שנה לפני צמצום הכוחות ובאפגניסטן מביטים כבר ליום שאחרי. כשזיכרון הכישלון האמריקני בעיראק עדיין טרי, פועלים בקאבול להבטיח את סיכויי יציבות השלטון גם בלי עזרה של הדוד סם. מנגד, בפקיסטן, גובר הלחץ נוכח הסכנה הביטחונית וההאטה הכלכלית הצפויה עם יציאת האמריקנים.

כשיצאו האמריקנים למלחמה העולמית בטרור בסוף 2001, הכריז הנשיא בוש כי “האנשים המדוכאים של אפגניסטן יכירו את הנדיבות של ארה”ב ובני בריתנו”. 12 שנה מאוחר יותר, אחרי תקופות לחימה קשות ועשרות אלפי חיילים שנדרשו למשימה, סקר של קרן אסיה לפיתוח, שמפרסמת סקרים שנתיים לגבי אפגניסטן מאז 2004, מצייר תמונה אופטימית בקרב האפגנים בכל האמור ליום שאחרי.

כמעט 90% ציינו כי יש להם אמון בכוח הביטחון הלאומי של אפגניסטן שאומן וצויד על ידי נאט”ו לעומת 77% שחשים פחד כלפי הכוחות הזרים במדינה, כולל האמריקנים. שיעור התמיכה בטאליבן ובקבוצות האופוזיציה האחרות ירד דרמטית – מ-56% ב-2009 ל-35% השנה. שיעור אלו המאמינים כי לנשים מגיע שוויון זכויות וכי המדינה נמצאת בדרך הנכונה נמצאים גם כן בעלייה. אמנם שיעורם של אלו התומכים בדמוקרטיה נמוכים יחסית – 59% ציינו כי הם “חשים ברמה מסוימת של פחד” כשהם נקראים ללכת לקלפי להצביע בבחירות ו-68% אמרו כי הם יפחדו להשתתף אפילו בהפגנת מחאה שלווה, אך את אלו אפשר להסביר גם בפיגועי הטרור של הטאליבן בעת הבחירות הקודמות [1].

נתונים אלו מצטרפים להבעת אמון מרשימה בממשל הנוכחי באפגניסטן ומתחושת מיאוס מפעילות הטאליבן וקבוצות קיצוניות אחרות. אם הדבר היה תלוי באזרחי המדינה, הם היו נפטרים גם מהגורמים הזרים המערביים שהתערבו במדינה, גם מפקיסטן וגם מגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים. האפגנים רוצים שלטון מרכזי חזק וסמכותי כי המטרה שלהם היא קודם כל יציבות. גם הם זוכרים היטב את שהתרחש בעיראק ביום שהאמריקנים יצאו ומאמינים כי הדרך ליציבות ולרווחה מחייבת שלטון כזה. הציבור האפגני גם מאמין שהוא הגיע לבשלות ומסוגל כיום לעמוד על רגליו ולהתמודד עם איומים רדיקליים גם ללא סיוע אמריקני בלחימה. האם הצדק עימם? את זאת נדע רק אחרי הנסיגה האמריקנית.

ב-2008-2009, יצא הטאליבן לסיבוב קרבות חדש ובאפגניסטן התעורר החשש מפני חזרה לסדר הישן. התחדשות הלחימה הביאה לזינוק במספר ההרוגים האמריקנים מ-295 ב-2008 ל-711 ב-2010. אובאמה, שהבטיח להכריע את המלחמה באפגניסטן, הורה על תגבור משמעותי של הכוחות בעשרות אלפי חיילים. ואכן, האמריקנים נחלו הצלחה צבאית – תגבור הכוחות ושינוי בתורת הלחימה שכלל עלייה דרמטית בשימוש בכטב”מים (כלי טיס בלתי מאוישים), בלמו את התחזקות הטאליבן, חיזקו את השלטון הרעוע של קרזאי ואפשרו לאובאמה להורות על צמצום הדרגתי של הכוחות עד להשלמת הנסיגה של עיקר הכוח הלוחם ב-2014.

חיילים אמריקנים באפגניסטן – חוזרים הבייתה? צילום: משרד ההגנה

הסכם הביטחון החדש

במהלך כל השנים האחרונות דנים האמריקנים ביחד עם ההנהגה האפגנית על תוכנית הנסיגה והיום שאחרי, כשהאינטרס המשותף הוא לבצע את הנסיגה במהירות האפשרית ומבלי לייצר ואקום דוגמת זה שהותירו האמריקנים בעיראק. על מנת לעמוד ביעד הזה, משקיעים ארה”ב ובנות בריתה משאבים רבים בבניית כוח ביטחון מקומי ובמקביל, תומכים בחיזוק השפעתה של הודו על המתרחש באפגניסטן. לפני כשנתיים חתמו אפגניסטן והודו על ברית אסטרטגית בין המדינות, הראשונה מסוגה עבור האפגנים מזה 38 שנה. התקווה הן של האפגנים והן של האמריקנים היא שההשפעה ההודית תבלום כל ניסיון לערער את מערך הכוחות באזור, דוגמת הבחישה האיראנית בעיראק ביום שאחרי הנסיגה האמריקנית [2].

לאור העובדה כי המנדט להצבת כוחות בינ”ל במדינה יפוג בסוף 2014, שוקדות ארה”ב ואפגניסטן על הסכם ביטחון חדש עד סוף השנה שיסדיר את המשך הנוכחות של הכוחות המערביים במדינה בשנים הקרובות. ארה”ב וברית נאט”ו מחזיקות כיום ביחד 73,000 חיילים במדינה, שני שלישים מהם אמריקנים.

מטבע הדברים, מדובר ברגע חשוב בתולדות השלטון החדש של אפגניסטן, כזה שגורר לחצים מבית ומחוץ. נשיא אפגניסטן קרזאי, שצפוי לסיים את תפקידו בשנה הבאה, עומד בחזית המגעים והוא נוקט בסחבת מכוונת ואף ציין לא מכבר כי “אני לא מאמין לארה”ב והם מנהלים מסע תעמולה נגדי במשך השנים”, כאילו מבקש להבהיר שהוא לא “בכיס” האמריקני בכל האמור להסכם החדש כפי שטוענים בטאליבן ובארגוני האופוזיציה האחרים.

ארה”ב מצידה מאיימת כי אם הנשיא האפגני לא יחתום על ההסכם עד סוף השנה, תוציא ארה”ב את כל כוחותיה מהמדינה ותותיר אותה לגורלה [3]. במקביל, מאיימים בנאט”ו כי בלי הסכם עם ארה”ב והסכם נלווה עם נאט”ו, לא רק פריסת החיילים באפגניסטן תעמוד בסימן שאלה, אלא גם המשך הסיוע האזרחי, שפירושו אובדן מיליארדים רבים וחשובים למשק המקומי.=

קרזאי משחק קשוח, ונראה כי הוא מהלך על קו דק. הוא הביא את ההסכם לדיון בפני המועצה הגדולה באפגניסטן, הלויה ג’ירגה (“מועצה גדולה” בפשטונית), וזכה לאישורם של 2,500 החברים, לא לפני שהצהיר כי גם אם יושג הסכם, הוא לא יחתום עליו לפני חודש אפריל, מועד הבחירות לנשיאות והרבה אחרי האולטימטום שקבעו האמריקנים לסוף השנה האזרחי. כחלק מהמו”מ, מפריחים האפגנים תנאים מתנאים שונים, דוגמת דרישה להתנצלות מהאמריקנים על “פשעי העבר”, או דרישה להתחייבות אמריקנית שלא לפשוט עוד על בתים באפגניסטן, “אפילו לא עוד פעם אחת”. דרישות אלו עולות ברעש גדול ונעלמות מעצמן כעבור מספר ימים.

מי שקראה פומבית לקרזאי לדחות את ההסכם עם ארה”ב היא איראן. האינטרסים המשותפים של איראן עם הודו והעובדה כי שתיהן רואות בפקיסטן ובטאליבן יריבים, אמורים לסכל כל ניסיון איראני לערער את מאזן הכוחות המתוכנן באזור ביום שאחרי היציאה האמריקנית. עם זאת, בטהרן לא מקדמים בברכה את ההסכם המוצע, שיסדיר השארה של כוחות אמריקנים ממש מעבר לגבול לעוד מספר שנים. ערב ביקורו של נשיא אפגניסטן באיראן במהלך חודש דצמבר, קראו לו האיראנים רשמית שלא לחתום על ההסכם המוצע מחשש שיהיו לו “השלכות שליליות בטווח הארוך על סוגיות אזוריות” [4].

אובאמה עם נשיא אפגניסטן קרזאי – נערכים ליום שאחרי. צילום: הבית הלבן

פקיסטן מודאגת מתמיד

מי שמוטרדת ומביטה על העת לכיוון אפגניסטן היא שכנתה-יריבתה, פקיסטן. אותה פקיסטן, שבעבר הלא רחוק התרעמה על הנוכחות האמריקנית באזור ותלתה בה את האשם לליבוי פעילות הטרור בחלקה המזרחי של המדינה, חוששת כעת כי האמריקנים יממשו את איומם וייסוגו מהאזור במהלך אחד מהיר.

בפקיסטן חוששים פחות מהתעוררות מחדש של הטרור ויותר ממיתון חריף וזינוק באבטלה במדינה – מאז החלה המלחמה העולמית בטרור, קיבלו באיסלמבאד סיוע אמריקני בדמות אמצעי לחימה וכסף בשווי כולל של כ-20 מיליארד דולר, בתמורה לחלקם בייצוב הזירה. בנוסף, התשלום תמורת שינוע האספקה לכוחות נאט”ו דרך שטחה של פקיסטן ממשיך להוות מקור חשוב נוסף למטבע זר במדינה.

בשיא המלחמה, כרבע מהמסחר בין פקיסטן לאפגניסטן התקיים בדמות שינוע חומרים לכוחות הבינלאומיים שנלחמו באפגניסטן [5]. מאז, צומצם השימוש בנתיב זה והוא אף נעצר לפרקים בעקבות התקפות טרור וזעם על הממשלה באיסלאמבד. לכך יש להוסיף את הפגיעה הכלכלית באפגניסטן עצמה כתוצאה מצמצום הסיוע והמעורבות הבינ”ל – הבנק העולמי כבר הוריד את תחזית הצמיחה השנתית בשנים הקרובות למשק האפגני מ-10% ל-6%.

ההאטה הכלכלית באפגניסטן תשפיע משמעותית על פקיסטן לא רק בצורת צמצום נוסף של הסחר בין המדינות, אלא גם בחזרה המונית של מהגרי עבודה פקיסטנים מאפגניסטן בחזרה הביתה, תהליך שרק יכביד עוד יותר על השוק הפקיסטני ההולך גם כך לתקופה לא פשוטה. התדרדרות ביטחונית באפגניסטן נטולת האמריקנים יכולה ליצור במהירות זרם מחודש של פליטים אפגנים אל תוך פקיסטן, אתו קרוב לוודאי לא תוכל להתמודד ללא סיוע חוץ.

אין זה פלא איפה כי בפקיסטן נערכים כבר כיום לנסיגה הצפויה כך או אחרת. צמצום הכוחות המערביים בשנתיים האחרונות כבר פגע בכלכלה המקומית, והוביל את פקיסטן לבקש ולקבל הלוואה בשיעור של 6.6 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינ”ל לשם ייצוב המשק, מוקדם יותר השנה. פנייה דומה לבנק העולמי עדיין נמצאת בתהליכי אישור.

קרזאי עם ראש ממשלת פקיסטן שאריף – ישתפו פעולה נגד הטאליבן? צילום: אתר הנשיא

שיחות שלום עם הטאליבן?

בפקיסטן העלימו עין במשך שנים מהנעשה בגבולם המערבי, שם פועל הטאליבן המאיים להשתלט על כל המרחב המערבי של המדינה ואולי אף להביא לפירוקה. מבחינת הפקיסטנים, חשוב לציין, איום ה”טאליבן” הוא למעשה שני סוגים שונים של איומים – הזרוע המקומית של הארגון מסונפת לאל-קעידה ומגבירה את פעילות הטרור שלה לאחרונה, ולצידה פועלת הזרוע האפגנית של הארגון, שרבים מאנשיה מצאו מקלט באזורים המערביים של פקיסטן. בשם הניסיון להשיג התייצבות בזירה טרם יציאת האמריקנים, הולכים ומתחזקים בפקיסטן הקולות הקוראים לטפל בבעיה פעם אחת ולתמיד. לשם כך, הגיע ראש ממשלת פקיסטן, נאווז שאריף, לביקור בקאבול, שבמהלכו סיכמו שני המנהיגים כי יפעלו ביחד להתנעת שיחות שלום עם הטאליבן האפגני, לאחר שניסיון קודם נכשל ביוני האחרון.

הצעד המשמעותי ביותר שביצעו בפקיסטן כדי לתת לשיחות השלום סיכוי הגיע לפני חודשיים, כששיחררו ממעצר את מולה ברדאר, אחד משני המייסדים של הטאליבן האפגני כסגנו של מולה עומר, ומפקדו הצבאי לשעבר של הארגון. שחרור ברדאר, ביחד עם עוד כמה עשרות מחבלים מארגון הטרור, נתקל בהסתייגות אמריקנית אך גם בהבנה כי דרוש צעד דרמטי על מנת להפשיר את היחסים בין הצדדים [6].

בסערה סביב ההסכם המוצע עם ארה”ב נמצאים הטאליבן, מטבע הדברים, בצד המתנגד לכל הסכם. מאז הפגין קרזאי עמדה המתנגדת לרצונות האמריקנים נשמעו מצד הטאליבן כמה קולות של תמיכה בו, אך נראה כי מדובר יותר בשביעות רצון מהשינוי בעמדותיו של מי שהחשיבו עד לא מכבר כבובה.

קרזאי, סמל השלטון החדש של אפגניסטן, נמצא בישורת האחרונה של נשיאותו והוא בהחלט חושב על המורשת שישאיר מאחוריו. אחרי שנים ש”כיכב” בפורומים בינלאומיים על תקן הפנים הרציונליות של קאבול, מדגיש הנשיא האפגני את האינטרסים הלאומיים של ארצו, במטרה להביא לאיחוד השורות בתוך המדינה. הוא נמצא כיום במירוץ נגד הזמן להבטיח את יציבות השלטון גם נוכח השינויים הצפויים בשנה הבאה – הבחירות לנשיאות באפריל, וצמצום הכוחות המערביים לקראת סוף השנה.

בנקודת הזמן הזו ברור כי הוא אינו מסוגל לוותר על ההסכם עם האמריקנים, אך גם האמריקנים בכלל ואובאמה בפרט, לא יכולים להרשות לעצמם לסיים את שהותם במדינה בלי הישג משמעותי. האינטרס המשותף של שני הצדדים הוא להבטיח כי אפגניסטן נטולת האמריקנים לא תיפול בשנית לידי הטאליבן. מבחינת קרזאי, איחוד השורות מבית, ומאמץ משותף עם הפקיסטנים נגד הטאליבן, הכרחיים על מנת להשיג את היעד הזה. השנה הקרובה אם כן תעמוד בסימן היערכות הצדדים לסיבוב הלחימה הראשון שצפוי באזור בתקופה שלאחר סיום הכיבוש האמריקני. סיבוב זה, שעשוי להגיע כבר באביב הראשון שלאחר היציאה, כלומר באביב 2015, עשוי לקבוע במידה רבה את מידת יכולתם של השלטונות באפגניסטן וגם בפקיסטן לשמור על יציבות.

הערות

1. Aarne Heikkila and Alexander Smith, “A country gripped by fear: Survey finds majority of Afghans afraid of US troops, voting”, NBC News, 05/12/2013

2. עוד על ההסכם במאמר “הברית ההודית-אפגנית”, בגיליון אוקטובר 2011 של סיקור ממוקד

3. Ben Brumfield, “Afghan-US security deal still hangs in the balance”, CNN, 27/11/2013

4. “Iran asks Afghanistan not to sign US security deal ahead of president’s visit to Tehran”, AP, 03/12/2013

5. “Afghan-U.S. bilateral security agreement rattles Pakistan”, ANI, 03/12/2013

6. Dean Nelson and Taha Siddiqui, “Taliban leader Mullah Baradar freed by Pakistan”, Telegraph, 21/09/2013