באמצע נובמבר, לאחר חודשים של מתיחות וירי גובר של רקטות מעזה, החליטה ישראל לצאת למבצע צבאי ברצועה כדי להביא לשינוי בכללי המשחק. בניגוד למבצע עופרת יצוקה, שהביא להרתעה של כשנתיים על אף הכניסה הקרקעית, במבצע עמוד ענן החליטה הממשלה שלא להיכנס לעזה ולנסות להביא לשינוי הכללים באמצעות פעולה אווירית מדויקת ואיום בפעולה קרקעית. ואכן, ייתכן שההישג האסטרטגי הגדול של ישראל מהמבצע היה קבלת אחריות מצרית לנעשה בעזה.
הסכם הפסקת האש שהושג הוא שברירי, וגם המשטר החדש במצרים שנדרש לפרוס חסותו עליו אינו חף מבעיות בבית. בד בבד, בסוריה נראה כי הידיעות על היערכות כוחות אסד לשימוש אפשרי בנשק כימי מרמזות כי הקרב האחרון קרוב. מול אלו, כמו גם מול החיזבאללה בלבנון, התעוררות אפשרית ביו”ש ו/או הפיכה בירדן, תצטרך ישראל להתכונן עם תוכניות חדשות שיביאו בחשבון לא רק את שינוי המציאות אלא גם את היעלמות היציבות באזור.
סין מצידה, ממשיכה להעמיק את ההשפעה שלה באפריקה. הסינים התחייבו לפרויקטי תשתית בעשרות מיליארדי דולרים ביבשת השחורה, שלצד הקידום והשגשוג שיביאו לאפריקנים, מטרתם לאפשר לסינים לתעש ולייעל את תהליך חציבת ושאיבת המשאבים האפריקנים ושינועם לסין. בלב המערכת המשומנת צמחה לה מובלעת פרו-מערבית, דרום סודן, אשר שולטת על רוב הנפט הסודני ומעוניינת לייצא את הנפט דרך קניה, בצעד שדורש מהסינים, פטרוניה של סודן, להתאים את מדיניותם ביבשת למציאות החדשה. הסינים עשויים לבצע מעקפים שונים כדי להבטיח השפעה רציפה שלהם לאורך היבשת.
העמקת האחיזה באפריקה מגיעה בזמן שריחו של משבר מתקרב נישא באוויר בבייג’ינג. הכלכלה הסינית, בשל המיתון בשווקים המערביים, הלקוחות העיקריים של הייצוא הסיני, מתחילה להאט לאחר שלושה עשורים של צמיחה מהירה. האטה זו, ביחד עם לחצים גוברים ופגמים מובנים בשיטה, יאלצו את ההנהגה החדשה של סין לבחון אסטרטגיה כלכלית-דמוגרפית-חברתית חדשה, כדי לשמור על מיקומה הגבוה בקרב כלכלות העולם, ואולי אף לאיים על ההגמוניה האמריקנית.
קריאה נעימה.
