העלייה הנמשכת במחירי הדלק, המזון והדיור הביאו לשחיקת שכר ולמשבר חברתי במדינות רבות באיחוד. בכל רחבי היבשת, גובר התסכול בקרב שכבות הביניים, מהקושי הגובר להתקיים. כיצד מנסים מנהיגי האיחוד להתמודד עם המשבר? מה עלולות להיות ההשלכות של כשלון?
בחודש שעבר נרשמו בבריטניה השבתות במערכת החינוך, לראשונה זה שני עשורים. המורים בממלכה המאוחדת מוחים על הסכמי השכר שלהם. בשנה האחרונה עלה שכרם ב-2.5% בקירוב, בעוד מחיר המזון עלה ב-7% ומחיר הנפט ב-20% [1]. בצרפת, השחיקה בכוח הקנייה הפכה לסוגיה המטרידה ביותר את האזרחים, בעוקפה את שיעור האבטלה. כתוצאה מכך, גובר הלחץ הציבורי לתוספות שכר או סובסידיות ממשלתיות. בגרמניה, האבטלה אמנם ממשיכה לרדת, אך כמו במדינות אחרות באיחוד גם כאן, תלוש משכורת אינו קונה כמו בעבר. כתוצאה מכך, הולכות ומתרבות השביתות ומחאות הפועלים. באיטליה, ירדה הצריכה בינואר האחרון לשפל של שלוש שנים. עיקר הירידה, באופן לא מפתיע, נרשמה בתחומי הפנאי והתרבות [2]. בספרד, האינפלציה מחריפה ואיתה האבטלה, וגם בבלגיה ובמדינות רבות אחרות באיחוד. סקרים שערך הבנק הלאומי מצביעים על צניחה במדד אמון הצרכנים [3].
הנציבות האירופית עדכנה זה מכבר את תחזית האינפלציה ל-3.2% השנה, זאת, בהשוואה ל- 2.1% בשנה שעברה. תחזית הצמיחה השנתית ב-15 המדינות שאימצו את האירו הורדה ל-1.7%, בעוד תחזיות מוקדמות קיוו ל-2.2% צמיחה. אפילו בספרד, המדינה שהציגה שיעורי צמיחה גבוהים מהממוצע בגוש היורו במשך כל העשור האחרון, עודכנו המספרים כלפי מטה. אנשי המחקר של מגזין האקונומיסט מעריכים כי הצמיחה בכלכלה הספרדית תסתכם באחוז אחד השנה ואחוז נוסף בשנה הבאה, זאת לעומת ממוצע של 3.8% לשנה בעשור האחרון [4].
הנפגעים העיקריים כתוצאה מהמשבר הם, כמו תמיד, בני השכבות החלשות, שמתקשים להתמודד עם עליית המחירים ושחיקת השכר. לכך נוספת העובדה, כי שנים רצופות של מיתון פגעו בעודפי התקציב של מדינות האיחוד, מה שמגביל את יכולת הסיוע של הממשלות. בגרמניה שוקלים הקלות במס, בצרפת מהדקים את הפיקוח על הפקעות מחירים ובאיטליה הבטיח ברלוסקוני להקל על נטל המס ולסבסד שירותים רפואיים.
כמו במשברים חברתיים אחרים, גם הפעם נראה כי האויב הגדול ביותר אינו המשבר עצמו, אלא חוסר היכולת לראות את סופו. נוכח המשבר, המתח החברתי עולה ואיתו הסיכוי לפיצוץ. העוינות כלפי מהגרים, הנתפסים על ידי האוכלוסייה האירופית הוותיקה כאחד הגורמים המרכזיים למשבר הכלכלי, עולה אף היא. מפלגת הליגה הצפונית שזכתה להישגי שיא בבחירות האחרונות באיטליה היא רק האחרונה בשורה של מפלגות המתנגדות להגירה שזכו להצלחות בשנים האחרונות בכל מדינות היבשת.
ברלוסקוני חוזר
בחודש שעבר שב ונבחר סילביו ברלוסקוני לראשות ממשלת איטליה. תוצאות הבחירות היוו ניצחון אישי לברלוסקוני, שאיבד את השלטון באפריל 2006. הפעם, זכה מנהיג הימין הודות לאיחוד שהוביל בין מפלגתו למפלגת הברית הלאומית תחת השם “אנשי החירות”.
אולי ההישג הגדול ביותר במערכת הבחירות הזו, הישגה של המערכת הפוליטית כולה, היא העובדה כי הבית התחתון מחולק בבירור ל-5 מפלגות, 3 מהן קטנות ורק שתיים גדולות – קואליציית הימין-מרכז בראשותו של ברלוסקוני וקואליציית השמאל-מרכז בראשותו של מנהיג האופוזיציה החדש, וולטר וולטרוני. מדובר בחלוקה יוצאת דופן בפרלמנט האיטלקי, שבמושביו התחלקו בעבר הלא רחוק בין 23 ל-30 מפלגות. מיעוט המפלגות, כך מקווים באיטליה, יתרום ליציבות הפוליטית שכה חסרה בהמערכת הפוליטית בארץ המגף מאז ומתמיד.
על הניצחון מעיבה העובדה כי ברלוסקוני נסמך על מפלגת “הליגה הצפונית” לשם הבטחת הרוב בשני בתי הפרלמנט. המפלגה, הנושאת את דגל המאבק בהגירה, זכתה בהישג הגדול ביותר בבחירות, כשהכפילה את כוחה ליותר מ-8% מהקולות בכל אחד מבתי הפרלמנט. מפלגה זו חרתה על דגלה את רעיון הפיכתה של איטליה למדינה פדראלית. בעוד רבים מחבריה מחזיקים בדעות ליברליות בתחומים חברתיים, המפלגה נחשבת ימנית-קיצונית בתחומים אחרים ובראשם היחס למהגרים. כעת, חוששים רבים באיטליה כי תלותו של ברלוסקוני בתמיכתם של חברי הליגה תאפשר להם לקדם יוזמות חריפות נגד ההגירה.
ברלוסקוני עם בוש – חוזר לעניינים. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית
ניצחון למרקל
מאז נבחר, מנסה סרקוזי בכל כוחו לקדם את רעיון “איחוד הים התיכון” כאמצעי מרכזי למאבק בהגירה. בחזונו, הציע סרקוזי למדינות האזור להקים ארגון במתכונת זהה לאיחוד האירופי, שיוביל לשיתוף פעולה עם מדינות צפון אפריקה. התוכנית זכתה אמנם לתמיכה של מרבית מדינות צפון אפריקה, אך באירופה נרשמה התנגדות חריפה, בעיקר מצד הקאנצלרית הגרמניה.
מרקל יצאה בעיקר נגד התכנון המקורי לקבל לארגון כחברות מלאות רק את המדינות בדרום אירופה, השוכנות לחופי הים התיכון. לתפיסתה, אם לא כל מדינות האיחוד תהיינה חברות במסגרת החדשה, הצלחתה של זו עשויה לערער את הקשרים בין מדינות האיחוד האירופי “הצפוניות” למדינות הדרום. בנוסף, ובתגובה לתוכניות להקים בנק משותף לארגון החדש כדי שזה יממן פרויקטים משותפים, הצהירה מרקל בפגישה שערכה עם נשיא מצרים מובארק כי “אין לנו יותר כסף להשקיע באיחוד” [5].
באמצע מרץ השנה, ערב כינוסם של כל מנהיגי האיחוד לאמץ את התוכנית, נפגשו מרקל וסרקוזי על מנת ליישב את המחלוקת ביניהם. נוסחת הפשרה אליה הגיעו השניים התפרשה בעיני רבים כניצחון גורף למרקל. במקום פורום בינלאומי של מדינות הים התיכון שיכלול 9 סוכנויות חדשות ובנק השקעות, יהיה “איחוד הים התיכון” לא יותר ממסגרת הידברות לשיתופי פעולה עם נשיאות וגוף מנהלתי. גוף זה מהווה התקדמות משמעותית מ”תהליך ברצלונה” הרעוע שמנסה האיחוד האירופי לקדם באזור מאז שנות התשעים, אך הוא רחוק מהתוכנית המקורית שהציג סרקוזי [6].
גורדון בראון – מחשב את קיצו לאחור?
פחות משנה מאז החליף את טוני בלייר, שיעורי התמיכה הגבוהים להם זכה מספר 2 הכמעט-ניצחי של הלייבור נראים כמו זיכרון רחוק. בחודשים האחרונים ירד שיעור התמיכה במפלגת הלייבור לשפל שלא נודע בממלכה מאז ימי תאצ’ר באמצע שנות השמונים.
המשבר בכלכלה העולמית גובה את מחירו גם מהבריטים, שתולים את האשם במדיניות הכלכלית הכושלת שהוביל בראון בשנותיו במשרד האוצר, ואשר מוביל כעת מחליפו, אליסטר דארלינג. המשבר הכלכלי הנמשך גרם לצניחת מדד אמון הצרכנים בכלכלה לשפל של 15 שנים. רק בחודש האחרון התקבלה דוגמא לחולשתם של השניים, שעה שפעלו לתקן רפורמה במס ההכנסה שבראון עצמו הוביל לפני כשנה. במפלגה השמרנית הסתערו על הצעד. מנהיג המפלגה, דיוויד קמרון, כינה את המהלך “ויתור משפיל” ואת ראש הממשלה בראון כ”פאתטי”.
בצד המאבקים הפוליטיים, מודעים כולם כי מצב הכלכלה הבריטית במשבר, אולי אף חמור משכנותיה, וזאת עקב תלות גדולה יותר של המוסדות הפיננסים הבריטיים במשק האמריקני. בסוף החודש הכריז הבנק המרכזי של אנגליה על תוכנית חירום בהיקף של 50 מיליארד ליש”ט (כ-100 מיליארד דולר). התוכנית חסרת התקדים בבריטניה אמורה לייצב את המערכת הבנקאית, שנכנסה לסחרור בחודשים האחרונים כתוצאה ממשבר האשראי בארה”ב. בעוד הדעות לגבי סיכויי הצלחתו של הצעד האחרון חלוקות, הרי שרבים מכירים בכך כי גם במקרה הטוב ביותר התוכנית תסייע לעצור את הצניחה הכלכלית ולייצב את המשק. על צמיחה מחודשת איש אינו מדבר כעת [7].
בסתיו האחרון, כתוצאה מהסקרים המחמיאים, עוד השתעשע בראון ברעיון של עריכת בחירות בזק. בסופו של דבר הוא הכריע נגד המהלך, ומבחינתו טוב שכך, שכן התמיכה בו התדרדרה במהירות. בתחילת החודש הנוכחי תיערכנה בחירות מקומיות בממלכה המאוחדת, בהם צפויים השמרנים לזכות לניצחון סוחף, שוודאי יגביר את הלחץ על ממשלתו של בראון. על פי לוח הזמנים הפוליטי בבריטניה, הבחירות הכלליות הבאות תיערכנה על הנייר רק ב-2010, אך על פי מצב העניינים הנוכחי קשה לראות את ממשלת הלייבור שורדת שנתיים נוספות. יתרה מכך, הנתונים הנמוכים בסקרים ביחד עם כשלון בבחירות המקומיות, עשויים להגביר את הקריאות בתוך הלייבור להחליף את בראון במועמד אחר, אולי אף לפני הבחירות הכלליות הבאות.
גורדון בראון – עומד לסיים את תפקידו? צילום: קרן המטבע הבינלאומית
הרמוניה באיחוד
אירופה המזדקנת מתחילה לשלם את מחיר המדיניות הכלכלית שלה – מערכת רווחה נדיבה מדי, מדיניות הגירה ליברלית מדי והתרחבות מהירה מדי ככל הנראה של האיחוד האירופי. הרפורמות המתקבלות על ידי ממשלות אירופה בשנים האחרונות הנוגעות למערכת הפנסיה הציבורית ולמערכות רווחה אחרות, יתחילו להשפיע בתוך כמה שנים. מהמשבר הנוכחי, כך נראה, תצליח אירופה לצאת רק לאחר שמחירי האנרגיה ושאר הסחורות ישובו לרמה סבירה יחסית.
החצי המלא של הכוס, מבחינת האיחוד האירופי, הוא העובדה כי המשבר הכלכלי הקשה מייצר הזדמנות לבצע רפורמות עמוקות, מהן נמנעו ביבשת במשך שנים רבות. בינואר 2009, צפויה אמנת ליסבון להיכנס לתוקף, ומימושה יהפוך את תהליך קבלת ההחלטות באיחוד האירופי ליעיל יותר.
גם המערכות הפוליטיות באירופה צפויות להתנהל בצורה הרמונית יותר. בגרמניה, תתקיים בשנה הבאה מערכת בחירות, ובה צפויה הקנצלרית מרקל למנף את הפופולאריות הרבה שלה על מנת להקים ממשלה יציבה יותר ממשלת האחדות הרעועה עליה היא מופקדת כיום. בצרפת, בשל המשטר הנשיאותי, ימשיך סרקוזי להנהיג ביד רמה עד 2012 לפחות. הבחירות למחצית הסנאט בהמשך השנה עשויות להחליש אותו במידה מסוימת, אולם נותר לו זמן בכדי לשנות את התמונה לחיובית עבורו. גם בבריטניה, ככל הנראה, תתקיים מערכת בחירות בשנה הבאה, סביב חודש מאי. לאחריה, בין אם תהיה זו המפלגה השמרנית או המפלגה הליברלית, יסתיים הקיפאון הפוליטי בו מצויה המערכת הפוליטית בשנים האחרונות, על רקע פרישתו של בלייר הלא פופולארי והחלפתו ללא בחירות בגורדון בראון. באיטליה, הפכה המערכת הפוליטית למרכזית ויציבה יותר עם התמעטות כמות המפלגות בפרלמנט ובספרד נבחר ספאטרו לכהונה שנייה. עם זאת, על אף שבזירה הפנימית נראה כי הוא שרד את השפל בשיעורי התמיכה בו, הרי שבזירה הבינלאומית הוא עדיין בבחינת מוקצה בוושינגטון ובכמה מדינות באירופה.
יישום הרפורמות שנקבעו באמנת ליסבון, ובחירתו של נשיא דומיננטי לאיחוד האירופי, כזה שיצליח להפוך את האיחוד לגדול מסך חלקיו, עשויים לתרום ליציאה מהמשבר ולביסוס מעמדו של האיחוד האירופי בעולם ככוח מאוחד.
הערות
1. Carter Dougherty and Katrin Bennhold, “Inflation squeezes middle-class Europe”, International Herald Tribune
2. Elisabetta Povoledo, “Frustration in Italy, and blame for the euro”, International Herald Tribune, 29/04/2008
3. “April 2008 Consumer Survey”, National Bank of Belgium, 18/04/2008
4. “The pain in Spain”, Economics Intelligence unit Briefing, 22/04/2008
5. “Merkel: No more money for Mediterranean Union”, Xinhua, 23/04/2008
6. Ingrid Melander, “EU leaders to endorse Mediterranean Union”, Reuters, 14/03/2008
7. “Bank of England offers US$100B rescue package”, AP, 21/04/2008
