בהפרש כמה חודשים, קיבלו הסינים הצעות לבנות נמלי ים צבאיים בפקיסטן ובאיי סיישל. שני אלו עתידים להיות חלקים אחרונים במערך שבונים הסינים בשנים האחרונות, במטרה להדק אחיזתם מסביב להודו. במקביל, פועלים האמריקנים להדק את שיתוף הפעולה בין הדמוקרטיות בדרום-מזרח אסיה, על רקע הסכסוך הנמשך בים סין הדרומי. כמו שחקני שח הממקמים את כליהם, נערכות המעצמות למערכה הבאה.

במאמר “הברית ההודית-אפגנית”, שפורסם בגיליון אוקטובר 2011, סקרנו את השלכות הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן על יחסי הכוחות בזירה ובפרט על החזית ההודית-פקיסטנית. במאמר הצגנו מתווה על פיו ההסכם שנחתם בין הודו לאפגניסטן באותו חודש היה יריית הפתיחה לברית אסטרטגית חדשה בין שתי המדינות, שתהווה ציר משמעותי חדש.

פקיסטן, הצלע השלישית במשולש האזורי, מוצאת עצמה בפני עידן חדש גם כן – נסיגת האמריקנים מאפגניסטן, חיסול בן-לאדן והפגיעה האנושה בכל שדרת הפיקוד של אל-קעידה, מורידים את העניין האמריקני באזור. השלטון הפקיסטני, המתקשה גם כך להכיל את ריבונותו על כל שטחי המדינה, יאלץ להתמודד בקרוב עם הטאליבן ושאר הגורמים הראדיקליים בכוחות עצמו.

החיבור בין אפגניסטן הפרו-מערבית להודו, לא הותיר לפקיסטנים הרבה ברירות – במאי 2011, שבועיים לאחר חיסולו של אוסאמה בן-לאדן על אדמת פקיסטן, יצא ראש הממשלה הפקיסטני, יוסוף ראזה ג’ילאני, לביקור בסין: “אנחנו גאים שסין היא החברה הטובה ביותר והקרובה ביותר שלנו וסין תמיד תמצא את פקיסטן לצידה”, הכריז ערב צאתו לסין. במהלך הביקור, פנה ג’ילאני למארחיו בבקשה שיבנו נמל בעיר הדרום-מערבית גוואדר אשר שבמחוז בלוצ’יסטן ויקיימו שם, לאחר השלמת הבנייה, נוכחות צבאית קבועה.

סין כבר מחזיקה את הנמל המסחרי הקטן בגוואדר ופועלת לבנות אוטוסטרדה לעיר הבירה ונמל תעופה חדש, אך כעת הפקיסטנים מעוניינים גם בפעילות צבאית. בסין מיהרו ודחו את ההצעה על הסף, אך רבים ראו בה איתות ברור ליריבותיהן של סין ופקיסטן על הצפוי להתרחש.

נוכחות סינית קבועה בנקודה זו, רק 180 קילומטרים מזרחית לאיראן ולמפרץ הפרסי, תהווה שינוי דרמטי ביחסי הכוחות באזור הרגיש הזה, ובכל המאזן הגיאו-פוליטי. עם נוכחות סינית קבועה שם, ארה”ב תצטרך להתחשב בגורם משמעותי חדש בזירה, בטרם תרצה להזרים כוחות לאזור [1].

גוואדר – על הכניסה למפרץ הפרסי. מפה: גוגל
הקליקו על המפה להגדלה

האינטרסים הן של סין והן של פקיסטן לבצע מהלך כזה משמעותיים – ראשית, במהלך השנים האחרונות מקדמים הסינים פרויקטי תשתית גדולים בבלוצ’יסטן, בהיקף של כ-15 מיליארד דולר על פי דיווחי הממשלה הפקיסטנית. בין הפרויקטים הבולטים: בית זיקוק לנפט, מכרות אבץ ונחושת, אוטוסטרדה מהנמל הימי האמור לבירת בלוצ’יסטן ונמל תעופה [2]. באופן טבעי, הם מעוניינים לשמור על ההשקעות שלהם ולמנוע כל התערבות זרה באזור, ובפרט אמריקנית.

שנית, סין כבר מושקעת בבניית נמלים בסרי לנקה, בנגלדש ובורמה, במדינית שמכונה “שרשרת פנינים”, שמטרתה הלא מוצהרת היא לבסס את אחיזתה של סין באוקיאנוס ההודי, ואגב כך לבלום את הודו במידת הצורך. ראש הגשר שמציעים הפקיסטנים יספק לסינים גישה ישירה לכניסה למפרץ הפרסי ולנתיבי הסחר שבו, ובכך ישמש לסינים כאמצעי לחץ יעיל גם מול ארה”ב וגם מול הודו.

סין תוכל להשתמש בקלף מיקוח כזה מול הרצונות האמריקנים במפרץ הפרסי, אך היא תכוון לאינטרסים קרובים הרבה יותר לבית – הבחישה האמריקנית במרכז אסיה ובפקיסטן בפרט נמשכת זמן רב מדי לטעמם של הסינים, ומוטב להרחיק את האמריקנים מהאזור. חשוב מכך, הסינים מחפשים קלפי מיקוח נגד ארה”ב, שמחזקת אחיזתה בדרום-מזרח אסיה ובתת היבשת – בשנים האחרונות נערכו כ-50 תרגילים צבאיים משותפים לצבאות ארה”ב והודו, השתיים חתמו על הסכם תקדימי לשיתוף פעולה בתחום הגרעין וארה”ב אף עודדה את הודו להדק קשרים עם הדמוקרטיות האחרות בדרום מזרח אסיה

האינטרס הפקיסטני המיידי במשוואה ברור – ראש הממשלה ג’ילאני, שסופג ביקורת והשפלות מהאמריקנים מזה תקופה – החל בהפצצות בשטח הריבוני של פקיסטן וכלה כאמור בתגובות לאחר חיסולו של בן-לאדן במדינה – מחפש להראות לאובאמה שגם לו יש עוד אופציות.

בינואר השנה, ביקר בסין ראש הצבא הפקיסטני, הגנרל אשפאק פרווז קאיאני ונפגש עם ראש הממשלה הסיני, וון ג’יבאו. בסיום פגישתם, הצהיר ג’יבאו כי “סין תתמוך בעקביות במאמציה של פקיסטן לשמור על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית, ותתמוך גם בצמיחה הכלכלית של המדינה”. קאיאני מצידו הצהיר כי פיתוח שיתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות הוא אבן הפינה במדיניות החוץ של שתי המדינות. השניים סיימו בהצהרה משותפת כי שיתוף הפעולה הצבאי ישודרג אף הוא [3]. מספר ימים לאחר מכן, דיווח העיתון “הודו היום” דיווח כי סין מתכננת בחשאי בניית בסיס צבאי בפקיסטן [4].

לנוכח ההשלכות הקשות מבחינת ארה”ב והודו לנוכחות סינית צבאית ממערב להודו ובואכה המפרץ הפרסי, ייתכן שראש הממשלה הפקיסטני מבקש לאותת לאמריקנים ולהודים כי הצורך שלהם ביחסים טובים עם פקיסטן לא מגיע לסיומו עם סיום הפרק הנוכחי במלחמה העולמית בטרור, שכן ביכולתה של איסלאמאבד לפגוע הן באינטרסים אמריקנים והן באינטרסים הודים. אך נראה שלא פחות חשוב מכך, הקשר ההיסטורי בין סין לפקיסטן הוא המגדיר של היחסים בין שתי מעצמות הגרעין.

הצעתו של ג’ילאני לסינים עשויה להיתקל בקשיים דווקא מבית – המאבק ארוך השנים של תושבי מדינת בלוצ’יסטן, הבלוצ’ים, לעצמאות והיפרדות מפקיסטן, זכה לאחרונה להד תקשורתי גדול לאחר שחברי קונגרס אמריקנים, שחיפשו להעניש לתפיסתם את פקיסטן על העובדה כי בן-לאדן שהה בשטח המדינה באין מפריע, הגישו הצעה להכיר בזכותם של הבלוצ’ים להכרה עצמית. הצעה זו נדחתה כלעומת שהוצגה, אך לא לפני שעוררה תשומת לב בכל התקשורת העולמית בהיקף שחמישה עשורי מאבק ואלפי הרוגים לא הצליחו לייצר [5].

המשימה המרכזית של פקיסטן, שנמצאת במאבק מתמיד מול הטאליבן לשמר את ריבונותה במדינה, עשויה להפוך בעתיד הקרוב מאוד לשימור אחיזתה של בבלוצ’יסטן. הסכמי הפיתוח עם סין, מאמינים שם, ישדרגו את המצב הכלכלי באזור וירגיעו את הבדלנים. מנגד, אם ייכשל הממשל הפקיסטני במשימתו והבלוצ’ים יזכו בעצמאות, יהיה זה תחילת הסוף עבורו ואולי עבור פקיסטן בכלל.

ראש ממשלת פקיסטן ג’ילאני עם סינג – הזמין את הסינים כאמצעי נגד לחץ אמריקני והודי. צילום: ממשלת הודו

התגוששות בים סין הדרומי

סכסוך ארוך שנים מתקיים גם בין סין לשכנותיה סביב שני ארכיפלגים עשירים בנפט ובגז טבעי – פראסל, הנמצא בשליטה סינית וספראטלי. הראשון נמצא באמצע הדרך בערך בין סין לוייטנאם ובמחלוקת ביניהן, בעוד על השני תובעות שש מדינות ריבונות – סין, וייטנאם, טיוואן, מאלזיה, ברוניי והפיליפינים. עושר המחצבים הטמון בהם על פי ההערכות – עשרות מיליארדי חביות נפט וכמה טריליונים מ”ק של גז טבעי – והיותם סמוכים לנתיב הקצר ביותר העובר בין האוקיאנוס השקט לאוקיאנוס ההודי בו עוברות סחורות בשווי של כ-5 טריליון דולר בשנה – הופכים את פראסל וספראטלי לבעלי חשיבות אסטרטגית ולנכסים שקשה להיפרד מהם [6].

מתיחות הולכת וגוברת באזור, בין סין לשאר המדינות ובפרט לוייטנאם, הביאה ועדה של האו”ם לאזור בניסיון להסכים על תוואי הגבול באזורים השנויים במחלוקת. במקביל, מנהלים הוייטנאמים בשנים האחרונות התחמשות מואצת בעזרתם של הרוסים, המחפשים לשמר לעצמם את ההשפעה על המדינה הקומוניסטית. בשנים 2008-2010, התרחבה הנוכחות הסינית הצבאית באזור וההתנגשויות באזור רווי המתיחות הפכו תכופות יותר ויותר [7].

במאי 2011, באותו חודש שבו עלתה לכותרות סוגיית הבסיס הימי הסיני האפשרי בפקיסטן, פתחו כלי שיט סיניים באש אל עבר 4 סירות של דייגים מווייטנאם באזור השנוי במחלוקת. הסינים הכחישו וטענו כי דווקא דייגים סינים היו תחת איום, אך גרסה זו לא התקבלה. בתגובה לדיווחים על פגיעה בדייגים וייטנאמים, יצאו אלפים לרחובות בווייטנאם והפגינו נגד הצעד הסיני. נשיא הפיליפינים הזהיר מפני מירוץ חימוש. חודש לאחר מכן, שינתה הפיליפינים במחאה את שמו של הים מים סין הדרומי לים הפיליפינים המערבי ווייטנאם קיימה תרגיל באש חיה בסמוך לאזורים השנויים במחלוקת, באזור שהיא טוענת שנמצא במים הטריטוריאליים שלה [8].

בשנה שעברה, אחרי תקרית עם ספינת חיל הים של הפיליפינים, קיבלו בקולוניה האמריקנית לשעבר החלטה סופית לשבור את הכלים ולהדק את היחסים עם ארה”ב כמשקל נגד לעוצמה הסינית. וזאת, רק שני עשורים אחרי שהכריזו בפיליפינים שהנוכחות הצבאית האמריקנית במדינה תגיע לקיצה.

ג’ילאני ואובאמה – משחק של כיפופי ידיים. צילום: הבית הלבן

מדיניות הבלימה החדשה של ארה”ב

עבור ארה”ב, הפך הסכסוך בים סין הדרומי לאחד החשובים במדיניות האסייאתית של וושינגטון בעידן שאחרי המלחמות באפגניסטן ובעיראק. די אם נזכיר את היקף המסחר העצום העובר באזור כדי להבין את החשיבות שרואים האמריקנים בשימור הסטטוס-קוו בו.

כשמביאים בחשבון את הכוח הימי הסיני – 62 צוללות, 13 משחתות, 65 פריגטות ובקרוב גם נושאת מטוסים אחת – ברור כי לאף אחת מהמדינות האחרות להן חלק ישיר בסכסוך, אין את הכלים הדרושים להתייצב מול סין. את התפקיד הזה בדיוק לקחה ארה”ב על עצמה בניסיונה לאזן את המצב – ב-3 באפריל השנה, התפרסם דיווח על פיו ארה”ב מתכננת בסיס ימי בפיליפינים. ממשלת הפיליפינים הצהירה כי הנמל מיועד אך ורק כדי לתמוך בפעילות העסקית והתיירותית באזור אך כמו במקרה של הסינים בפקיסטן, הצד שמנגד מפרש נוכחות כנוכחות. כפי שאמר סלבדור פרנס, ממנהיגי המחאה נגד השיבה האמריקנית לפיליפינים: “זה ליד ספראטלי, וארה”ב תמיד יכולה להזכיר את הקמפיין האגרסיבי של סין באזור ולשמור נוכחות צבאית משלה באזור… יתרונות אלו אינם זניחים” [9].

אין זה סוד כי הסינים מודאגים מאוד מהנוכחות האמריקנית באזור, שקיבלה שדרוג משמעותי בנובמבר האחרון, עם פתיחתו של בסיס ימי חדש של ארה”ב באוסטרליה, שם יהיו מוצבים כלי שיט רבים ועוד כ-2,500 נחתים אמריקנים. אלו מצטרפים ל-30,000 ביפן, 28,000 בדרום קוריאה ו-22,000 במרחב של דרום-מזרח אסיה [10].

הסינים אינם מחפשים עימות חזיתי, אך הם דואגים להשמיע את חוסר שביעות רצונם מהנוכחות האמריקנית הגדולה באזור. בינואר האחרון, בתגובה לפרסום מסמך אסטרטגיה אמריקני שבו הופיעה הקביעה כי על ארה”ב לחזק מעמדה באסיה על מנת למנוע ממדינות דוגמת סין ואיראן לפגוע באינטרסים אמריקניים במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית כמו ים סין הדרומי ומיצרי הורמוז, הגיעה כצפוי תגובה סינית חריפה.

ביטאון הצבא הרשמי פרסם מאמר של מייג’ור גנרל (מקביל לאלוף) לואו יואן, חוקר בכיר באקדמיה הסינית, שבו תקף את ארה”ב והאשימה בניהול מדיניות בלימה שמטרתה לבלום את ההתעצמות של סין. בין היתר, ציין שם את פריסת הכוחות בכל הזירה, את הבריתות עם הודו, אוסטרליה, יפן, דרום-קוריאה והפיליפינים: “מי יכול להאמין שאתם לא מכוונים נגד סין? האם זו אינה חזרה למנטליות של המלחמה הקרה?” [11]. דובר משרד ההגנה של סין, גנג יאנשנג, הוסיף כי על ארה”ב “להיזהר בהתבטאויותיה ובמעשיה” [12].

אין חדש בכך שהאמריקנים פועלים להדק את שיתוף הפעולה שלהם עם “השותפות הטבעיות”, הדמוקרטיות, במרחב האסיאתי ובראשן החמש שצוינו לעיל. אך בל נטעה – האמריקנים אינם מחפשים עימות עם הסינים כרגע, וספק אם מי שפרסם את המסמך עצר לחשוב כיצד יתפרש על ידי הצד השני.

הסינים מצידם, נאמנים לדרכם, יימנעו מהתנגשויות ישירות וימשיכו לחפש תחת זאת את המקומות שבהם יוכלו לקדם את האינטרסים שלהם בחוכמה. כך לדוגמא, עוד לפני המסמך האמריקני החדש, שינתה סין כיוון בים סין הדרומי במטרה לקבוע עובדות בשטח – הסינים החלו להתמקד בהשמעת איומים מפורשים נגד חברות זרות, שנשכרו על ידי המדינות האחרות באזור לחפש מחצבים. במקרים הראשונים, כשמדובר היה בחברות קטנות או גדולות שמעדיפות שלא לפעול באזור שבו קיים סכסוך פעיל ובמדינות החלשות יותר בזירה, התכתיב הסיני הפך למציאות בקלות. בשלב מאוחר יותר, בסוף 2011 ובתחילת 2012, כשנתקלו הסינים בנוכחות הודית שהוזמנה לזירה על ידי וייטנאם – הדברים קיבלו תמונה אחרת.

זירת העימות בים סין הדרומי. מפה: גוגל
הקליקו על המפה להגדלה

עם הנשק בא הביטחון

בדצמבר האחרון, ערך המגזין פוריין פוליסי דירוג של עשרת הסיפורים המשמעותיים של 2011 שלא הגיעו לכותרות. הסיפור שעמד בראש המצעד הזה היה העובדה כי הודו הפכה ליבואנית הנשק המובילה בעולם בשנת 2011 – על פי דו”ח של מכון המחקר השבדי SIPRI, הודו ריכזה 9% מסך עסקאות הנשק בעולם בשנים 2007-2011 בסכום כולל של 12.7 מיליארד דולר.

עבור הודו מדובר בעלייה של כמעט 40% בהשוואה לשנים 2002-2006. עלייה זו, בהשוואה לירידה נמשכת ברכש סיני ממקורות חיצוניים, מוסברת בכישלון ההודים להקים תעשייה צבאית עצמאית ברמה שתענה על מאזני החימוש שהיא מקיימת מול סין ופקיסטן. לעומת הסינים, שהולכים והופכים עצמאים בכל האמור להתחמשות, ממשיכים ההודים לרכוש את הציוד הצבאי שלהם בחוץ ובמספרים גדולים – בשנים האחרונות רכשה הודו 120 מטוסי סוחוי ומיג מדגמים מתקדמים מרוסיה ו-20 מטוסים מצרפת, כשלאחרונה סגרה עסקה לרכישת 126 מטוסים רב-תכליתיים נוספים מצרפת בשווי של כ-10 מיליארד דולר [13]. הודו גם מפתחת ביחד עם רוסיה את מטוס הקרב של הדור החמישי, המתחרה ל-F-35 האמריקני.

הודו צפויה להשקיע עד שנת 2015 כ-80 מיליארד דולר בתוכניות למודרניזציה של הצבא תוך התמקדות בשתי הזרועות האסטרטגיים שלה: חיל האוויר וחיל הים. בים, הודו מתכננת להשקיע כ-45 מיליארד דולר על פני 20 השנים הבאות בבנייה של למעלה מ-100 כלי מלחמה ימיים, ובכלל אלו משחתות וצוללות גרעיניות. לשם השוואה, סין צפויה להשקיע “רק” כ-25 מיליארד דולר באותו פרק זמן בפיתוחם של כ-135 כלים [14].

כך מצאה עצמה סין מול יריבה חדשה-ישנה, שלא נרתעת מעוצמתה או מתכוונת להיכנע לתכתיבים כלשהם. בנובמבר האחרון, כשפרסמה סין אזהרה מפורשת כמעט נגד חברות הודיות שלא לפעול באזור והתעקשה שמדובר בסוגיה שיש לפתור בין המדינות, המעיטו ההודים בחשיבות הנושא והגדירו אותו כ”סכסוך עסקי שאותו צריך ליישב בהתאם לחוק הבינלאומי” [15]. הסינים, כך נראה, יצטרכו למצוא דרכים אחרות ללחוץ על ההודים.

בחינה של המהלכים האחרונים שנוקטת סין באזור מצביעה על כך שהסינים מנסים לעשות להודים את מה שהאמריקנים עושים להם – לפרוש כוחות בנקודות אסטרטגיות מסביב להודו במטרה לבלום אותה בעת הצורך. מדיניות הבלימה הסינית היא למעשה אותה “שרשרת הפנינים” שהוזכרה בתחילה, הכוללת את סרי לנקה, בנגלדש ובורמה. שרשרת זו תזכה לשדרוג משמעותי אם וכאשר תשלים סין את בניית הנמל המדובר בדרום פקיסטן.

אל ארבעת הנקודות האלו הצטרפה בדצמבר האחרון נקודה חמישית ומפתיעה – איי סיישל. בחודש זה פורסמה הודעה רשמית כי סין שוקלת בחיוב הצעה מהממשלה המקומית לבנות בשטחה נמל צבאי. יוזמה זו הגיעה מספר ימים אחרי ביקור מזכיר ההגנה הסיני בסיישל. הנושא הרשמי היה המאבק בפיראטיות הימית באזור מפרץ עדן, אך ברור שהצהרה שכזו אינה יכולה להיות מנותקת מהמאזן הגיאו-פוליטי באזור [16].

בניו דלהי הופתעו מאוד מהמהלך של איי סיישל, שבדרך כלל הייתה קרובה יותר להודו. בסין הזדרזו והכחישו השלכות אסטרטגיות כלשהם לבסיס המתוכנן, והבטיחו כי מדובר בבסיס אספקה והתאוששות לכוחות הפועלים במפרץ עדן. ובכל מקרה, הזכירו הסינים, כשתהיה להם נוכחות צבאית באזור, היא לא תהיה הראשונה – ארה”ב מחזיקה בסיישל בסיס למזל”טים הפועלים באזור [17]. הצהרה זו, מטבע הדברים, לא הרגיעה איש בניו-דלהי.

מנהיגי הודו וסין – מציבים את הכלים בזירה. צילום: ממשלת הודו

השלב הבא

בניגוד לימי המלחמה הקרה הראשונה ולהתנהלותן הבולטת והבוטה במכוון של ארה”ב וברה”מ, ההתנהלות הסינית וההודית עדיין אינה דיכוטומית. הסינים יצאו בהכרזות דרמטיות רק ברגע המתאים ולא לפני. קרוב לוודאי שהם לא יסוגו מעמדתם בים סין הדרומי גם במחיר של התנגשות מוגבלת מול אחת המדינות בזירה אך לא מול ארה”ב או הודו; הם ימשיכו בבניית תשתיות בכל הנקודות שהוזכרו כולל בדרום פקיסטן ויצרו בשטח מציאות שתאפשר להם לפרוס כוחות במהירות יחסית באזורים אסטרטגיים.

הודו, מצידה, מתמקדת בשנים האחרונות בהאצת קצב ההתחמשות, כשהקמתה של תעשייה צבאית הודית עצמאית היא רק שאלה של זמן. ההודים, גדולים מספיק ובעלי צבא חזק בפני עצמו, הציגו ב-2008 דוקטרינה חדשה המביאה בחשבון מלחמה בשתי חזיתות – עם סין ועם פקיסטן. עם שתיהן, מבינים בהודו, ניגודי האינטרסים רבים מכדי לאפשר קיום יחסים יציבים ומשגשגים לאורך זמן.

ההודים משמרים שתי בריתות אסטרטגיות שונות באופיין – הראשונה והמרכזית היא הברית עם ארה”ב ושכנותיה הדמוקרטיות של הודו בדרום-מזרח אסיה. שיתוף הפעולה בין מדינות אלו, ככל שיעמיק הקיטוב ביחסים עם סין, יהפוך הדוק יותר ויהיה לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של הודו.

הברית השנייה, ההיסטורית והמשמעותית מבחינה צבאית היא הברית עם רוסיה, עימה מפתחת הודו את מטוס הקרב של הדור הבא. באופן טבעי, ככל שתלך ותחריף המתיחות בין הודו לסין, כך תתקשה רוסיה להמשיך ולקיים יחסים אסטרטגיים הדוקים עם שתי המדינות והיא תעמוד בפני הצורך לבחור. בתחילת אפריל, כשגם גזפרום הוזמנה לקלחת ים סין הדרומי על ידי וייטנאם, קרא מאמר מערכת באחד מאתרי הממשל הסיניים לרוסיה “להעדיף את ההשלכות לטווח ארוך של התערבותה באזור על פני רווחים לטווח קצר” [18]. נראה כי זהות האינטרסים ולא פחות מכך היריבים המשותפים, יביאו את רוסיה בסופו של דבר לבחור בסינים, מה שידחוף את ההודים סופית לחיקו של המחנה הדמוקרטי, ולהובלתו באסיה

זוהי נקודה קריטית בתיאוריית המלחמה הקרה השנייה שפותחה באתר זה, ולכן כדאי להתעכב עליה. הודו כמעצמה היא שוברת השוויון האסטרטגי בין הגוש הדמוקרטי והגוש הריכוזי, כפי שהייתה סין בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עבור האמריקנים והסובייטים. קבלת ההחלטות בהודו, בוודאי בעוד כמה שנים עת תהפוך הודו למעצמה צבאית עולמית ומודרנית, תשפיע על תהליכים גלובאליים ולא ניתן יהיה להתעלם מתפקידה בזירה העולמית. מושב קבוע במועצת הביטחון ועמדת הובלה בפורומים בינלאומיים יהיו מתבקשים.

ארה”ב משקיעה עדיין משאבים רבים בבלימת הסינים ובשימור האינטרסים האמריקנים באסיה. היא תחפש דרכים לשמור על הישגים אלו במחיר כלכלי נמוך יותר כחלק מהצורך לצמצם בהוצאות, בגודל הצבא ובהיקפי הסיוע למדינות אחרות. המפתח לכך טמון בהצלחתה לצקת יסודות מוצקים ל”קשת הדמוקרטית”, אותה ברית בין המדינות הדמוקרטיות בזירה – הודו, יפן, דרום-קוריאה, אוסטרליה והפיליפינים – כדי שתוכלנה להוות בכוחות עצמן יריב ראוי לענק הסיני.

הערות

1. Farhan Bokhari and Kathrin Hille ,”Pakistan turns to China for naval base”, Financial Times, 22/05/2011

2. Maha Atal, “China’s Pakistan Corridor”, Forbes, 30/04/2010

3. “Chinese premier vows closer military exchanges with Pakistan”, Xinhua, 05/01/2012

4. Freya Petersen, “China planning military base in Pakistan, Indian report says”, 09/01/2012

5. עוד על המאבק במאמר “הבלוצ’ים חולמים עצמאות”, בגיליון זה

6. Randy Fabi and Manuel Mogato, “Insight: Conflict looms in South China Sea oil rush”, Reuters, 28/02/2012

7. עוד על הרקע לסכסוך, במאמר “וייטנאם מתבצרת”, בגיליון יולי 2010 של סיקור ממוקד

8. Ian Timberlake, “Vietnam holds live-fire drill amid China tensions”, AFP, 12/06/2011

9. Carlos Munoz, “Reports: US, Philippines building new naval base in Spratlys”, The Hill, 03/04/2012

10. Elliot Brennan, “Rising tide of conflict in South China Sea”, Asia Times online, 03/03/2012

11. Chris Buckley, “China top military paper warns U.S. aims to contain rise”, Reuters, 10/01/2012

12. “China warns US to be careful after Obama’s defence strategy rethink”, Reuters, 09/01/2012

13. Hari Kumar, “Why Has India Become the World’s Top Arms Buyer?”, New York Times, 21/03/2012

14. Joshua E. Keating, “The Stories You Missed in 2011”, Foreign Policy, December 2011

15. “China indirectly warns India to keep off South China Sea”, India Today, 22/11/2011

16. Peter Shimpson and Dean Nelson, “China considers Seychelles military base plan”, The Telegraph, 13/12/2011

17. “No Indian Ocean military base: China”, The Hindu, 12/12/2011

18. “Russia’s mixed signals in South China Sea”, China.org.cn, 13/04/2012