מבוכה בעולם הערבי

השפעת המלחמה בעזה על האזור

אלון לוין, יובל בוסתן


מבצע עופרת יצוקה הסתיים אמנם כשהחמאס אוחז עדיין במושכות השלטון, אך בכל זאת הביא להשלכות דרמטיות על כל האזור. ניתן לומר ללא לשון של הגזמה, כי נגרם זעזוע שכבר מורגש בכל רחבי המזרח התיכון. המדינות המתונות והפרו-מערביות באזור, הגיבו בדרכים שונות לאירועים. כיצד ישפיעו תוצאות המערכה בעזה על היחסים בין מדינות האזור הערביות? בינן לבין ישראל והמערב?

מאז חתמה על הסכם השלום על ישראל, ניצבת מצרים בעמדה בלתי אפשרית כמעט, כשהיא מתמרנת ללא הרף בין הפטיש המערבי-ישראלי לסדן הערבי. מן העבר האחד, לוחצות ישראל, ארה"ב ומדינות אירופה על המצרים לפעול יותר באזור – להגביר את מאמצי התיווך, ללחוץ על הפלשתיניים הקיצוניים ולהילחם בהברחות הנשק לרצועת עזה. מן העבר השני, זועמים גורמים רבים באזור על היחסים של מצרים עם המערב בכלל וישראל בפרט. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הגיעה המתיחות בין מצרים לארגונים הקיצוניים באזור – החמאס והחיזבאללה, ולאיראן פטרוניתן, למימדים חסרי תקדים. העובדה כי שרת החוץ ליבני ביקרה במצרים זמן קצר לפני המבצע, הובילה לפרשנות בחמאס ובמקומות אחרים כאיתות ל"אור ירוק" שהעניקו המצרים למתקפה הישראלית.

בשנים האחרונות, התחדדה אצל המצרים ההכרה כי החמאס מזלזל בהם, ולא מתייחס ברצינות למאמצי התיווך שלהם בשיחות עם ישראל. לדעת המצרים, מדיניות החמאס מוכוונת על ידי איראן, התורמת הגדולה לחמאס. חאלד משעל, מנהיג הזרוע המדינית של הארגון, הביע לכל אורך הלחימה דעות דומות לאיראנים, כשתמך באי-כניעה והתנגד להפסקת האש. על אף העובדה שהוא יושב בדמשק, התעלם משעל מהעמדה הסורית שביקשה להשיג הפסקת אש, וקרא להמשך "ההתנגדות".

העם המצרי הוא עם המקפיד על גאוותו הלאומית. בכל פעם שמובארק או בכירים מצריים אחרים עומדים בפני ביקורת חיצונית, מוביל הדבר למשבר ביחסים. ציפי ליבני, בנימין בן אליעזר ובכירים ישראליים ומערביים אחרים כבר חוו זאת על בשרם. הביקורת שהופנתה כלפי מצרים בתחילת המערכה – "האור הירוק" שניתן כביכול לישראל לתקוף את הפלשתינים, הסירוב המצרי להיחלץ צבאית לטובת החמאס ועוד, חברו לביקורת ב-2006 כלפי העמדה המצרית במלחמת לבנון השניה וכמובן להסכם השלום שנחתם עם ישראל ב-1979, שהפך את מצרים למצורעת בעולם הערבי במשך עשור ויותר.

מאז נחתם הסכם השלום ב-1979, שליטי מצרים ניצבים בפני לחצים קבועים לקרוע את ההסכם. כבר כשנחתם ההסכם, חשה מצרים את זעמן של שאר המדינות הערביות, שהחרימו אותה במשך כעשור. על אף האופוזיציה החזקה לשלום עם ישראל, המצויה בכל שדרות החברה המצרית, השלום עם ישראל נתפס עדיין כנכס אסטרטגי. בעיני מצרים, הסכם השלום עם ישראל הייתה עסקה מוצלחת: חצי האי סיני על משאביו – נפט ותיירות, הושב לה, חיץ עמוק נקבע בין צבאות האויבות הוותיקות וסיוע אמריקני בהיקף של כשני מיליארד דולר בשנה, נשלח מוושינגטון לקהיר.

בעיניים מצריות, הנקודה הבעייתית בהסכם השלום, היא העמדה המתגוננת בה נדרשים המצרים לנקוט כל אימת שמתחולל סכסוך אלים בהשתתפות ישראל ואחת משכנותיה. המקור לביקורת כלפי מצרים, לצד האופוזיציה המצרית עצמה המבינה בדרך כלל את גבולות הביטוי המותרות לה ברפובליקה המצרית, הוא הציר הרדיקלי במזרח התיכון, הכולל את איראן השנואה, את סוריה וכמובן את החמאס והחיזבאללה. לנוכח העמדה הערבית כי ישראל כובשת את אדמתם של הפלשתינים, הופכת הבעיה הפלשתינית לאבן הריחיים העיקרית במדיניות החוץ המצרית, בעיקר בתוך העולם הערבי. המצרים ביקשו בעבר למתן את הבעיה הזו באמצעות תיווך בין הפלשתינים ובין ישראל. בתקופות מסוימות התיווך הצליח והלחץ על מצרים ירד, אולם בעתות משבר, הופכת מצרים לשק החבטות. ביקורת כללית מהעולם הערבי, האשמות בבגידה מצד הפלשתינים והחיזבאללה, ומנגד האשמות מצד ישראל ומעצמות המערב על אי-שיתוף פעולה, מעמידים את השלטון המצרי פעמים רבות במבוכה רבה.

בשל מערכת הלחצים הסותרת המופעלת על מצרים, היא מנסה למצוא דרך לשחק את המשחק הכפול. מצד אחד, המצרים נהגו להעלים עין מהברחות הנשק מסיני לרצועת עזה. כל טענה מצרית כי לא ניתן למנוע את ההברחות האלה אינה עומדת במבחן המציאות. למצרים גבול המשתרע לאורך של 1,273 קילומטר עם סודן, דרכו מצליחים להסתנן רק מאות פליטי מלחמה מתוך רבבות המנסים לעשות זאת. כמעט כל הפליטים המצליחים לחצות את הגבול נתפסים. גבול נוסף הוא הגבול עם לוב בן 1,115 הקילומטרים המשמש גם הוא יעד להסתננויות דו כיווניות – מחפשי עבודה מצרים מצד אחד, מבריחים ואנשי טרור מצד שני, וגם הגבולות האלה, על אף תוואי שטח מדברי קשה, נותרים מפוקחים היטב. אורך הגבול בין מצרים לרצועת עזה הוא 11 קילומטר בלבד. המצרים יכולים לדרוש ולקבל אמצעים טכנולוגיים טובים מהאמצעים שברשותם כדי לנטר את הגבול, אולם הבחירה המצרית, היא לאפשר שחרור מסוים של הלחץ הפלשתיני ובכך להפחית מהלחץ על מצרים מכיוון העולם הערבי.

מצד שני, המצרים אינם מעוניינים לאבד שליטה לגמרי, ולכן לוכדים מעת לעת מחבלים, כסף, נשק, זאת לצד פעילות מוגברת יחסית לשנים עברו לעצירת הסתננויות של פליטים אפריקנים לתוך ישראל וסיכול הברחות של סמים. בכך מנסה מצרים להפחית מהלחץ הישראלי-אמריקני עליה, ומגינה על עצמה מפני עלייה באירועי טרור שעשויים לנבוע מציר הברחות שאינו מופרע כלל.

השתלטות החמאס על הרצועה במאי-יוני 2007, הדירו שינה מהמצרים לא פחות מאשר מהישראלים. החמאס, ששואב את מקורותיו האידיאולוגיים מתנועת האחים המוסלמים במצרים, מהווה מודל בעולם הערבי להשתלטות של כוח אסלאמי-פונדמנטליסטי באמצעות בחירות המלוות ברפורמות עמוקות במבנה החברתי-כלכלי. הניסיון המפורסם הקודם לתהליך זה התרחש באלג'יריה בתחילת שנות ה-90 והוביל למלחמת אזרחים אכזרית בה נהרגו כ-200,000 בני אדם. הפלשתינים והמצרים החוששים מפיתנה – מלחמת אחים, השקיעו מאמצים רבים להשגת אחדות בקרב הפלשתינים. גם הסעודים נרתמו לנושא ובשלב מסוים נראה היה כי הדבר מושג.

המצרים מוטרדים זה שנים מאפשרות התחזקותם של האחים המוסלמים במצרים עצמה. בשנים האחרונות ובעקבות לחץ אמריקני, ביצע מובארק כמה רפורמות ליברליות בשיטת הבחירות, שהתוצאה שלהן הייתה התחזקות האחים המוסלמים בפרלמנט עד כדי תפיסה של כחמישית ממושביו. מובארק חושש כי התחזקות הרגשות הדתיים במצרים, המלובה במראות המגיעים מרצועת עזה ובתוספת של ליברליזם מסוים במצרים, עשוי להוביל לתסריט שבו הולך לאיבוד השלטון של קציני הצבא החילוניים, אשר הנהיגו את מצרים ב-57 השנים האחרונות, ומתחלף בשלטון אסלאמי קיצוני.

השלטון המצרי הנאמן להסכמי השלום עם ישראל, מנסה להתייחס לבעיה בפרגמטיות. המצרים מבינים כי ישראל היא עובדה קיימת, ומעוניינים בהקמה של מדינה פלשתינית אשר תקבל את הקרקע שלה מישראל ואת המשאבים הנדרשים לה ממדינות המערב וממדינות ערביות עשירות. קיומו של החמאס והפיצול בקרב הפלשתינים מונע את הגשמת השאיפה הזו. המצרים רוצים להשיב את שלטון הפת"ח על הפלשתינים ורואים בכך תנאי הכרחי לפתרון הבעיות הקשות יותר. הם נתנו ביטוי לכך במהלך הלחימה כשהצהירו כי לא יסירו את המצור על הפלשתינים ברפיח, כל עוד החמאס בשלטון. החמאס מכיר את העמדה המצרית, ומנסה לזגזג בעצמו בתוך המציאות הזו – מחד, מכיר החמאס בכוחה של מצרים להשפיע על תהליכים באזור והוא נזקק לשירותיה בהיבטים שונים. מצד שני, הוא נהנה מתמיכה איראנית אשר משלימה לו את כל מה שאינו מקבל ממקורות אחרים. תמיכה זו מכוונת לנתק את הקשר בין מצרים והפלשתינים.

בשורה התחתונה, המשך שליטת החמאס ברצועת עזה הופך בקרב מקבלי ההחלטות במצרים לבעיה קשה יותר מכל מדיניות שתבקש ישראל לאמץ. מכאן ייגזר יחס המצרים לתהליכים הנוגעים לפלשתינים. התמיכה המצרית האוטומטית בפלשתינים תהפוך ליותר ויותר תלוית סיטואציה, וישראל תוכל להשיג שיתוף פעולה מצרי טוב יותר מבעבר.


מובארק – נשאב אל תוך הבוץ העזתי. צילום: הבית הלבן

טורקיה במבוכה

הטורקים מצאו עצמם במבוכה דומה למבוכה המצרית. הם, שתיווכו בין ישראל לסוריה בשיחות השלום הסמי-חשאיות, נתפסים כבני ברית חשובים של ישראל באזור. ממשלת טורקיה מתמודדת בעצמה עם בעיית לגיטימציה מהאופוזיציה החילונית שלה, הנהנית מגיבוי הצבא ובית המשפט העליון, שנדרש לאחרונה לאשרר את עצם פעילותה של מפלגת השלטון הדתית. השסעים הפנימיים בטורקיה, הבולט שבהם הוא השסע הדתי-חילוני, ולצדו סוגיות כגון ההצטרפות לאיחוד האירופי, היחסים עם ישראל והיחסים עם העולם המוסלמי, מאיימים על היציבות הפוליטית. "תקרית ארגנקון" מהקיץ האחרון, בה נחשפה התארגנות בכירים במערכת הביטחונית והמשפטית של טורקיה, שחברו כדי להפיל את השלטון האסלאמי המתחזק במדינה, היא עדות בולטת למצוקה הטורקית [1].

ישראל היא סוגיה היוצרת שסע של ממש בטורקיה. מצד אחד, הטורקים נהנים מהיחסים עם ישראל, הן הביטחוניים והן הכלכליים. באמצעות ישראל זוכים הטורקים למעמד בינלאומי נחשב כמתווכים בשיחות עם סוריה. מעמד זה, המצטרף ליחסים החמים עם ארה"ב, מוסיפים לטורקיה נקודות במאמציה להצטרף לאיחוד האירופי. אולם, הפעילות הישראלית ברצועת עזה עוררה את השכבה המוסלמית האדוקה אשר ביקשה למחות. אירועים אנטישמיים רבים נרשמו ברחבי טורקיה, כולל היחס לקבוצות ספורט ישראליות וראש הממשלה הטורקי התבטא בחריפות חסרת תקדים מבחינתו נגד ישראל [2]. כשנפגש עם נשיא ישראל פרס בפורום הכלכלי בדאבוס, המשיך ארדואן את הקו הקיצוני, כשתקף את פרס ונטש בהפגנתיות את הבמה. כששב לטורקיה, יקבלו אותו אלפים בתשואות בשדה התעופה [3].

שאלת הזיקה הטורקית בזירה הבינלאומית הופכת בשנים האחרונות לבוערת. באיחוד האירופי מתרבים הקולות המעוניינים למנוע מטורקיה להצטרף לאיחוד, בשל החשש כי המדינות העשירות ביבשת תוצפנה בפועלים טורקיים. על רקע המשבר הכלכלי בעולם, הופכת הבעיה הזו לבעיה סוציו-אקונומית, לא פחות מבעיה תרבותית.

בטורקיה עצמה יורדת בעקביות התמיכה הציבורית בהצטרפות לאיחוד. הטורקים כועסים על כך שהם נדרשים לבצע רפורמות עמוקות כדי לעמוד בתנאים שמציב האיחוד להצטרפותם, בעוד שבכירים באיחוד כגון נשיא צרפת ואחרים פועלים לדחות את מועד הצירוף של טורקיה.

בפני הטורקים עומדות סוגיות רבות הקשורות לזכויות אדם – הם נאבקים במאמצי העצמאות של הכורדים, אוסרים על אזכור השואה הארמנית, דבקים בזכותם לשלוט על צפון קפריסין וכו'. המחיר שטורקיה נדרשת לשלם עבור הצירוף לאיחוד הופך ליקר ובעייתי יותר משנה לשנה, בעוד שהיתרונות להצטרף לאיחוד, לנוכח המשבר הכלכלי, מתמעטים. מהעבר השני, איראן ממשיכה במאמצי הגרעין שלה הנתפסים כאיום על טורקיה, רוסיה כיריבה היסטורית ממשיכה להתחזק וארה"ב נתפסת כמדינה במשבר עמוק אשר עומדת להפנות חלק גדול ממעייניה ומשאביה לפתרון בעיות פנימיות.

על רקע השינויים במאזן הכוחות העולמי ומיקומה הגיאו-אסטרטגי של טורקיה, יש להבין את הקו הקשה שנוקט ארדואן מאז המשבר בעזה. הרצון של הטורקים למצב עצמם כגשר בין העולם המוסלמי לעולם המערבי נפגש עם המלחמה הישראלית, שהופכת את הטורקים בעיני העם המוסלמי למשתפי פעולה עם ישראל. למרות רגשי הכעס ואף השנאה כלפי ישראל, התכונה הבולטת ביותר היא מבוכה. מבחינת טורקיה, קשה לדעת מהי העמדה הנכונה שעליה לנקוט לנוכח המשבר האחרון. הטורקים הגיבו מהבטן, וכעת נותר לראות האם תהיה זו מדיניות חדשה שלה השלכות רבות כגון צמצום המעורבות המדינית הטורקית בשיחות השלום עם סוריה או המשא ומתן עם הפלשתינים, צמצום הקשר הביטחוני האסטרטגי עם ישראל הכולל רכש של נשק ישראלי ותמרונים צבאיים משותפים, צמצום קשרי התיירות והמסחר הבילטראלי וכיוצא באלו. כך או כך, קשה לראות כיצד יוכלו יחסיה המדיניים של ישראל עם טורקיה לשוב לקדמותם כל עוד ארדואן הוא ראש הממשלה.

שיקולי המדינות המתונות

בלבנון, עסקו מנהיגי העדות במהלך מבצע עופרת יצוקה בעניין אחד – כיצד למנוע מהחיזבאללה לערב את לבנון במלחמה נגד ישראל. החיזבאללה בחר להציג עמדה ביקורתית תקיפה נגד ישראל כדי להפיג מעט מהתחושות, אך נראה היה כי בארגון לא ביקשו בעימות ישיר עם ישראל [4]. כשנורו שני מטחי קטיושות מלבנון על ידי ארגונים פלשתיניים, הקפידו בחיזבאללה להשמיע מעל לכל במה כי לא הייתה להם מעורבות בירי. הצבא הלבנוני בשיתוף עם יוניפיל עיבה את המערך שלו על הגבול. העמדות מהן נורו הקטיושות על ישראל אותרו, ואף הושמדו רקטות שהיו מוכנות לשיגור. הגדיל לעשות ראש ממשלת לבנון פואד סיניורה, כשאמר כי הירי על ישראל הוא הפרה של החלטת מועצת הביטחון 1701 שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השנייה [5].

העמדה הסעודית מורכבת אף היא. הסעודים הם אלה שניסו לקדם את יוזמת השלום שלהם מ-2002 יוזמה בה הושקעו משאבים רבים בחודשים האחרונים כולל קמפיין גדול בתקשורת הישראלית. הסנטימנטים האנטי-ישראליים בציבור הערבי בכללו, הפכו את היוזמה הזו לעניין של העבר והביכו את הממשל הסעודי [6].

עם זאת, הסעודים, שנדחקו לשוליים בשל המעורבות האיראנית הגוברת ברצועת עזה, ראו במבצע עופרת יצוקה הזדמנות, נוכח עוצמתם הכלכלית. המשבר הכלכלי באיראן, מאפשר לסעודים להציע חבילת סיוע אטרקטיבית יותר אם אכן ייבחרו בדרך זו. בעל המאה הוא בעל הדעה, וחלומם של הסעודים לאחד בין הפלגים הפלשתיניים, ולחזק את גורמי הפת"ח, עשוי להתגשם.

אחד מסימני השאלה העולים בימים אלה בנוגע לסעודים, היא מדיניותו העתידית של הנשיא האמריקני החדש ברק אובאמה כלפי הסעודים. מבין מהלכיו הראשונים של הנשיא החדש, הצו שחתם לאחרונה הדורש מתעשיית הרכב האמריקנית לייצר מכוניות שצריכת הדלק שלהן היא 15 קילומטרים לליטר לכל הפחות, רחוק עדיין מהיעד האירופי של 20 קילומטר לליטר, אולם עדיין מהווה מהפכה של ממש בכל הנוגע למכוניות אמריקניות. צעד זה צפוי להיות רק אחד מתוך רפורמה שלמה שמטרתה לגמול את האמריקנים מהנפט ככל שניתן, או לפחות מהתלות בייבוא הזהב השחור. אובאמה עצמו ציין כי מעבר למלחמה בזיהום האוויר, הוא מעוניין להפחית את התלות במשטרים דיקטטוריים. ערב הסעודית, כיצרנית הנפט מספר אחת בעולם עשויה להשתייך בהחלט לרשימת המדינות אליהן מתכוון אובאמה ברפורמה שלו.

אין זה סוד כי מערכת היחסים בין ארה"ב וערב הסעודית היא הדוקה ומתקיימת במספר רב של רבדים. לא מעט נשיאים ובכירים אחרים בממשלים האמריקנים לאורך השנים, כולל משפחתו של הנשיא היוצא ג'ורג' בוש, נהנו מקשרים עסקיים אישיים עם הממלכה הסעודית. אובאמה, אאוטסיידר בכל מובן המילה, אינו נתון להשפעות וללחצים הללו. נקודה נוספת, היא תפיסתו של אובאמה לגבי המאבק העולמי בטרור. אובאמה ביקר את ההחלטה לתקוף את עיראק, אך תומך בהמשך המלחמה באפגניסטן ואף בקו נוקשה יותר כלפי פקיסטן.

הרציונל העומד מאחורי התפיסה הזו היא שארה"ב הותקפה ב-2001 על ידי אל-קעידה ותומכיו. רבים מבין המשתתפים בפיגועי ה-11 בספטמבר היו אזרחים סעודים ממשפחות מבוססות, ובארה"ב סבורים רבים כי מבנהו של המשטר והאידיאולוגיה שלו, שימשו כר פורה לצמיחתם של מחבלים כגון אלה שהשתתפו בפיגועים. ייתכן ותובנה זו תשפיע על מדיניותו של אובאמה בנוגע לערב הסעודית. פירוש הדבר כי הסעודים יצטרכו יותר מאשר ייצוב מחירי הנפט בעולם או רכש מסיבי של נשק אמריקני כדי לשאת חן בוושינגטון. בניגוד לעמדתם של אנשי הדת המובילים בערב הסעודית הסולדים מהקירבה לאמריקנים, ייאלץ המלך הסעודי להוכיח כי ארצו תומכת במתינות במזרח התיכון ומוכנה לעשות את הצעדים הנדרשים לכך.

מדינה נוספת שכדאי לעקוב אחריה בהתפתחויות האחרונות במזרח התיכון היא קטאר. הנסיכות הקטנה והעשירה, נהנית משליטה על 15% מעתודות הגז הטבעי בעולם. עד לאחרונה, האמינו באירופה וביפן כי קטאר תהווה פתרון לצרכים הגוברים של המדינות האלה בגז טבעי, אולם נראה כי חיזורים עקשניים מצדם של הרוסים בשנים האחרונות מתחילים לשאת פרי.

הרוסים, שזה מכבר מקדמים את הרעיון של הקמת קרטל גז טבעי בעולם, זקוקים לקטארים ולאיראנים לצורך כך. שלוש המדינות מחזיקות יחדיו ב-57% מהעתודות העולמיות, ובכך יכולות לרכז עוצמה דומה לעוצמתו של אופ"ק, כשהן תלויות במספר נמוך משמעותית של מדינות. הקטארים, החוששים בעצמם מההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט, סבורים כי שותפות-אינטרסים עם האיראנים תבטיח אותם מפני כל מהלך איראני שהוא באזור.

מן העבר השני, בקטאר מקפידים על יחסים טובים עם המערב, אך באמצעות כלי התקשורת הבולט בעולם הערבי, אל ג'זירה השייך לאמיר קטאר, מקצינים את עמדותיהם כלפי ישראל והמערב, ובכך מיישרים קו עם העמדות האיראניות. הקטארים, האוחזים בעושר עצום בזכות הנפט והגז הטבעי, תרים אחר פתח לתרגם את היתרון הכלכלי להישגים מדיניים ופוליטיים ולמצב את הנסיכות הקטנה כמדינה משפיעה במרחב הערבי. מעניין יהיה לעקוב אחר קשריה של קטאר בשנים הקרובות עם מדינות הגוש הריכוזי כרוסיה וונצואלה, ובנות בריתן במזרח התיכון – איראן וסוריה.


ארדואן נוטש את הבמה בדאבוס. צילום: אתר הוועידה

לקחי המלחמה בעולם הערבי

בקרב ההנהגות הערביות הופקו מספר לקחים בעקבות הלחימה בעזה. טבעם של לקחים, בעיקר בקרב מדינות כה שמרניות כמדינות הערביות, שהם מחלחלים בקצב איטי. הלקחים הנוגעים להישרדותם של המשטרים מצד שני, אמורים להתקבל במהירות רבה יותר.

המעורבות האיראנית בטרור בכל רחבי המזרח התיכון מובילה לחורבן עבור המדינות מהן פועלות הזרועות האיראניות. כך היה בעיראק, כך בלבנון וכך בעזה. המעורבות האיראנית מורגשת גם במדינות אחרות באזור בהיקף קטן יותר, אשר עשוי לגדול בעתיד. נפילתו של המשטר של סדאם חוסיין העלימה למעשה את המחסום הטבעי המשמעותי ביותר שניצב בפני התפשטות איראנית. הנסיגה האמריקנית הצפויה עד אמצע 2010 תזרז את תהליך ההתחזקות האיראני, שוודאי לא יתקשה להדק קשרים עם המשטר השיעי הצפוי בעיראק.

בדומה להשלכות השליליות של ההשפעה האיראנית, גם הפלשתינים איבדו נקודות בקרב ההנהגות הערביות – הפלשתינים בלבנון שירו על ישראל, זכו לגינוי על ידי ראש הממשלה סיניורה, בזמן שהמצרים ביקרו את החמאס בתחילת הפעולה והטילו עליו את ההאשמה העיקרית להתדרדרות הביטחונית. בירדן, בה מהווים הפלשתינים כ-70% מהאוכלוסיה, חששו לאורך כל הלחימה מהתלקחות פנימית שתוביל להפיכה נגד המלך עבדאללה. מנסיכויות הנפט (להוציא את קטאר) לא נשמע כל קול בנוגע למצוקה הפלשתינית. הכוויתים למשל, אינם מוכנים לשמוע על הפלשתינים מאז התמיכה שלהם בסדאם חוסיין בכיבוש כווית במלחמת המפרץ הראשונה.

ייתכן והמשטרים הערביים השונים ייחלו בסתר לבם שישראל תפיל את שלטון החמאס, בניגוד לרטוריקה של מרביתם. אין ספק כי מדובר כיום באינטרס של המדינות המכונות מתונות – העלמתם של המשטרים באיראן ובעזה יסייעו רבות בייצוב המצב הפנימי במדינות ערב, יפחית בהיקף הטרור ואף יסיר מעם מדינות הנפט הקטנות במפרץ הפרסי את האיום בפלישה איראנית או במערכה מול איראן.

ההתקפות נגד ישראל המובילות לתגובה ישראלית כואבת, חושפות את חולשת המשטרים הערביים – הם אינם מסוגלים לסייע האחד לשני בלחימה בישראל, הם נאלצים לדכא את האזרחים-המפגינים שלהם עצמם מחשש להפיכה, הם חוששים מניתוק היחסים עם המערב השנוא על ההמונים, הם אינם מסוגלים להשפיע על ישראל מבחינה מדינית ועוד. מאחר וישראל נותרת כעובדה קיימת, לפחות בעיני ציר המדינות הפרו-מערביות במזרח התיכון, ומאחר וכל מלחמה המתרחשת במזרח התיכון בהשתתפות ישראל או ארה"ב מובילה להרס נרחב ולחורבן ליריבותיהן של השתיים, מחפשות המדינות המתונות אף יותר מבעבר אחר פתרונות מדיניים לכל משבר. במציאות השברירית הזאת, כל גורם המאים על היציבות, כולל גורם ערבי, נתפס כבעייתי.

אגדת החולשה הישראלית אותה קידמו במהלך השנים האחרונות איראן, החיזבאללה, החמאס וגורמים אחרים, אשר הגיע לשיא נוכח תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה, התנפצה לרסיסים ביחד עם המיתוס על רצועת עזה הבלתי חדירה. העליונות הצבאית הישראלית, העליונות הטכנולוגית, הפער בין כמות הנפגעים הערבים ובין כמות הנפגעים הישראלים, ההתגייסות המאסיבית של חיילי המילואים, הגיבוי הציבורי הנרחב לפעולות הצבאיות והחוסן הכלכלי הישראלי לעומת כישלון הלבנונים להשתקם בכוחות עצמם ב-2006, ואי יכולתו של החמאס לשקם לבדו את עזה ב-2009, העמידו את ישראל באור שונה. מנהיגי המדינות הערביות מבינים כי חוקי המשחק השתנו, ומי שיתגרה בישראל מבחינה צבאית, יספוג חורבן קשה.

דעת הקהל העולמית מבחינת הערבים איכזבה. ארה"ב ואירופה נעמדו מאחורי ישראל. ימים ארוכים חלפו בטרם הטריחו עצמם מנהיגי העולם להפשיל שרוולים במטרה להביא להפסקת אש. בארה"ב היו אלה הנשיא היוצא בוש והנשיא הנכנס אובמה שהעמידו את זכותה של ישראל להגן על עצמה בראש סדר היום. גם כשהשמיעו מנהיגי הגוש הדמוקרטי ביקורת על התנהלות ישראל, זו נגעה יותר להיקף ההרס בעזה, ובכל מקרה בשום מקרה לא הייתה חד-צדדית מאחר והחמאס ספג ביקורת דומה ולעתים אף קשה יותר.

העובדה כי בהפגנות הזדהות עם הפלשתינים, שהתקיימו בערים אירופיות, השתתפו בעיקר מהגרים מוסלמים ולצדם מיעוט אירופי קטן, ממחישה את התמיכה ו/או הבנה השקטה של הציבור האירופי הוותיק למהלכיה של ישראל. האו"ם אומנם גינה את ישראל על פעולותיה, אך גם גינה את החמאס על השימוש באזרחים בלחימה ועל ירי הרקטות. בנוסף, שיבח מזכ"ל האו"ם את ישראל על הפעולות ההומניטאריות שלה, ומעבר לביקורת לא נכפה על ישראל שום מהלך. למעשה, מתחילת הלחימה ועד סופה קבעה ישראל את לוח הזמנים כולל את זמן סיום המלחמה, אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית.

בסירוב הערבי להצעת החלוקה ב-1947 ובמלחמת העצמאות שבאה בעקבותיה, התפיסה המדינית הבולטת של מדינות ערב ביחס למדינה היהודית הייתה כי ניתן להשמיד מדינה זו בקלות בטרם תקרום עור וגידים. תפיסה זו השתנתה לאחר הניצחון הישראלי שהושג ב-1949. במשך שנים, האמינו מדינות ערב כי לא החוסן הישראלי איפשר את הניצחון, אלא דווקא החולשה הערבית שנוצרה מסיאוב שלטוני. ניצחונות ישראל ב-1967 וב-1973 הביאו לסיום החלום הערבי למחוק את מדינת ישראל באמצעות מלחמה. מצרים וירדן פעלו להשגת שלום עם ישראל, בעוד הגורמים האחרים במזרח התיכון בחרו בשיטת ההתשה – הטרור.

הצלחותיה של ישראל נגד הטרור, ובפרט האופן שבו נוהלה הלחימה בעזה, הוכיחו לגורמים תומכי הטרור כי ישראל פיתחה מיומנויות בהתמודדות עם אתגר מסוג זה. הבחירה הישראלית להגיב בצורה לא פרופורציונלית היממה את הציר האיראני-סורי. חוסר היכולת העולמית להכתיב לישראל את לוחות הזמנים של הלחימה או את גובה הלהבות ביטלו לפלשתינים את אחד היעדים החשובים במלחמת ההתשה – הקרב על דעת הקהל.

מוקדם לדעת האם הנחישות שהפגינה ישראל בסוף 2008 במאבק בחמאס, תהיה למדיניות הביטחונית הישראלית בשנים הבאות. האם הכלל, שאומר שכל פגיעה בישראל ותהא הקטנה ביותר, תלווה בתגובה לא פרופורציונלית יישמר. אם כך יהא הדבר, יעמדו אויביה של ישראל בפני צומת חדש, כפי שעמדו ב-1973. בפניהם תוצב הברירה: האם לתור אחר דרך חדשה לנצח את ישראל, או לחתום עם ישראל על הסכם מדיני. כשיכריעו אויביה של ישראל בין שתי האפשרויות, תפתח תקופה חדשה בהיסטוריה המזרח תיכונית.

הערות

1. עוד על תקרית זו, במאמר "קונספירציה טורקית" בגיליון אוגוסט 2008 של סיקור ממוקד

2. ברק רביד, "ראש ממשלת טורקיה: יש להחרים את ישראל מהאו"ם"ת הארץ, 16/01/2009

3. Dorian Jones, "Thousands Welcome Turkish PM After Gaza Row", VOA News, 30/01/2009

4. Sam F. Ghattas, "Hezbollah protests but doesn’t fight", AP, 31/12/2008

5. "Lebanese PM condemns rocket attack on Israel", CNN, 08/01/2009

6. יואב שטרן, "עבדאללה מלך סעודיה: יוזמת השלום הסעודית לא תישאר זמן רב על שולחן הדיונים", הארץ, 19/01/2009


מאמרים נוספים