פחות משבועיים חלפו מאז סיום מבצע “עופרת יצוקה”, ותמונותיה של עזה העשנה כבר נראות כזיכרון רחוק. במציאות הישראלית המהירה, אירוע רודף אירוע והמלחמה פינתה את מרכז הבמה במהירות לבחירות לכנסת ה-18 של ישראל.

תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה, שבועות לא מעטים יחלפו בטרם תוקם ממשלה חדשה בישראל, וזמן רב עוד יותר יחלוף עד שזו תתייצב. בזמן הזה יעכלו סופית כל הגורמים הרלוונטיים באזורנו את השלכות המבצע בעזה.

מצרים תחתור להפסקת אש יציבה אגב ביסוס מעמדה כגורם הדומיננטי ביותר באזור, ערב הסעודית ונסיכויות הנפט תוספנה להעדיף את הפת”ח על פני החמאס. זה האחרון מצידו ישקיע את כל המשאבים הפנויים בשיקום השורות ובהיערכות לסיבוב הבא. לצורך כך, יזדקקו בחמאס לתמיכה פיננסית ומשלוחי נשק מטהרן, החרדה לגורל בת בריתה.

שתי מדינות מפתח, שכנות, תעמודנה ככל הנראה במרכז ההתפתחויות באזורנו בעתיד הקרוב – טורקיה בראשות ראש הממשלה ארדואן, שהקצין את עמדותיו כלפי ישראל מאז החל המבצע בעזה, וסוריה.

מה לא נאמר על הנשיא הסורי? מי לא השמיץ אותו? סוריה תחתיו הפכה ממדינה דומיננטית באזור לדג הניתך בין הסלעים, נתון לחסדי הגלים. אחרי מספר שנים בהם איראן סיפקה לסורים תמיכה ומימון בתמורה לסיוע של דמשק לארגוני הטרור באזור, זמירות אחרות נשמעות בבירה הסורית. לא מן הנמנע כי שורת האירועים שהתרחשו באזורנו בשנים האחרונות, שהחלו במלחמה בעיראק והמשיכו במהפכת הארזים בלבנון, יסתיימו ביציאתה של סוריה מציר הרשע.