דבר העורך

זעזועים בצמרת

אלון לוין, יובל בוסתן


במשך שנתיים וחצי הפכה מצרים למדינת תחריר – כל אימת שחלק מסוים בציבור לא מרוצה מהמתרחש הוא מציף את הכיכר בקהיר וקורא להפלת השלטון, תוך שימוש באלימות כלפי מפגינים אחרים וכלפי כוחות הביטחון שלא טומנים ידם בצלחת.

הצבא הקפיד בתחילת התהליך לנסות ולשוות לעצמו את תפקיד המבוגר האחראי שמתערב כדי להבטיח את האינטרס הציבורי במקרים שבהם ההנהגה הפוליטית לא עושה זאת. למרות זאת, נראה כי הצבא הוא שחקן פעיל ביותר הן בהדחת מובארק והן בהדחת מורסי.

כיצד ישראל אמורה לפעול מול המציאות המשתנה בדרום? האם צפויה הסלמה ביטחונית בגבול עזה? הערפל מסביב למצרים עודנו סמיך ומקבלי ההחלטות בישראל יזדקקו למנה גדושה של סבלנות בטרם יגבשו את המדיניות הנכונה להתמודד עם המתרחש.

ישראל היא לא היחידה כמובן שנדרשת להתמודד עם המתרחש במצרים. למעשה, הדחתו של מורסי לצד מלחמת האזרחים המתארכת בסוריה יצרו ארבע קבוצות בקרב מדינות האזור שלכל אחת מהקבוצות תפיסת עולם שונה, אינטרסים שונים ודרכי פעולות שונות. כדי להוסיף לבלבול, מציג המערב לפחות ארבע עמדות משלו למצב, כשרוסיה וסין מציגות תפיסות מקוריות משלהן וכך גם ישראל, במה שנראה כתגובה מתבקשת למציאות כה רגישה ונתונה לשינויים. כך, הפכה לה אחת הזירות הנפיצות בעולם למורכבת אולי מאי פעם.

קריאה נעימה.


מאמרים נוספים