החודש מציינים ברוסיה עשר שנים למשבר הגדול של 1998. אז, הכריזה ממשלת ילצין על דחייה בהחזר החוב החיצוני ועל חוסר יכולת לעמוד בתשלומי אגרות החוב הממשלתיות. מיליונים איבדו את חסכונותיהם ואת בתיהם. ביחד עם המשק הרוסי, יש אומרים כי גם הדמוקרטיה ברוסיה התמוטטה באותו קיץ. שנה לאחר מכן נכנס ולדימיר פוטין למשרד ראש הממשלה, דילג כעבור חודשים אחדים למשרד הנשיאות והסוף ידוע.
עשר שנים אחרי, והכלכלה הרוסית דוהרת קדימה. מחירי האנרגיה הגבוהים מיתרגמים להכנסות עתק של התאגידים הממשלתיים, ואלו מנוצלות לשדרוג תשתיות אזרחיות וצבאיות. על אף העדנה הכלכלית, רוסיה אינה ברה”מ ולא תהיה. המשק שלה קטן פי שניים עשר מזה האמריקני, והפער בין תקציבי הביטחון גדול אף יותר. למרות זאת, ברוסיה ממשיכים לראות בעצמם מעצמה עולמית, ודורשים יחס מתאים.
בארה”ב, לעומת זאת, הורגלו בשנות ה-90 לנהוג בעולם כפי שמעצמת-על יחידה צפויה לנהוג – כראות עיניה. ההתאוששות הרוסית ויכולת ההשפעה שלה במזרח אירופה אינם נלקחים בחשבון, כך נראה, על ידי האמריקנים, שמאז תחילת השנה תמכו בעצמאות קוסובו, פעלו להרחיב את נאט”ו עד גבולה של רוסיה ועושים כל מאמץ לפרוס מערכת הגנה מטילים במזרח אירופה.
אם כן, האתגר המרכזי בפניו יעמדו הרוסים בשנים הקרובות, הוא מציאת פתרונות להגיע לאיזון אסטרטגי עם ארה”ב באופן שייאלץ את האחרונים להתחשב באינטרסים של רוסיה. דרך הפעולה המועדפת על הרוסים, כך נראה, תהיה להגדיל את השפעתם באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לארה”ב, דוגמת מזרח אירופה, אמריקה הלטינית והמפרץ הפרסי.
