דבר העורך

סין. הכל ובגדול.

יובל בוסתן, אלון לוין


נדמה כי מאז ומעולם הציתה סין את הדימיון המערבי. "כשסין תתעורר, העולם ירעד" אמר פעם נפוליאון על הקיסרות הסינית. אמר, וצדק.

ההסתגרות הסינית שהחלה במהלך ימיה של שושלת צ'ינג הגיעה לקיצה באמצע המאה העשרים. מאו דזה דונג, המהפכן הקומוניסטי, הוביל את נאמניו למסע ארוך שהחל בחיפוש אחר מאחז ב-1934, והסתיים בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, עת הוכרה סין העממית כנציגתה הבלעדית של האומה הסינית.

דנג שיאופינג, מי שנטל את המקל מידיו של מאו, חתום על הרפורמות הכלכליות שהפכו את סין למקרה ייחודי בו משטר סוציאליסטי-ריכוזי חולש על כלכלה חופשית. הרפורמות של דנג, איש השנה של טיים ב-1978, הובילו את סין למעמד הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם בתוך שנת דור.

העולם כולו מתבונן בהשתאות ובחשש בשעה שסין מוסיפה להגדיל את השקעותיה בתעשיות טכנולוגיות וביטחוניות, במקביל לעיצובה של דוקטרינה סינית חדשה, הראויה למעצמה עולמית.

האם תנשל סין את ארה"ב ממעמדה ככלכלה הגדולה בעולם? האם תקבל על עצמה סין את האחריות המצופה ממעצמה עולמית, הן בשדה הכלכלי והן בשדה המדיני? האם התמורות הכלכליות שעברו על סין ב-30 השנים האחרונות, יובילו גם לשינוי פוליטי בדמות כינון משטר דמוקרטי או דמוקרטי למחצה?

התשובות לשאלות אלו תקבענה במידה רבה את עתיד המערכת הגיאו-פוליטית כולה.


מאמרים נוספים