הצטרפותן ב-2004 של שלושת המדינות הבלטיות ושל מרבית מדינות “הגוש המזרחי” לאיחוד האירופי, והמהפכות הצבעוניות שהתרחשו בשלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר, פגעו ביכולת ההשפעה הרוסית באזורים בהם השתרעה בעבר הלא רחוק ברית המועצות. ולדימיר פוטין, שהקדיש את הקדנציה הראשונה שלו לשיקומה של רוסיה, יצא עם תחילת הקדנציה השנייה שלו לקרב בלימה, במטרה למנוע את המשך התפשטות ההשפעה המערבית מזרחה.

הצטרפותן ב-2004 של שלושת המדינות הבלטיות ושל מרבית מדינות “הגוש המזרחי” לאיחוד האירופי, והמהפכות הצבעוניות שהתרחשו בשלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר, פגעו ביכולת ההשפעה הרוסית באזורים בהם השתרעה בעבר הלא רחוק ברית המועצות. ולדימיר פוטין, שהקדיש את הקדנציה הראשונה שלו לשיקומה של רוסיה, יצא עם תחילת הקדנציה השנייה שלו לקרב בלימה, במטרה למנוע את המשך התפשטות ההשפעה המערבית מזרחה.

ברית המועצות, אשר מנתה כמעט 300 מיליון אזרחים בטרם התמוטטה סופית בדצמבר 1991, הייתה מהמדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית שידע העולם, עם יותר ממאה לאומים שונים. מדיניות פיזור האוכלוסייה בתקופה הסובייטית ועוד קודם בימי הצארים, יצרה חיכוכים אתניים למכביר בכל שטחי האימפריה הסובייטית – אוזבקים, צ’צ’נים, רוסים, אוקראינים, טטארים ועוד עשרות רבות של קבוצות אתניות שונות אשר חיו תחת הדגל האדום, היו צריכות למצוא דרך לחיות יחדיו במדינות חדשות שעמדו לקום.

סכסוכים מקומיים, שטופלו ביד קשה לאורך שנות קיומו של השלטון הסובייטי, התפרצו עם התמוטטות ברה”מ. חלקם, נמשכים עד היום ומהווים נקודות מחלוקת בין רוסיה ובין המדינות השונות, דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה, אשר קמו על הריסות הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות.

בעוד שיחסיה של רוסיה עם חמש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה הדוקים ויציבים על פי רוב, הרי שקשריה של מוסקבה עם המדינות שהוקמו תחת הרפובליקות הסובייטיות במזרח אירופה ועם מדינות הגוש המזרחי שהיו חברות בברית ורשה בעיתיים ומושפעים לא מעט מקשריהן של המדינות הללו עם הארגונים העל-מדינתיים המערביים.

מבין שש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר באירופה שטרם הצטרפו לאיחוד האירופי, מנהלת רוסיה מערכת יחסים קרובה עם ארמניה ובלארוס, וסכסוכים מורכבים עם אזרבייג’אן, גיאורגיה, אוקראינה ומולדובה.

ב-1997 הקימו ארבע המדינות את ארגון גוא”ם (GUAM – ר”ת של ארבע המדינות החברות בארגון), בכדי לקדם את הדמוקרטיה ואת היחסים הכלכליים בין המדינות החברות בו. הלכה למעשה, הארגון הוקם בכדי להתמודד עם המעורבות ההולכת ומעמיקה של רוסיה בפוליטיקה הפנימית שלהן – בשלוש מתוך ארבע המדינות החברות בארגון, הרוסים תומכים בעצמאות של חבלי מריבה, ובמדינה הרביעית, אוקראינה, המעורבות הרוסית בפוליטיקה הארצית היא כה עמוקה ואפקטיבית, עד שנדמה כי הישגי המהפכה הכתומה מנובמבר 2004 עומדים להתמוסס כליל.

דרום אוסטיה ואבחזיה

יחסיה של רוסיה עם גאורגיה, שיצאה לעצמאות ב-9 באפריל 1991, הם אולי המורכבים והנפיצים ביותר מבין מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. בשטחה של גיאורגיה מצויים שני חבלי מריבה – דרום אוסטיה ואבחזיה, המנוהלים ע”י ממשלות מקומיות ולא ע”י השלטון המרכזי בטיביליסי. ממשלות אלו אינן זוכות להכרה בין לאומית, אך הן נהנות מתמיכה מסיבית של רוסיה. למעשה, מאז נפרדה גאורגיה מברה”מ, לא פסקה מוסקבה ממאמציה לערער את אחיזתה של טביליסי בשני חבלי הארץ בעוד המעצמות הדמוקרטיות ניצבות מנגד בכדי למנוע מחבלי הארץ להתנתק מגאורגיה.

לכל אורך השנים סיפקו הרוסים נשק, ציוד וכסף למורדים האבחזים, כולל בשיא העימות עם גיאורגיה בשנות ה-90 של המאה שעברה, עימות שבמהלכו גורשו כרבע מיליון גאורגים מהחבל. עם שוך הקרבות גדל חלקם של האבחזים באוכלוסיה המקומית מ-17% ב-1989 לרוב של 45% כיום. חלקם של הרוסים גדל אף הוא, והרוב המכריע של תושבי החבל כיום הינו בעל זיקה ישירה לרוסיה, ובעל רצון מופגן להתנתק מגיאורגיה.

בחבל דרום אוסטיה נערך ב-12 בנובמבר 2006 משאל עם בו זכתה ההצעה להכריז על לעצמאות ל-99% תמיכה. 70,000 תושבי החבל תומכים באופן מוחלט ברוסיה ומעריצים את נשיאה, ולדימיר פוטין. גם פה מתנגדות ארה”ב והאיחוד האירופי למתן עצמאות לאוסטים, המהווים, עם או בלי רצונם, זירת התגוששות במלחמה הקרה השנייה. העמדה הרשמית של וושינגטון הדורשת מפוטין להסיג את כוחותיו מאזורי המריבה, היא נדבך נוסף במתח הגואה בין רוסיה לגאורגיה ובין רוסיה לארה”ב והאיחוד האירופי.

מאז מהפכת הוורדים של גיאורגיה ב-2003, שהובילה להחלפת השלטון הפרו-רוסי בפרו-מערבי, הלכו יחסי רוסיה וגיאורגיה והתדרדרו. את השנתיים שלאחר המהפכה הקדישו שני הצדדים להשמצות הדדיות – הנשיא סאקשווילי תקף את רוסיה חדשות לבקרים, ואף הביע תקווה כי ביקוריו בישראל יכעיסו את פוטין ויפגעו בציר מוסקבה-דמשק-טהרן [1]. ברוסיה, לעומת זאת, ניהלו אמצעי התקשורת, ובראשם העיתון פראבדה, מסע הכפשות נגד סאקשווילי – הנשיא הגיאורגי כונה “בובה אמריקנית” בסדרת מאמרים שפורסמה תחת הכותרת “גאורגיה נוספת מופיעה על מפת ארה”ב” (באנגלית שמה של גאורגיה נכתב בצורה זהה למדינה האמריקנית ג’ורג’יה) [2].

בשנתיים האחרונות עברו שתי המדינות מדיבורים למעשים – בינואר 2006, עם התהוותו של קרטל הגז הרוסי ולאחר פיצוץ מסתורי בשני צינורות הגז המרכזיים של גיאורגיה, “ניאותה” מוסקבה למכור לה גז במחיר גבוה בעשרות אחוזים מזה שזרם בצינורות [3]. במרץ הטילה רוסיה חרם על יינות מגאורגיה וממולדובה, בתואנה כי המוצרים לא עומדים בתקנים הבריאותיים. החלטה זו הייתה מכת מוות ליצרנים בשתי המדינות – רוסיה היוותה יעד ל-85% מהיינות לייצוא שלהם.

בעיצומו של המשבר מונה שר ההגנה הגאורגי, ארקלי אוקרואשווילי, כאחראי על פיתוח שווקים חדשים ליינות הגאורגים. אוקרואשווילי הודה כי “יצרני יין רבים מייצאים יינות מזויפים לרוסיה”, אך הוסיף כי “יקבים רבים אצלנו לא יכלו לייצא יינות באיכות כזו לאירופה, כך שהשוק היחיד שנותר הוא רוסיה, לשם, סליחה על השפה, אפשר לייצא צואה והיא עדיין תימכר”. באותו ראיון, נתן אוקרואשווילי ביטוי רשמי למה שכולם הבינו: “נותרו עוד כמה נקודות רגישות שרוסיה עשויה לנצל נגדנו, אבל צריך להיות ברור לכולנו כי זהו חלק מהמחיר שאנו משלמים עבור החופש שלנו, וזהו מחיר שאנו נוסיף לשלם” [4].

שלושה חודשים לאחר מכן, ביוני 2006, הכריז אמזר קוויטסיאני, מנהיג מיליציה מקומית בעמק קודורי הסמוך לאבחזיה, כי הוא אינו מכיר עוד בסמכותה של ממשלת גאורגיה על האזור. זו מצידה, האשימה את הקרמלין במעורבות בנעשה ושלחה כוחות צבאיים בכדי להתעמת עם המיליציה. ב-27 ביולי הכריז שר ההגנה אוקרואשווילי, כי השלב המרכזי של המבצע הושלם וציין כי האירוע כולו הוא “פרובוקציה מתוכננת של מדינה זרה” [5].

חודשיים לאחר מכן, ב-27 בספטמבר, הודיעה גאורגיה כי היא עצרה ארבעה קצינים רוסיים ועשרה אזרחים גיאורגים, באשמת ריגול לטובת רוסיה. בתגובה, החזירה רוסיה את שגרירה מטביליסי והגישה הצעת גינוי לגיאורגיה למועצת הביטחון, אך זו טורפדה בעזרת וטו אמריקני. למחרת חרג פוטין מכללי הטקס הדיפלומטי ונפגש במופגן עם מנהיגי אבחזיה ודרום אוסטיה במסגרת הועידה לפיתוח כלכלי של דרום רוסיה.

בניסיון להשאיר את המשבר מאחוריו, הודיע הנשיא סאקשווילי ב-2 באוקטובר כי מדינתו תשחרר את ארבעת הקצינים “כמחווה של רצון טוב”. לפוטין, כפי שהתברר עוד אותו יום, היו תוכניות אחרות – עוד באותו היום כינס נשיא רוסיה את יועצי הביטחון שלו לישיבה, ובסיומה כינס מסיבת עיתונאים במשרדו, בה תקף את התנהלותה של גיאורגיה במילים חריפות. הוא כינה את מעצר הקצינים “טרור של מדינה שגם לקחה בני ערובה”, ואף שלח איום מרומז לשלטון בטיביליסי: “האנשים האלו חושבים שהם יכולים לחוש בנוח ובביטחון תחת המטריה הדיפלומטית של המדינות הזרות התומכות בהן. האם זה באמת כך?”

למחרת היום, ולמרות שחרור הקצינים, הודיעה רוסיה על סגירת כל נתיבי המעבר – בים, באוויר, בכבישים וברכבת – משטחה לגיאורגיה, כמו גם על הקפאת משלוחי דואר לרפובליקה הסובייטית לשעבר. רשויות החוק במוסקבה לפשוט על מוסדות גיאורגים ולמחרת דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס כי רשויות החוק קיבלו הוראה להחמיר את הטיפול במוסדות גיאורגים ומאות אזרחים גיאורגים גורשו מרוסיה. גיאורגיה מצידה, עיכבה עד להודעה חדשה סבב שיחות בארגון הסחר העולמי, שנועד לדון בצירופה של רוסיה לארגון. למרות זאת, פוטין סרב לפעול להרגעת השטח והצהיר כי “לא הייתי מייעץ לאף אחד לדבר אל רוסיה בשפה של פרובוקציות וסחיטות” [6].

בחודשים שלאחר מכן, העצימה רוסיה את הלחץ הכלכלי על גאורגיה עוד יותר – גזפרום, חברת הגז הממשלתית של רוסיה, הודיעה ב-2 בנובמבר 2006 כי תכפיל את מחיר הגז הטבעי הנמכר לטביליסי מ-110 דולר לאלף מ”ק לרמה של 235 דולר. הגיאורגים נאלצו להסכים למחיר, אך הכריזו כי יפעלו בהקדם האפשרי לרכוש גז מאזרבייג’אן במקום מרוסיה.

המשבר, שהותיר את גיאורגיה תחת לחץ כלכלי קשה, הדגים את יכולתם, ועוד יותר מכך את נכונותם של הרוסים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם כנגד מדינות הפוגעות באינטרסים החשובים למוסקבה.

חשוב מכך – בקרמלין הוכיחו כי המערכת העולמית החדשה עתידה להקשות על מדינות לקיים קשרים הדוקים עם מעצמות משני הגושים, בפרט כשנוגעים הדברים למדינה הנמצאת בחצר האחורית של אחת המעצמות.

פוטין וסאקשווילי משועשעים מהמצב. צילום: הקרמלין

טרנסניסטריה

גם במולדובה, שכאמור סבלה אף היא מחרם היין הרוסי במרץ 2006, נמצא חבל ארץ שנוי במחלוקת – חבל טרנסניסטריה, הכלוא בין מולדובה ואוקראינה. הנהגת החבל הכריזה לראשונה על עצמאות עוד במסגרת הישנה של ברית המועצות ב-1990. בעקבות ההכרזה פרצה מלחמה, בה נלחמו במשך כשנתיים המולדובים בכוחות המורדים המקומיים, שנתמכו ע”י כוחות צבא רוסיים. מאז הסכם הפסקת האש, שומרת רוסיה על נוכחות צבאית שוטפת בחבל הארץ, למרות שהתחייבה להסיג את כוחותיה מספר פעמים בעבר, כולל בתקופתו של הנשיא פוטין [7].

כ-60% מתושבי טרנסניסטריה הם רוסים ואוקראינים, ומיעוטם, כ-32%, הם מולדבים. ב-17 בספטמבר 2006 נערך משאל עם בטרנסניסטריה בו הוצבו בפני הציבור שתי שאלות – השאלה הראשונה, שהייתה “האם אתה תומך בעצמאותה של טרנסניסטריה והפיכתה למדינת חסות רוסית?” זכתה לתשובה חיובית מ-97% מהמצביעים, בעוד שעל השאלה השנייה – “האם אתה סבור כי תיתכן אפשרות בעתיד לטרנסניסטריה להתאחד עם מולדובה”, השיבו 94% בשלילה.

תוצאות משאל העם גרמו מיד להרמות גבה במערב, שכן כמעט שליש מאזרחי טרנסניסטריה, אזור הנתון למשטר אוטוריטארי נוקשה שאינו מוכר ע”י אף מדינה בעולם, הם מולדבים-אתנים שבוודאי אינם משתוקקים לאיחוד עם רוסיה. דו”ח מיוחד של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה שפורסם לאחר משאל העם, קבע כי במצב הנוכחי בו מצויה טרנסניסטריה, אין אפשרות לקיים בחירות פתוחות כלשהן. למחרת הגיבה רוסיה כי הבחירות התקיימו באווירה חופשית ובתנאים דמוקרטים מחמירים.

הגורם הכי פחות יציב במשוואה הוא אוקראינה, שם ממשיך הנשיא יושצ’נקו להשתעשע ברעיון ההצטרפות לאיחוד האירופי ולנאט”ו, אך בה בעת הוא נאלץ להתמודד עם החתירה הבלתי פוסקת של הקרמלין תחתיו. לחץ מתמשך של ארה”ב והאיחוד האירופי הביאו את אוקראינה לחתום ב-30 בדצמבר 2005, על פרוטוקול לאכיפת תקני מכס קפדניים בינה ובין מולדובה, למגינת ליבם של הרוסים. ב-3 במרץ 2006 החלה אוקראינה באכיפתו של ההסכם, שאפשר ייצוא סחורה מטרנסניסטריה לאוקראינה רק במידה וזו עברה קודם במכס המולדובי.

שרת הכלכלה הטרנסניסטרית, אלנה צ’רננקו, העריכה כי ההפסד הכספי שנגרם למשק המקומי בעקבות התקנה החדשה, נע בין 2 ל-2.5 מיליון דולר ליום. שר הפנים הרוסי כינה את המדיניות החדשה “מצור כלכלי”, הזהיר מפני משבר הומניטארי, תקף את ארה”ב והאיחוד האירופי על התערבותן באזור וקרא למעצמות לערוך מו”מ בניסיון למצוא פתרון למשבר.

בסופו של דבר, האוקראינים העדיפו לקרוץ לכיוון הקרמלין – ב-15 במרץ נערכה במוסקבה פגישה בין היועץ לביטחון לאומי של אוקראינה לבין שר החוץ הרוסי, איגור איבנוב. לאחריה, הזמין הנשיא יושצ’נקו את מנהיג טרנסניסטריה, איגור סמירנוף, לפגישה, אך זה סרב לקיימה ללא נציג רוסי לצידו ומבלי לקבל הבטחה להסרת המצור הכלכלי. למרות שזו לא ניתנה, בתוך מספר ימים החלו כוחות הביטחון האוקראינים להעלים עין מהעברה ישירה של סחורות בגבול עי טרנסניסטריה, לשביעות רצונה של מוסקבה.

נגורנו-קראבך

העימותים בחבל המריבה נגורנו-קראבך, מובלעת באזרבייג’אן בה חיו ארמנים ואזרים זה לצד זה, פרצו ב-1988 והיו חריפים במיוחד. הכרזת העצמאות של אזרבייג’אן ב-1991 הובילה למלחמה בהיקף מלא בחבל הארץ, שלמרות הימצאותו בשטחה של אזרבייג’אן, אוכלוסייתו הייתה מאז ומתמיד ארמנית ברובה. 30,000 בני אדם שילמו בחייהם ועוד מיליון בני אדם, רובם אזרים, נסו מהחבל, כשהם מותירים מאחוריהם את התושבים הארמנים כאוכלוסיה הומוגנית כמעט לחלוטין. אלו, הקשורים היסטורית-תרבותית-דתית לרוסיה, חפצים בעצמאות מאזרבייג’אן.

ב-10 בדצמבר 2006 נערך בחבל נגורנו קראבך משאל עם שבו זכתה ההצעה לצאת לעצמאות לתמיכה גורפת בשיעור של 98.6% מתושבי החבל. בעוד רוסיה מיהרה לאמץ את הכרעת תושבי החבל, ארבעת מדינות גוא”ם ומדינות האיחוד האירופי גינו אותה.

נגורנו קראבך הוא לא השטח היחיד השנוי במחלוקת בסכסוך האזרי-ארמני- תושביו של חבל הארץ נכצ’יבאן, מובלעת אזרית הגובלת עם ארמניה אך מופרדת מאזרביג’אן, סובלים רבות מהריחוק ממדינת האם וממצור חלקי המוטל עליהם מצד הארמנים, שאף לא היססו לפלוש לחבל מאז התנתק מבריה”מ ב-1990. לחבל זה ישנו פרלמנט נפרד וחלק גדול ממוסדותיו אוטונומיים לחלוטין.

אל מול ההתקרבות האזרית הברורה לארה”ב, מנסה ארמניה לרקוד על כל החתונות – לצד שמירה על יחסים טובים עם רוסיה, אשר תמכה בה בשנות הסכסוך בנגורנו קראבך, נמצאת ארמניה בקשרים טובים גם עם ארה”ב וצרפת. העובדה כי 64% מאזרחי ארמניה הביעו תמיכה בהצטרפות לאיחוד האירופי, מאתגרת את הקרמלין [8].

רוסיה, שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארמניה. מבקשת לשמר את השפעתה באזור. עקב כך נענו בקרמלין לבקשת הממשלה הארמנית להוסיף ולהחזיק בבסיס צבאי גדול בצפון המדינה.

שאלת קוסובו

אל רשימת האזורים עליהם פרסה מוסקבה את חסותה במסגרת מדיניות הבלימה החדשה שלה ניתן להוסיף את הבלקן, שם תומכת רוסיה ללא סייגים בסרביה, אליה היא קשורה בקשר דתי, היסטורי ותרבותי

בסוף שנות ה-90 הביטה רוסיה, אז עדיין מדינה חלשה בהנהגתו של בוריס ילצין, מהצד, בשעה שכוחות נאט”ו כתשו את ידידתה הקרובה. מיקומה של סרביה – בגבול בין האיחוד האירופי מצד אחד והמדינות המוסלמיות של דרום הבלקן מן העבר השני – הופך את סרביה למובלעת פרו-רוסית אחרונה באזור.

המקרה הסרבי שונה מהמקרים הקודמים שהוצגו כאן בשל השוני בזיקה הבינלאומית של הצדדים המעורבים – בעוד שבחבלי המריבה הקודמים שהוצגו, תומכת רוסיה באוכלוסיות אתניות הומוגניות אשר “כלואות” בשטחן של מדינות ריבוניות, הרי שבבלקן עומדת רוסיה לצד הסרבים הריבונים במאבקם למנוע עצמאות מחבל קוסובו.

רבים חוששים כי אם וכאשר תצא קוסובו לדרך עצמאית, ישובו מראות האלימות המוכרים משנות ה-90 אל מסכי הטלוויזיה. האוכלוסייה הסרבית תהיה הראשונה להיפגע, הצבא הסרבי יתקשה לעמוד מנגד וראש ממשלת סרביה, קוסטוניצה, כבר הודיע כי במידה ותיכפה הכרזת עצמאות על הסרבים, הם לא יהססו להכריז כי קוסובו כולה היא חלק אינטגרלי מסרביה: “לא נוותר על קוסובו גם בעבור צירוף לאיחוד האירופי” אמר [9].

ההתעקשות הנמשכת של ארה”ב והאיחוד האירופי לקדם את שאיפות העצמאות האלבנית בקוסובו עלולה להתברר כשגיאה קשה – הטרור הפונדמנטליסטי שלח בשנים האחרונות את שלוחותיו גם לאלבניה והוא ממתין לשעת הכושר בכדי להכות באיחוד האירופי. הסרבים הוכיחו כבר כי הם מסוגלים לחסום זליגה של הטרור מכיוונם. חשיבותה ההיסטורית והדתית של קוסובו לסרבים חייבת גם היא להילקח בחשבון במתן עצמאות לאלבנים, וסביר כי הסרבים יפעלו בכל האמצעים העומדים לרשותם, כולל צבאיים, כדי למנוע הכרזת עצמאות חד-צדדית.

פוטין ובוש – האם תושג פשרה? צילום: הקרמלין

טעם של פעם

האמריקנים, הרוצים בעצמאות קוסובו לאור רצון תושבי החבל, חייבים להתמודד עם טיעון דומה מצד הרוסים בנוגע למצב בחבלי המריבה האחרים. על פי הערכות שונות, הפתרון למצב יגיע בדמות ויתור רוסי בחבל ארץ אחד בתמורה לויתור אמריקני ואירופי בחבל ארץ אחר.

בחינה של האינטרסים של המעצמות באזורים השונים מסייעת לשער לאיזה כיוון יתפתחו הדברים: האמריקנים חשים מחויבות גבוהה לגיאורגיה הן בשל אימוץ הדרך הדמוקרטית במדינה והן בשל מיקומה האסטרטגי, המאפשר התערבות כנגד הרוסים במשבר בצ’צ’ניה. אזרבייג’אן היא מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית מבחינת האמריקנים בשל אוצרות הנפט והגז העצומים שלה ועל כן, גם על עזרה לאזרים יתקשו האמריקנים לוותר.

אם כך, בהנחה ולא יירשם שינוי מרחיק לכת ביחסי המעצמות הדמוקרטיות לגיאורגיה ולאזרבייג’אן, אנו נותרים “על הלוח” עם קוסובו וטרנסניסטריה. מנקודת המבט של עימות בין-גושי קלאסי, מצטמצמת סוגיית המובלעות הפרו-רוסיות במזרח אירופה לשאלה האם הרוסים יהיו מוכנים לקבל עצמאות קוסוברית בתמורה להפיכתה של טרנסניסטריה למדינת חסות, או מאידך, יסירו את הסיוע שלהם מטרנסניסטריה בתמורה להפסקת המעורבות האמריקנית-אירופית בקוסובו?

בתוך המאבק הבין-גושי המאפיין את המלחמה הקרה השנייה, יימצאו פתרונות של פשרה שכאלה בין ארה”ב ואירופה ובין רוסיה וסין. בתווך, יקבלו העמים המקומיים תכתיבים שונים מן המעצמה הפטרונית שלהם, ויצטרכו להכריע בין קבלת הגזרה לבין התקוממות כנגדה. בכל אחד מחבלי המריבה שהוזכרו, פוטנציאל האלימות הוא גדול ולצדדים בשטח אין כמעט אפשרות למצוא פתרון טוב מזה שמצאו עד עתה – אוטונומיה תרבותית.

לעת עתה נראה כי הכרזת עצמאות של אחד כל מהחבלים השונים – קוסובו, נגורנו קראבך, דרום אוסטיה, אבחזיה או טרנסניסטריה, אשר תזכה להכרה כלשהי מצד מדינות אחרות, תוביל לשפיכות דמים. אם כך יימשכו הדברים, הרי הדיווחים שיגיעו מהאזור ב-2008, עשויים להיות זהים לדיווחים שהגיעו מהאזור בתחילת שנות ה-90 העקובות מדם.

הערות

1. הדברים נאמרו בראיון לאיגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים, 12/10/2004

2. “Another Georgia to appear on the US map”, Pravda, 17/06/2005

3. עוד על קרטל הגז הרוסי ראה בכתבה “הקרמלין בע”מ” בגיליון זה

4. הדברים נאמרו בתוכנית אירוח ששודרה ברשת Rustavi 2, ב-20/04/2006

5. הדברים נאמרו בתוכנית אירוח ששודרה ברשת Rustavi 2, ב-27/07/2006

6. הדברים נאמרו בשיחה עם מנהיגים בדומא, 04/10/2006

7. פוטין חתם על האמנה להגבלת פריסתו של נשק קונוונציונלי באירופה ב-19/07/2004. זו קראה, בין היתר, להסגת הכוחות הרוסים מטרנסניסטריה

8. דו”ח מיוחד של שר החוץ הארמני, 07/01/2005

9. הדברים נאמרו בראיון ל-Belgrade Daily Danas ב-31/07/2006