אמינותה של ארה”ב מצויה בשפל היסטורי שככל הנראה לא היה כמוהו מאז הפכה למעצמה המשפיעה בעולם. תחת הנהגתו של הנשיא ברק אובאמה, התרחקה ארה”ב באופן שיטתי מבנות בריתה, זגזגה פעם אחר פעם בתמיכתה במנהיגים מסוימים ובהסרת תמיכתה ממנהיגים אחרים והפכה את האיומים שלה למגוחכים, עם הססנותה סביב השימוש בנשק כימי על ידי המשטר הסורי. המסמר האחרון בארון האמינות האמריקנית הגיע עם מאמצי הפיוס האחרונים של אובאמה, שכללו שיחת טלפון עם נשיא איראן החדש רוחאני.
ראש הממשלה נתניהו אמנם הזדרז להיות הראשון שהזהיר פומבית משאננות מול האיראנים, אך נראה כי לא רק ישראל מוטרדת מהבעיה האיראנית – גם מדינות המפרץ הערביות שחוששות מהגמוניה איראנית במפרץ. אלא שבמצב החדש, שבו ארה”ב כבר לא בעיראק, והיא נרתעת מלהתערב מעבר לים ואף שוקלת לחמם את היחסים עם איראן, עשוי המפרץ הפרסי למצוא עצמו, לראשונה זה מאות שנים, ללא חסות של מעצמה עולמית. התפתחות דרמטית כזו תחייב את מנהיגי המונרכיות במפרץ הפרסי לחפש מעצמה אזורית אחרת שעליה יטילו את יהבם מול האיום האיראני ונראה כי נוכח שותפות הגורל, זו עשויה להיות דווקא ישראל ולא אחרת. אמנם קשה להניח כי הדברים יקבלו ביטוי פומבי, אך נראה כי זהו עשוי להיות השלב הבא בהתפתחות היחסים באזור וישראל, אם תפעל בחוכמה, עשויה לגזור קופון מדיני וכלכלי משמעותי על כך.
לבסוף, אנו מפרסמים החודש, זו השנה הרביעית ברציפות, את “מדד סיקור ממוקד”, כלי ניתוחי ייחודי שפיתחנו למדידת מאזן הכוחות הגיאו-פוליטי במערכת שאותה אנו מכנים המלחמה הקרה השנייה.
קריאה נעימה.
