה אין יכולת צבאית למנוע מארדואן לפעול כך – טורקיה היא בעלת צבא מהגדולים בעולם והשני בגודלו בברית נאט”ו, מבחינת כמות החיילים, מטוסי הקרב והטנקים שברשותה. האמריקנים עוזבים את עיראק, אחרי שהאירופאים כבר עזבו את האזור. הן ארה”ב והן האיחוד האירופי מצויים במשבר כלכלי מהקשים שחוו בהיסטוריה, וכבר עכשיו כוחות המערב פועלים באפגניסטן ובלוב.

הרוסים לא צפויים להפריע לפעילות שכזו, וגם לא מדינות ערב. קשה להאמין שטורקיה תעמוד בפני סנקציות כלשהן, לכל היותר מול מס שפתיים מערבי. אולם מעמדה של טורקיה יספוג זעזועים רבים וירחיק את המערב ממנה מרחק נוסף.

מבחינת ישראל, שבמשך שנים פעלה לצד הכורדים בעיראק, ההתרחשויות הקרבות נוגעות לה בעיקר בהקשר הירדני והסורי. בסוריה פועל בשאר אסד בחודשים האחרונים לדכא מרידה סונית נגדו, תוך גיבוי מסיבי מצד האיראנים והרוסים ושתיקה מצד העולם. הכלכלה הסורית, שקרטעה לפני המשבר, על סף קריסה מוחלטת והיא מונשמת על ידי האיראנים וכנראה שגם על ידי בעלי עניין אחרים. אולם סוריה לא תוכל להחזיק כך עוד זמן רב, ואם לא יתרחש שינוי דרמטי, כגון כניעה בשבועות הקרובים של המוחים, הרי שאסד יודח ב-2012, וייתכן שאף המשטר העלווי ייפול.

שינוי משטר בסוריה פועל נגד האינטרס האיראני והוא טוב עבור הטורקים שיוכלו להגביר את השפעתם באזור. אמנם צפוי בתחילה מרחץ דמים ונקמה סונית בעלווים, והטורקים ייאלצו להתמודד עם בעיית פליטים גדולה יותר, אך בטווח הרחוק יוביל השינוי בסוריה להגברת אזור ההשפעה שלהם במזרח התיכון. מבחינת ישראל, הבעיה היחידה שעשויה לפי שעה לצוץ משינוי המשטר בסוריה הוא כאוס שיוביל לניסיונות לבצע פיגועים נגד ישראל בגבול הסורי, השקט בדרך כלל. מעבר לכך, סוריה היא מדינה בפשיטת רגל כאמור, ולכן מחוץ למעגל לחימה אפשרי עם ישראל בשנים הבאות.

ירדן היא בעיה אחרת מבחינת ישראל. הכאוס הצפוי במרכז עיראק לאחר צמצום הנוכחות האמריקנית בעיראק והקמפיין האיראני-טורקי, עשוי להתגלגל מערבה. המשטר הירדני נמצא כבר היום במצוקה אדירה והוא כפסע מיישום שיטות דיכוי נגד האופוזיציה שלו. ניסיונותיו להעביר את הפוקוס לישראל, כפי שעשו אסד, מובארק, קדאפי וכו’, מצביע על גודל הבעיה. נפילת משטרו של עבדאללה, תאפשר לאחים המוסלמים בירדן להשתלט על המדינה, וביהודה ושומרון עשוי להתעורר לחץ גדול לביצוע פיגועים נגד ישראל. יש הסבורים כי נפילת משטרו של עבדאללה דווקא תייצר עבור ישראל סיכוי לפתרון עבור הפלשתינים בדמות הפיכתה של ירדן למדינה פלשתינית, אולם בכל אופן בטווח הקצר זהו הכאוס והעלייה ברף האלימות שצריכים להעסיק את ההנהגה הישראלית.

לפי שעה, ארדואן, האיש שחלם על חידוש ימי האימפריה העות’מאנית, מוצא עצמו בבידוד גובר והולך שמאלץ אותו לפעול בצורה לא שקולה. השנה הקרובה תהיה גם בסימן של חלוקת שטחי ההשפעה במזרח התיכון בין איראן וטורקיה, בעוד שישראל תיאלץ להפנות את משאביה מערבה, אל מדינות הים התיכון.

הערות

1. עוד על כך במאמר “ירח הדבש הסתיים”, בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד

2. Emre Peker, “Erdogan Threatens to Blacklist Companies Working With Cyprus on Oil, Gas”, Bloomberg, 22/09/2011

3. עוד על כך במאמר “כורדיסטן החופשית – הסוף?” בגיליון זה

4. Abdel-Rahman Hussein, “Erdogan visit comes at a sensitive time for Egypt’s rulers”, Al Masry Al Youm, 12/09/2011