חצי מאה חלפה מאז חתמו נציגים ממערב גרמניה, איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג על הסכם רומא, שהביא להקמת השוק האירופי המשותף. שש עשרה שנים חלפו מאז נחתמה אמנת מאסטריכט, שהביאה לעידן חדש ביבשת עם יצירתו של האיחוד האירופי.

490 מיליון בני אדם חיים ב-27 המדינות המרכיבות כיום את האיחוד. לו היינו מחשיבים את האיחוד למדינה אחת, הרי שזו הייתה גדולה מהודו ובעלת משק גדול במעט מזה האמריקני במונחים של תמ”ג. תנאים מצוינים למדינה החפצה להפוך למעצמה עולמית. אך האיחוד האירופי אינו מדינה אחת (למרות שרבים היו שמחים לו היה או יהיה כזה בעתיד). האיחוד מורכב מעשרות לאומים שונים, שמרביתם נלחמו האחד בשני לאורך ההיסטוריה, עד כדי החרבת היבשת בשתי מלחמות העולם.

זמן מרפא הכל כידוע, ודור המנהיגים הנוכחי, שגדל באירופה של אחרי המלחמות הגדולות, משכיל להעדיף שיתוף פעולה עם אויבי האתמול בתקווה למחר טוב יותר. אנגלה מרקל בגרמניה, ניקולא סרקוזי בצרפת וגורדון בראון בבריטניה, מציגים היום מדיניות חוץ אחידה.

האם האווירה הפרו-אמריקנית בקרב המדינות הגדולות ביבשת תחלחל לשאר המדינות באיחוד? האם תמימות דעים שכזו תוביל לרפורמות שיכוננו מדיניות חוץ אחידה של כל מדינות האיחוד? האם כך יעשה האיחוד האירופי את הצעד המתבקש על מנת להפוך למעצמה?

ייתכן. עוד לפני כן, יאלצו מנהיגי האיחוד להתמודד עם רשימה הולכת ומתארכת של בעיות קיומיות. מלחמת תרבויות בין תושבים ותיקים למהגרים, בעיקר מוסלמים; הזדקנות האוכלוסייה והמצוקה הכלכלית הנובעת מכך; התחזקות הימין הקיצוני במספר גדל והולך של מדינות והכישלון בקידום החוקה האירופית. לאלו מצטרפות גם בעיות כלל-עולמיות דוגמת ההתחממות הגלובאלית והמלחמה העולמית בטרור.

האם האיחוד האירופי יתמודד בהצלחה עם האתגרים שלפניו? האם אלו יעניקו לו את הגיבוש הנחוץ בדרך להפוך למעצמה עולמית?

התשובות – בקרוב.