עד לפני מספר שבועות, התפאר בשאר אל אסד שהמהומות במדינות ערב פסחו עליו בשל התנגדותו לישראל. מאז, מצא עצמו במלחמה על הישרדותו. המאפיין את המאבק הסורי הוא הפיזור שלו על פני המדינה למעט בשני המרכזים המטרופולינים הגדולים והחשובים, דמשק וחאלב. בשל כך, מצטייר עד כה המאבק כמאבק הפריפריה במרכז, ולאו דווקא כמאבק בשחיתות. למרות גינויים לשיטותיו של אסד, רוב מדינות ולם, כך נראה, מחזיקות לעריץ מדמשק אצבעות. הסיכוי להדיחו, נמצא אם כן רק בידי המפגינים.

ייתכן שהמחאה הסורית הנוכחית, החלה באופן סמלי ב-26 בינואר, יום לאחר שהחלה במצרים, כשחסן עלי עקלה הצית עצמו למוות. ייתכן שהאירוע הפותח של המהומות היה הרג 2 חיילים ממוצא כורדי ב-28 בינואר השנה. כך או אחרת, המחאה נגד אסד נמשכת כמעט למן עלייתו לשלטון. סוריה כמדינת משטרה ידעה להסתיר ולחסל כל מחאה בעודה קטנה, אולם מהומות הכורדים ב-2004 שהגיעו לכדי עשרות הרוגים, והקשר נגד שלטונו של אסד שנחשף לאחר חיסולו של עימאד מורנייה בדמשק, הוכיחו כי אסד עומד מול אויבים מתוך עדתו ומקרב שאר העם הסורי [1].

איש לא יודע בדיוק כמה עלווים חיים בסוריה, אך נהוג להעריכם ב-10%-12% מכלל האוכלוסייה, בהשוואה ל-74% סונים. כדי לשמור על השלטון, משפחת אסד דאגה לשלב בעמדות המפתח הביטחוניות עלווים בלבד, אשר מבינים כי הגנה על המשטר היא הגנה על קיומם וקיום משפחתם. נכבדי הרוב הסוני בערים הגדולות, זכו אף הם לנתחים מהשלטון, בעוד שמיעוטים ותושבי הפריפריה סובלים מעוני מחפיר ביותר ומתנאי מחיה מהקשים במזרח התיכון.

לצד רכישת הנאמנות מצד העלווים ונכבדי הסונים, הפעילה משפחת אסד מנגנוני ביטחון מהאלימים והאכזריים שיש, כדי לגדוע כל מחאה בעודה קטנה. רבבות סורים נכלאו לאורך השנים בבתי הכלא האפלוליים של המשטר, וסבלו עינויים קשים שאינם מקובלים במדינות ערביות רבות אחרות.

אמצעי נוסף שבו עשה אסד כדי לשמר את שלטונו, היה הסכסוך המתמשך עם ישראל. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים שהוציא את האחרונה ממעגל הלחימה, וכן מאז קריסת ברה”מ בעקבותיה איבדה סוריה את בת הברית האסטרטגית והפטרונית שלה, אין לסורים כל אופציה צבאית מול ישראל. הגיעו הדברים לידי כך שלאחר הפצצת הכור הסורי בספטמבר 2007, התמקד אסד בהסתרת דבר התקיפה במקום בתכנון תגובה.

כללי המשחק בין סוריה לישראל קובעים כי סוריה, עד לשינוי דרמטי ביכולותיה, לא תוכל לפתוח במלחמה חזיתית עם ישראל. משמעות פתיחת מלחמה שכזו, היא שחיקתו של הצבא הסורי, באופן שלא יוכל להגן באופן אפקטיבי על המשטר, כשהמחיר שישראל תשלם יהיה מינורי ביחס למחיר שייגבה מהשלטון הסורי. סוריה אינה יכולה לעשות שלום עם ישראל, מאחר שפירושו הוא אובדן האויב הלאומי המאחד את העדות הסוריות מאחורי אסד. שלום עם ישראל יחשוף גם את האוכלוסייה הסורית למערב, עניין שהפחיד את משפחת אסד שנים לפני גל המהומות הנוכחי, וכעת מדובר בעניין שלא יכול להתקבל על הדעת עבורם.

למרות ששלום מסכן את מעמדו של אסד, ביכולתו לקיים מו”מ עם ישראל ללא מטרה, כדי לזכות לתווית של פשרן במערב ולהקלה מצד האמריקנים והאירופאים. אסד מקפיד שלא להתערב במו”מ באופן ישיר כדי שלא יקשרו אותו בסוריה עם מו”מ שכזה וזאת להבדיל מראשי ממשלה ישראלים שהתערבו בשיחות עם סוריה בעבר. לישראלים קשה להבין כיצד ניתן להסתיר מעורבות של ההנהגה בשיחות שלום עם ישראל, אולם בסוריה המשטר שולט על אמצעי התקשורת ועל כן אין לרוב התושבים בכלל ידיעה לגבי שיחות שלום בין סוריה לישראל.

באופן זה, נהנית ישראל מהשלום היציב ביותר שלה, עם הסורים, ללא הסכם שלום וללא מחיר עבור השלום. כך שמר אסד על משטרו לאורך השנים כפי שעשה זאת אביו לפניו.

העובדה כי אסד אינו יכול להילחם בישראל ועדיין נדרש להציג עצמו כמתנגד לישראל, שלחה אותו לנסות ולמצב עצמו כמנהיג “ההתנגדות” לישראל ולמערב בעולם הערבי בעידן שלאחר סדאם חוסיין. אסד השתמש בקולו במועצת הביטחון ב-2002 כדי להביע התנגדות למלחמה בעיראק, סייע לחמש ולחזק את החיזבאללה, מאפשר ל-11 ארגוני טרור להחזיק מפקדות בדמשק וכו’.

כשהחלו המהומות במדינות ערב ונשיאי טוניסיה ומצרים מצאו עצמם מודחים, התרברב אסד כי המהומות לא יגיעו לסוריה מאחר שסוריה נלחמת בישראל. כפי שהוא עתיד היה לגלות בעצמו, שמחתו הייתה מוקדמת [2].

הפגנה נגד אסד – מחסום הפחד נשבר. צילום: סיריאנה2011, פליקר

המהומות הגיעו לבסוף

בפברואר כבר החלו ניצנים של מחאה בעייתית עבור המשטר. בדמשק הוכו 15 מפגינים שקטים שהביעו הזדהות עם המפגינים במצרים, על ידי כ-20 אנשי משטר לבושים בלבוש אזרחי. ניסיונות נוספים לאורך החודש לארגן הפגנות נגד המשטר דוכאו עוד בתחילתם, וסוריה נותרה שקטה יחסית. באותו חודש התחולל מאבק בלוב שהוביל למלחמת אזרחים, בדיוק סוג ההתקוממות ממנה חוששים בסוריה בשל ההערכה כי המשטר העלווי יילחם עד טיפת דמו האחרונה.

המפנה הגיע במרץ, באופן תמים למדי. ב-6 במרץ נעצרה קבוצת נערים מתחת לגיל 15 בחשד שציירו גראפיטי: “העם רוצה להדיח את השלטון”. במקביל החלה מחאת אסירים ביניהם אסירים כורדים שכללה שביתות רעב נגד תנאי הכליאה הקשים. כששוחררו הנערים לביתם בעיר דרעא, התגלו על גופם סימנים להתעללות פיזית קשה ביותר, והמחאה בעיר נגד השלטון הוצתה.

ב-15 במרץ ידעה סוריה את גל ההפגנות הראשון בהיקף של אלפי מפגינים, לראשונה מאז תחילת שנות ה-80. שלושה ימים לאחר מכן, ביום שישי, המחאה התרחבה. באותו יום נהרגו 4 מפגינים מאש כוחות הביטחון. הפחד מהשלטון נעלם כנראה בדרעא, שם קיללו המפגינים את ראמי מכלוף, בן דודו המושחת של אסד, ושרפו את בניין מפלגת השלטון, מפלגת הבעת’.

עד סוף חודש מרץ כבר נמנו יותר מ-100 הרוגים בסוריה, והמופתי הסורי פסק כי למפגינים מותר לפעול נגד כוחות הביטחון. ב-29 במרץ פיטר אסד את כל ממשלתו, ומינה אחרת תחתיה כשבועיים לאחר מכן, בעיקר על בסיס חברי הממשלה הקודמים.

באפריל המחאה עלתה מדרגה, עם מאות הרוגים וביניהם יותר מ-120 הרוגים ביום אחד, 22 באפריל. רבבות סורים בפריפריה, בעיקר באזור הגבול הדרומי עם ירדן ובכורדיסטן הסורית, וכן בריכוזים דתיים- סוניים, כבר חצו את נקודת הפחד מהשלטון או ממה שיבוא בעקבותיו.

נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין נשמר השקט בשתי הערים הגדולות בסוריה, דמשק וחאלב בהן חיים כ-2.5 מיליון בני אדם בכל מרכז מטרופוליני. ערים אלו מהוות את עמוד השדרה הכלכלי-פוליטי-ביטחוני של המדינה וגלישת המהומות אליהן תסמן את תחילת הסוף עבור אסד.

רחוב סורי אחרי לילה של מהומות. הכיתוב על המכונית: “זהירות! אתה בבניאס לא בישראל”. צילום: סיריאנה 2011, פליקר

מתגייסים לטובת אסד

לנוכח התגברות המהומות התעורר חשש מזרם של פליטים שינוסו מסוריה במידה והשלטון העלווי יקרוס. לסוריה יש גבול עם חמש מדינות. מעיראק הגיעו עד היום למעלה ממיליון פליטים החיים בתנאים קשים ביותר בסוריה. ייתכן שהתדרדרות ביטחונית תגרום לחלקם לנסות ולחזור למולדתם, אולם קשה להאמין כי עיראק השסועה תהיה יעד מועדף על הפליטים ההעיראקים או הסורים.

הגבול הישראלי אף הוא לא צפוי להפוך למקום מעבר של פליטים – ראשית, אזור הגבול עם ישראל מיושב בדלילות, שנית השטח שבין ישראל לסוריה הוא אחד האזורים הממוקשים ביותר בעולם ושלישית, הדמוניזציה לישראל בתקשורת הסורית עושה את שלה ומרתיעה סורים מלנסות ולחצות את הגבול לישראל.

לבנון עשויה להיות אופציה למעבר של סורים רבים בשל כלכלתה המפותחת יחסית והקשרים ההיסטוריים בין סוריה ולבנון. גם כך חיים בלבנון מאות אלפי סורים, ירושה מ-30 שנות השלטון הסורי במדינה.

הגבול בין סוריה לירדן נסגר דווקא ביוזמת הממשל הסורי, שחשש כי לירדן יש השפעה על מהלך ההפגנות בדרעא הסמוכה לגבול. אולם תושביה הבדווים של דרום סוריה עשויים לשקול בהחלט מנוסה לירדן, שם חיים קרובי משפחה רבים שלהם. לבסוף, הגבול הארוך ביותר, 822 קילומטר אורכו, הוא עם טורקיה, שרק לאחרונה פעלה לבטל את הצורך בויזה במעבר בינה ובין סוריה.

בשל אורכו של הגבול, היותו באזור הררי הקשה לניטור, העובדה כי רמת החיים בטורקיה גבוהה וכן הקירבה של האוכלוסייה העלווית לגבול הטורקי, עשויים הטורקים למצוא עצמם מול זרם של מאות אלפי פליטים עלווים לכיוונה של טורקיה במידה שמשטרו של אסד יופל. בנוסף, החשש הטורקי שנפילת המשטר הסורי וההתקוממות של 1.5 מיליון הכורדים בסוריה יגרמו לאפקט דומינו בקרב הכורדים בטורקיה, מדגימים היטב כי לצד העדה העלווית בסוריה, גם לטורקיה יש אינטרס ברור בהשארת בשאר אסד בשלטון.

העמדה הטורקית בזמן המהומות בעולם הערבי, נתפסה כאחידה – ארדואן קרא לביצוע רפורמות דמוקרטיות בכל רחבי העולם הערבי. הוא קרא למובארק להתפטר [3] ולקדאפי למנות נשיא חדש [4]. כשהתחילו המהומות בסוריה, הציע לעמיתו הסורי לבטל את חוקי החירום ולאמץ רפורמות פוליטיות כולל שחרורם של אלפי אסירים פוליטיים. אסד אגב אימץ את המלצותיו של ארדואן, ביטל את חוקי החירום ושחרר מספר אסירים פוליטיים, אולם נראה היה כי זה מאוחר מדי.

בניגוד למצרים וללוב, ארדואן לא מיהר לקרוא לפיטוריו של הנשיא הסורי. יתרה מכך, מזה חודש מנהלים ארדואן ואסד שיחות טלפון על בסיס כמעט יומי, בשעה ששרי החוץ של שתי המדינות מנהלים קשר טלפוני ביניהם ואנשי המודיעין הטורקי טסים לדמשק בתדירות גבוהה.

העובדה כי ארדואן השקיע רבות בקשר עם סוריה, מאלצת אותו לתור אחר פתרונות יצירתיים כדי לשמר את המשטר. ההגנה שמעניק ארדואן למשט המתוכנן לעזה, משט שמונהג על ידי ארגון טרור טורקי שהוצא מחוץ לחוק בארצו, עשויה להצביע על דרך פעולה אפשרית עבור הטורקים לעזור לאסד. משט אשר יגיע להתנגשות עם ישראל או לחילופין יצליח “לשבור” את המצור על עזה, ימשוך אליו את תשומת הלב הבינלאומית, יעניק לאסד זמן נוסף לדכא את המהומות, ויקל על המשטר הסורי להפנות את האש המופנית אליו כעת, אל עבר ישראל.

לא רק ארדואן התגייס לטובת הסורים. גם הג’יאהד האסלאמי בעזה הנהנה ממימון ותמיכה סורית ואשר מפקדתו הראשית יושבת בדמשק, מנסה לחמם את הגזרה ברצועת עזה בניסיון למשוך את תשומת הלב לכיוון.

הארגון שתלוי ביותר בהישרדותו של אסד, הוא החיזבאללה. נפילת המשטר העלווי תעלה לשלטון את הסונים, אשר יחזקו את קשריהם עם הסונים בלבנון בהנהגת אויב החיזבאללה, סעד חרירי. במצב שכזה, שיכלול ככל הנראה ניתוק מאיראן וחיבור לסעודיה ולמערב, החיזבאללה יתקשה להבריח נשק לתוך לבנון והלחץ עליו יגבר. תסריט מעין זה עשוי להגביר את הסיכון למלחמת אזרחים כתוצאה מלחץ על החיזבאללה, או להוביל להחלשתו של החיזבאללה, כשעל חשבון השיעים יתחזקו הסונים וייתכן שגם עדות אחרות.

הסורים לא בונים רק על עזרת החיזבאללה ומעוררים בטריפולי שבצפון לבנון, מקום מושבם של הסונים אך גם של עלווים רבים, הפגנות תמיכה באסד. אנשי המודיעין של אסד כבר צוטטו כמאשימים גורמים בלבנון כמי שעומדים מאחורי המתרחש בסוריה – ייתכן שמדובר ביצירת עילה לפגוע בלבנון כדי למשוך תשומת לב מההפגנות.

עמדה הסעודית בנושא מורכבת – מצד אחד, הפלתו של אסד והעלאת משטר סוני היא כעין חלום רטוב עבור הסעודים. המשטר הסוני יתנתק מאיראן ויתקרב לסעודיה, וכך יוכלו הסעודים לא רק להסיר חלק מהלחץ האיראני עליהם, אלא גם לנצח על מהלך שיהדוף את הנוכחות האיראנית מהאזור, בסוריה ולאחר מכן גם בלבנון. מצד שני, הסעודים החלו להתקרב לאסד בשנה האחרונה, כדי לייצר יציבות בלבנון. הם גם מעוניינים להפריד בינו ובין האיראנים. כל עוד אסד יצטייר כשולט במצב, הסעודים יתמכו בו, אך אם יאבד שליטה, הם יפעלו מאחורי הקלעים כדי לזרז את סיום שלטונו [5].

בנוסף, הפניית כוחות אמריקנים לחזיתות נוספות, מקטינה את הסיכוי שהאמריקנים יוכלו לסייע לסעודים במקרה של ניסיון איראני לתקוף אותם. על כן, מבחינת הסעודים השתלשלות אירועים רצויה בסוריה תהיה הצלחה של המפגינים להדיח את אסד ללא התערבות חיצונית מערבית, למרות שקשה להאמין שהדבר ניתן ללא מרחץ דמים שיגבה את חייהם של רבבות סורים. אסד מצידו, רמז בכמה הזדמנויות שהסעודים עשויים להיות מעורבים באי השקט בסוריה, במימון ההפגנות נגדו.

ארדואן – מסייע לאסד מחשש ליום שאחריו. צילום: הפורום הכלכלי העולמי

התגובה המערבית

ממשל אובאמה נתון לביקורת רבה בעולם ובארה”ב בשל המדיניות שלו מתחילת המהומות בעולם הערבי. אובאמה נתפס כמי שמפקיר באופן שיטתי בני ברית, כגון מובארק במצרים, צלאח בתימן או בן עלי בטוניסיה, בזמן שהוא מאפשר לעריצים מסוגו של אסד או קדאפי להשתולל ולפגוע באזרחים. במקרה של לוב, האמריקנים נענו לבסוף והצטרפו למערכה במדינה, אולם התעקשו שלא להוביל את המערכה באופן רשמי, אלא לפעול תחת פיקוד נאט”ו.

רצף האירועים במזרח התיכון גורם לכך שלאף אחד אין באמת מושג מתי תושג התייצבות ואיך ייראה המזרח התיכון החדש. הערפל השורר גורם לכך כי גם האמריקנים רק מגיבים לכל אירוע כשהוא מתרחש, ולא קרובים להשיג שליטה או מציגים קו אחיד בשם יעד אסטרטגי כלשהו. עם זאת, לאמריקנים ברור כי פגיעה בסוריה באופן דומה לפגיעה בלוב, תוביל לסיום משטרו של אסד. שחיקת כוחו הצבאי תוביל לכאוס נרחב בסוריה, אותו לא יוכל המשטר לייצב.

מנהיגי אירופה, סרקוזי, קמרון וברלוסקוני קראו לאסד להפסיק את האלימות אך הצהירו כי לא יתקפו בסוריה ללא החלטה של מועצת הביטחון. בניגוד למקרה לוב, קשה להאמין כי אם תגיע סוריה לדיון במועצת הביטחון, תימנע רוסיה, עמוסת האינטרסים בסוריה, פעם נוספת מלהטיל וטו כפי שאירע במקרה הלובי. האירופאים מודעים לכך מן הסתם, ועל כן הסיכוי להתערבות צבאית זרה בסוריה הוא נמוך. גם יעילותן של סנקציות כלכליות מוגבלת במקרה הסורי. על סוריה כבר הוטלו כמה סיבובי סנקציות לאורך השנים. המשק הסורי הוא מפגר ועל כן השפעה של סנקציות חדשות עשויה להיות מינורית באופן יחסי.

ראש ממשלת ישראל נתניהו הורה לשריו שלא להתבטא בסוגיה הסורית. החשש הישראלי הוא מפני גרירתה של ישראל לסכסוך התוך-סורי – אם שרים ישראלים יתבטאו כמי שתומכים באופוזיציה הסורית, יוכל אסד להציג את המפגינים הסורים כ”סוכנים ציוניים” ולהפעיל את כל עוצמת צבאו כדי לרסק את ההתנגדות, תוך מחאה רפה מצד מרבית אזרחי סוריה. מנגד, אם יתבטאו השרים הישראלים בדבר הצורך ביציבות בסוריה, עשוי הדבר לסייע למתנגדי אסד שיטענו כי יש לו קשרים עם ישראל. מבחינת ישראל, אסד רצוי בשל הסיבות שנמנו לעיל, בעוד שמנהיג חדש, בעיקר מהעדה הסונית, עשוי להביא לשינוי אזורי שלא בהכרח ישרת את האינטרסים של ירושלים.

עבור הרוסים, נפילתו של אסד היא בעייתית בלשון המעטה. בשנים האחרונות מנסים הרוסים לחזור למזרח התיכון לאחר היעדרות של 20 שנה. סוריה הפכה ליעד מועדף, והרוסים אף בונים בטרטוס נמל ים שישרת את הצי הרוסי בים התיכון. נפילת משטרו של אסד עשויה לבשר על אובדן בת ברית ערבית מבחינת הרוסים, שיישארו רק עם הקשר האיראני.

מדבדב עם אסד – הרוסים לא יאפשרו פעולה של מועצת הביטחון נגד סוריה. צילום: הקרמלין

התרחיש הסביר

לכאורה, אסד נהנה מכל התנאים לשמר את שלטונו, בניגוד לעמיתיו שהודחו עד כה. ראשית, רוב העולם המערבי והערבי תמים דעים באשר לחוסר רצונו בהתערבות חיצונית צבאית בנעשה בסוריה, חרף הצהרות מצד פעילים בתחום זכויות האדם. שנית, לסוריה אין נפט והיא מהווה בעיית פליטים פוטנציאלית רק עבור הטורקים ובמידה מסוימת עבור הלבנונים.

למרות שנפילה של אסד ועליית הסונים לשלטון תהווה ניצחון חשוב עבור הסונים במאבקם בשיעים במזרח התיכון, חוששים רבים מהסונים מהכאוס שישתרר בסוריה בדומה למה שקורה בלוב. מבחינת ישראל, כמו במקרה של מצרים, המוכר עדיף על הלא מוכר, מה גם שאסד, גם אם הוא לא מתכנן כך, שומר על גבול שקט ביותר מבחינת ישראל.

על כן, על המפגינים בסוריה מוטלת החובה להילחם באסד ואולי לזכות לתמיכה מאוחרת יותר של מדינות, לאחר שיוברר כי אסד בדרך לאיבוד השלטון.

בשבועות הקרובים יגביר אסד את הלחץ שלו על המפגינים תוך שימוש בטנקים ומסוקים. ככל שנוקף הזמן והמחאה לא נפסקת, כך יזדקק אסד לשימוש באלימות רבה יותר. גורלה של העדה העלווית כולה מונח על הכף ולכן לא יהססו אנשי הצבא ושירותי הביטחון להפעיל עוצמה מוגזמת ובלבד שהשלטון ישרוד את המהומות. כל עוד לא מתרחשים מעשי טבח בסדרי גודל המוניים, קרי מוות של רבבות, קשה לראות תרחיש בו הקהילה הבינלאומית תתערב בנעשה מעבר לגינויים או סנקציות.

במידה שאסד לא יצליח לדכא את המרידות בחודשיים הקרובים, סביר כי ייעשה ניסיון להציל את השלטון עבור העדה העלווית ואף לשחרר את אסד מתפקידו כשראשו עדיין מחובר לגופו. החיסרון מבחינת המפגינים הוא שהמיעוט העלווי ימשיך לשלוט, תחת הנהגתו של גנרל מהעדה. היתרון הוא שסוריה לא תדרדר לכאוס קשה יותר.

אם הניסיון לא יצלח מבחינת העלווים, ייעשה מאמץ להכתיר תחת אסד מנהיג זמני מקרב הרוב הסוני, אולי בכיר במשטר של אסד האב, או בכיר במשטר הנוכחי כגון פארוק א-שרע. הסיבה היא שבכירי המשטר העלווי יזדקקו לזמן התארגנות אותו יוכל לאפשר להם מחליף מוסכם. שמות כגון עבד אל חאלים חדאם, יריבו המוצהר של אסד הגולה בפאריז, או הרמטכ”ל לשעבר חכמת שיאהבי ששירת 24 שנה, עשויים להיזרק בבורסת השמות לאחר הדחתו של אסד.

אי הצלחה להעביר בצורה חלקה את השלטון מאסד לבאים אחריו, יוביל למלחמת אזרחים שבה העלווים וייתכן שגם מיעוטים אחרים, ימצאו עצמם על הכוונת הסונית. במצב כזה, העלווים יילחמו על חייהם ורבים יברחו לטורקיה או למדינות אחרות.

הערות

1. עוד על כך במאמר “שגיאות של טירון”, בגיליון מאי 2008 של סיקור ממוקד

2. “אסד: ‘לי זה לא יקרה'”, רשת ב’, 31/01/2011

3. Benjamin Harvey, “Erdogan Tells Egypt’s Mubarak He Should Listen to His People”, Bloomberg, 01/02/2011

4. “Turkey tells Gaddafi to appoint a president”, Reuters, 14/03/2011

5. “Russia, Saudi Arabia caution against intervention in Libya”, RIA Novosti, 03/03/2011