ההתנצלות הישראלית בפני טורקיה בפרשת משט המרמרה מחלישה את מעמדה של ישראל מול מדינות אחרות באזור. חמור מכך, היא מעמידה בסכנה את היכולת הישראלית לפעול מול איראן וממקמת את ישראל במחנה הטורקי-סעודי-קטארי בסוגיה הסורית, מיקום שלא בהכרח מתיישר עם האינטרסים הישראליים.
הקדנציה השלישית של ראש הממשלה נתניהו והקדנציה השנייה של ברק אובאמה נפתחות בסימן של שיתוף פעולה הדוק יותר בין המדינות. אובאמה שהגיע לישראל לא מעט כדי לחזק את התמיכה הציבורית בישראל ובו ובכך גם את התמיכה הציבורית בארה”ב, מעוניין לעשות סדר מחדש במזרח התיכון, לאחר הדרמות שעבר האזור בשנתיים וחצי האחרונות. ההתנצלות הישראלית המפתיעה בפני טורקיה, מגיעה בעידן שונה לחלוטין מהתקופה שבה נערך משט המרמרה, שעל תוצאותיו ביקשה ישראל להתנצל.
מאי 2010. 9 בני אדם, החברים בארגון הטרור הטורקי IHH, נהרגו בעת השתלטות לוחמי השייטת על אוניית המרמרה, שהייתה בדרכה לפרוץ את המצור הימי הישראלי על עזה. היה זה האירוע האחרון בסדרת אירועים שרדפו את מבצע עופרת יצוקה, שבהם התדרדרו יחסי ישראל וטורקיה לשפל של שנים רבות. ארדואן הזועם דרש התנצלות מישראל, שסברה מצדה כי הטורקים אחראים לאירוע. ועדת החקירה הבינלאומית (“ועדת פאלמר”), פסקה אמנם כי המצור על עזה חוקי, אך האשימה את ישראל בהפעלת כוח מוגזם מכיוון שהפעילים לא נשאו נשק חם. הוועדה גם ביקרה את התנהלות טורקיה והתנהלות ה-IHH. כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם ויחסי ישראל וטורקיה נכנסו לקיפאון.
באותם ימים גם יחסי ישראל וארה”ב היו מעורערים – נשיא ארה”ב אובאמה הביע במספר הזדמנויות עוינות כלפי רה”מ נתניהו בפגישות בארה”ב. הוא כפה על נתניהו הקפאת בנייה ביו”ש כדי להניע מהלך מדיני עם הפלשתינים, ניסיון שפעל בהמשך נגד תהליך השלום, כשהפלשתינים סרבו להתחיל מו”מ בלי הקפאה מוחלטת, למרות שארה”ב לא ביקשה צעד כזה מישראל.
גם ישראל תרמה את חלקה להתדרדות ביחסים עם ארה”ב, כשבעיצומו של ביקור סגן הנשיא ביידן בירושלים, הופשרו לבנייה 1,600 יחידות דיור בשכונת רמת שלמה בעיר. האמריקנים רתחו על ההשפלה.
מעמדה של ישראל בעולם היה אז בשפל – ניקרגואה ניתקה את היחסים; דרום אפריקה החזירה את השגריר; וייטנאם סירבה לארח את הנשיא פרס. בכל רחבי אירופה נערכו הפגנות נגד ישראל. כל זאת, כאמור, כשגם היחסים עם וושינגטון היו במשבר.
מנגד, טורקיה פדתה המחאות מדיניות בכל אשר הלכה. המדיניות הניאו-עות’מאנית של ארדואן-דבוטגולו אשר כללה גם מדיניות של הפשרה עם יריבות העבר הטורקיות קרמה עור וגידים. הטורקים התקרבו לסוריה וללוב, לירדן ולמדינות ערביות נוספות. בקרב הפלשתינים ארדואן הפך לגיבור לאומי. גם היחסים עם איראן התחממו – כשבועיים לפני המשט הודיעו טורקיה ואיראן בתיווך ברזיל שהגיעו להסדר על הטיפול באורניום המועשר האיראני, הסדר ששלוש המדינות סברו כי יביא להורדת הלחץ הבינלאומי על האיראנים. הטורקים גם ניסו להגיע לפתור סוגיות עם ארמניה, קפריסין, יוון, עם המיעוט הכורדי ועוד. ארדואן באותם ימים היה לצומת מדיני מרכזי, ששמר על יחסים קרובים עם ארה”ב, חלק ממדינות אירופה, רוסיה, העולם הערבי ועוד.
בישראל בחרו אז שלא לוותר על העמדה העקרונית שלא להתנצל, והבידוד הישראלי מעמיק. באוגוסט 2010, אמרו אובאמה ומזכירת המדינה שלו הילארי קלינטון, כי ניתן להגיע להסדר בין ישראל לפלשתינים בתוך שנה, ובספטמבר חזר אובאמה על האמירה וסימן את ספטמבר 2011 כיעד. בשמאל הישראלי אף הגדירו תאריך זה כיעד ל”צונאמי מדיני”. אולם כשהכל נראה ורוד עבור ארדואן ושחור עבור ישראל, אירע צונאמי אחר, דרמטי יותר.
אובאמה עם נתניהו בירושלים – הביקור הסתיים בשיחת ההתנצלות לטורקיה. צילום: לע”מ
האביב הערבי טורף את הקלפים
כבמגדל קלפים, דוקטרינת ארדואן, וביחד עימה כל הבריתות והיוזמות, קרסו. ארדואן, שניסה לבנות מצור מסביב לישראל, מצא את עצמו במצור.
שלטונו של קדאפי, מי שהעניק לארדואן פרס זכויות אדם על שמו, קרס, לא לפני שרבבות לובים קיפחו את חייהם, וארדואן עצמו הודיע כי הוא מחזיר את הפרס. בסוריה פרצה מלחמת אזרחים ומספר ההרוגים בה אף עבר את זה שבלוב. שוב היה זה ארדואן, שזמן קצר לפני פרוץ המאורעות הביא לביטול הצורך בוויזה במעבר בין המדינות, שהצטרך לסגת מהברית שכרת במו ידיו.
גם היחסים עם איראן, הפטרונית של סוריה, התערערו באופן מיידי והאיראנים אף איימו על טורקיה לבל תעז לפלוש לסוריה כדי להפיל את משטר אסד. האיום היה אפקטיבי ואף גובה במטריה רוסית – הטורקים חששו מלפעול נגד סוריה גם כשהסורים הפילו מטוס קרב טורקי והפגיזו במספר הזדמנויות את הגבול עם טורקיה.
באירופה, שמצאה עצמה במשבר כלכלי חמור וקשה יותר מכפי שדמיינה, השתתקו קולותיהם של אחרוני התומכים בצירוף טורקיה לאיחוד. ארדואן, שהגיע לבקר במצרים תחת הנהגתו של מוחמד מורסי, התקבל בחשדנות רבה. הביקור שלו נחשב לכישלון מדיני מהדהד. רמז לכך היה בסירוב המצרים לאפשר לו להגיע לעזה, ככל הנראה מחשש שארדואן ינסה להלהיט את הרוחות ברצועה. ארדואן, שהתחייב ואף העביר מאות מיליוני דולרים כסיוע לעזה, לא יכול היה לפדות את השקעותיו ברצועה, שנפלה תחת השפעה מצרית מלאה, בעוד ישראל מפחיתה מהאחריות שלה, תהליך שהגיע לשיאו לאחר מבצע עמוד ענן.
אם כל זה לא הספיק, ביקשו הכורדים לנצל את המצב ופתחו בהתקפה שגבתה 900 קורבנות בשנה האחרונה, עד שארדואן נאלץ להגיע להסדר איתם, ועל כך בהמשך.
בזמן שחלומות האימפריה של ארדואן נמוגים בזה אחר זה, חיזקה ישראל את מעמדה הבינלאומי – מצעד של מנהיגים עולמיים, ובראשם אובאמה ופוטין נחת בישראל והביע תמיכה בה; הסינים מתמודדים על פרויקטי תשתית גדולים ובהם הרכבת לאילת; קפריסין ויוון, יריבותיה של טורקיה שבשנים האחרונות הוסיפו להתרחק ממנה בשל מדיניות ארדואן, חתמו עשרות שנים של עוינות לישראל וחיפשו כל דרך להתקרב – צבאית, כלכלית, תיירותית ובהגברת שיתוף הפעולה בחיפושי הגז בים התיכון.
אובאמה עם ארדואן – ישראל וטורקיה נותרו שני העוגנים המרכזיים באזור. צילום: הבית הלבן
למה עכשיו?
ראש הממשלה נתניהו הציב במרכז סדר היום שלו את האתגרים הביטחוניים שמולם ניצבת ישראל, ובהם הגרעין האיראני, הכאוס בסוריה והסכסוך הפלשתיני, וכל זאת בעיצומו של המשבר הכלכלי שהגיע גם לישראל. נראה כי תפיסה זו של המציאות המזרח תיכונית היא שעודדה אותו לשקול את הפיוס עם הטורקים.
ארדואן מצדו מצא עצמו בסיטואציה בעייתית יותר – רבבות סורים חוצים את הגבול לטורקיה; ארצו מותקפת מעת לעת על ידי הסורים ללא יכולת להגיב באופן משמעותי; המתקפה הכורדית הופכת לאלימה יותר ויותר. אחרי הוויתור של אסד על המחוז הכורדי בסוריה שמתקרב יותר ויותר למדינה, וזאת לצד האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק שכבר נהנית מחופש למעלה מ-20 שנה, חשש ארדואן מתסיסה קשה יותר מכיוון הכורדים שיאמצו את רעיונות האביב הערבי נגד טורקיה.
החשש הזה הוביל את ארדואן בשבועות האחרונים לנהל מו”מ עם עבדאללה אצ’אלאן, מנהיגם הבלתי מעורער של הכורדים המרצה מאסר עולם בבידוד. ארדואן הבטיח לשפר את תנאי מאסרו ובעיקר הבטיח להעניק שורה של זכויות פוליטיות לכורדים החיים בטורקיה שחלקם לא מעוניינים במדינה עצמאית אלא רק בשוויון זכויות אזרחי. אצ’אלאן עצמו תומך בשחרור מדיני אך הודיע כי לאור הבטחות הממשלה הטורקית הוא קורא לכל תומכיו להניח את נשקם ולהכריז על הפסקת אש, לאחר עשרות שנים וכ-40,000 הרוגים משני הצדדים.
המצור המדיני הביא את ארדואן לכאורה לרכך אמירה קודמת שלו נגד ישראל. בוועידה של האו”ם בווינה אמר ארדואן כי צריך להגדיר את האסלאמופוביה כפשע נגד האנושות, בדומה ל”ציונות, אנטישמיות ונאציזם”. בראיון לעיתון דני כמה שבועות לאחר מכן, הבהיר כי הוא אמנם עומד מאחורי דבריו אך עם זאת “אין סיבה שדבריי לא יובנו. הביקורת שלי היא נגד המדיניות הישראלית” [1]. בישראל התייחסו לדברים כאילו שרה”מ הטורקי שינה את דבריו ואף קישרו את זה להתנצלות הישראלית, אולם בפועל ארדואן לא שינה את גרסתו.
ארדואן נוטש פורום משותף עם פרס – מצבה המדיני של טורקיה קשה מאשר לפני שלוש שנים. צילום: הפורום הכלכלי העולמי
ישראל מצטרפת לתומכי המחנה הסוני?
בעת ביקורו של אובאמה בישראל הבשילו התנאים לפיוס בין ישראל לטורקיה, שתי בעלות הברית היציבות האחרונות שנותרו באזור מבחינת האמריקנים.
נתניהו הסביר את בקשת הסליחה מארדואן ככזו הנובעת מהתדרדרות המצב בסוריה, כולל החשש מאובדן השליטה על הנשק הכימי שם. נראה כי בישראל מאמינים שתיאום ביטחוני עם הטורקים בסוגיה הסורית יקל על ההתמודדות עם הבעיה, וייתכן שישראל קיבלה הבטחה אמריקנית בנושאים אחרים בתמורה להתנצלות הזאת, שהתקבלה בציבור הישראלי ברגשות מעורבים.
כל התוכניות האמריקניות, הישראליות והטורקיות עשויות להפוך ללא רלוונטיות בכל הנוגע להסכמות שהושגו, בהתאם למתרחש בסוריה. ישראל מעוניינת כי בסוריה תושג יציבות והנשק האסטרטגי הסורי יהיה בידיים אחראיות. האינטרס הישראלי, כפי שנותח באתר זה בעבר, הוא בפירוקה של סוריה לפי מפתח עדתי באופן שיוביל לסיום ההרג הנרחב, ויקים על חורבותיה של סוריה שתי מדינות או יותר שלא יהוו איום על ישראל. האינטרס הטורקי הוא להפיל את משטר אסד ולכונן משטר סוני ידידותי לטורקיה. האמריקנים מצידם, מעוניינים בראש ובראשונה בסיום הקטל האזרחי, ולאחר מכן בהקמתו של משטר סוני שיהיה ידידותי למערב.
על אף שאיפות אלו, נראה כי אם לא תהיה התערבות מדינית ו/או צבאית מספקת כדי לכפות את אחד מהמתווים הללו, נפילתו של משטר אסד תוביל את סוריה לכאוס חמור עוד יותר. מי שייתן את הטון תהיינה מיליציות של הג’יאהד העולמי שיבקשו לנקום בעלווים ולאחר מכן בכל מי שאינו מוסלמי התומך בגישתם הרדיקלית. עם האיום הזה ישראל יכולה להתמודד כל זמן שמחבלים אלה אינם אוחזים בנשק אסטרטגי כגון טילי קרקע-קרקע, נשק כימי מכל סוג שהוא, טילי נ”מ מתקדמים וכדומה.
התמיהה שעולה מההתנצלות הישראלית היא באשר לפתרון שאליו שואף ראש הממשלה הישראלי. כדי ליישר קו עם הרצון הטורקי ועם הרצון האמריקני, ישראל בעצם נתפסת כמי שתומכת בהפלת משטר אסד ובהקמת משטר סוני מתון, אולי בחסות טורקיה ומדינות המפרץ. אולם הדרג הצבאי בישראל כבר הביע את חששו מכך שאיראן תפעל להקים מיליציות משל עצמה וסוריה שכבר עברה לבנוניזציה, תעבור גם עיראקיזציה וכל זאת על סף דלתה של ישראל.
ההתנצלות הישראלית גם מושכת תביעות התנצלות מגורמים אחרים ומחלישה את ישראל באזור. ישראל עשויה לשלם מחיר יקר על ההתנצלות הזאת, לא בשל הפגיעה בכוח העמידה שלה מול יריבותיה במזרח התיכון, אלא בשל ההשלכות מהתקרבות לטורקיה שעשויות לכבול את ידיה לא רק בסוגיה הסורית, אלא גם בסוגיה האיראנית. בחודשים הקרובים תיבחן מידת הכנות הטורקית ברצון להתפייס וייבחנו השלכות ההתקרבות הישראלית לטורקיה על ביטחונה של ישראל.
הערות
1. “Turkish PM stands behind his controversial remarks on Zionism”, Hurriyet, 20/03/2013
