קריסתה של ממשלת האחדות ההולנדית על רקע המדיניות סביב מעורבות המדינה במלחמה באפגניסטן, הביאה להקדמת הבחירות, במציאות בה מה שהיה ככל הנראה לא יהיה. היחלשותן של שתי המפלגות הגדולות, מותירה את הפתח למפלגת החירות בעלת מדיניות נגד ההגירה המוסלמית למדינה, להפוך ולהיות למפלגה הגדולה ביותר בהולנד, מה שמגדיל את הסיכוי לממשלת ימין הולנדית, בעלת מדיניות ביקורתית ביותר כלפי האוכלוסייה המוסלמית.

בחודש שעבר, הפכה המעורבות ההולנדית באפגניסטן לסוגייה פוליטית חמה. התוצאה הייתה פירוק של ממשלת האחדות והכרזה על בחירות מוקדמות. מפלגת השלטון בהולנד היא המפלגה השמרנית, התומכת בהמשך הפעילות ההולנדית באפגניסטן, כחלק ממערכת קשרים הדוקה עם ארה”ב וחיזוק מעמדה של המדינה בנאט”ו [1].

על פי לוח הזמנים המקורי של המשימה, היו ההולנדים מתוכננים לעזוב את אפגניסטן ב-2008. מאחר ואף מדינה אחרת לא הציעה תחליף לכוחות ההולנדיים בדרום אפגניסטן, הוארך המנדט עד לאוגוסט 2010, הארכה לה הסכימו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית [2]. מוקדם יותר השנה, התבקשה הולנד על ידי נאט”ו להשאיר את כוחותיה על רקע מאמציו של נשיא ארה”ב אובאמה להכריע את הטאליבן. בתרחיש האופטימי ביותר, תדרוש אפגניסטן תחזוק ושיקום עמוק אל תוך 2011 לכל הפחות. כיום מוצבים באפגניסטן כ-2,000 חיילים הולנדים, ועד כה נהרגו 21 חיילים בפעילות מבצעית במדינה המרכז-אסיאתית.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שותפתה הבכירה של המפלגה השמרנית בקואליציה בהולנד, מתנגדת להמשך המעורבות באפגניסטן, מעורבות שגבתה כבר 21 הרוגים מהצבא ההולנדי. התנגדותה על רקע דרישת השמרנים להאריך את השהות הובילה להתפרקות הקואליציה ולהקדמת הבחירות מנובמבר ליוני השנה.

אין חולק על כך כי מדובר במהלך פוליטי מובהק של מפלגה המבקשת למצב אלטרנטיבה לשלטון הקיים. הסקרים הראשונים לאחר ההתפטרות החמיאו לסוציאל-דמוקרטיים, אך מוקדם עדיין לדעת אם המהלך יניב פירות גם ביום הבוחר.

בלקננדה – תומך בהמשך שיתוף הפעולה עם האמריקנים. צילום: הבית הלבן

מפת המפלגות

בפרלמנט ההולנדי, המורכב מ-150 חברים, מיוצגות כיום 10 מפלגות, הנחלקות למספר גושים מובחנים. הגוש הגדול ביותר, הוא הגוש של המרכז-ימין השמרני. המפלגה השמרנית, אשר זכתה ב-41 מושבים ב-2006, צפויה לאבד יותר משליש מכוחה בבחירות הקרובות. שותפתה למחנה השמרני, מפלגת החירות והדמוקרטיה, צפויה אף היא לאבד חלק מ-22 המנדטים שלה.

גוש השמאל בפרלמנט ההולנדי, מונהג על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המחזיקה כיום ב-33 מושבים וצפויה על פי הסקרים לשמור על כוחה. ב-12 במרץ נודע כי מנהיג המפלגה ווטר בוּס פרש, ככל הנראה לאור הכישלון הצפוי, ואת מקומו תפס ראש עיריית אמסטרדם הפופולארי, ג’וב כהן היהודי. המפלגה הסוציאליסטית, שהייתה לאחת המנצחות בבחירות הקודמות עם 25 מנדטים, עשויה לאבד על פי הסקרים מחצית מכוחה. חלק מהקולות שלה יעברו למפלגת הירוקים שהשיגה 7 מנדטים לפני ארבע שנים, וכעת חוזים לה הסקרים 13 מנדטים.

במרכז הפוליטי ההולנדי, מצויות שתי מפלגות – המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, השותפה הנוחה עבור כל קואליציה כמעט, שתשמור על כוחה עם 6 מנדטים, ו-D66, שעומדת להיות אחת המנצחות הגדולות בבחירות הקרבות עם זינוק צפוי מ-3 לסביבות ה-15 מנדטים. ההצלחה הצפויה של D66 נובעת מהביקורת הרבה בהולנד כלפי שיטת הבחירות היוצרת מערכת רב-מפלגתית, בדומה לישראל. D66 הציעו לאורך השנים מספר רב של רפורמות שמטרתן להפחית את כמות המפלגות בפרלמנט, וליצור שתי מפלגות גדולות. חוסר היציבות הפוליטית בהולנד בשנים האחרונות, שהוביל למערכת בחירות חמישית ב-11 שנה, מחזק את המפלגה הזאת.

המנצחת הגדולה של הבחירות, תהיה מפלגתו של חירט וילדרס, מפלגת החירות הימנית, שזכתה ב-9 מנדטים בבחירות הקודמות וכיום מצביעים הסקרים על הישג של 27-30 מנדטים ואף יותר, אשר יהפכו אותה למפלגה הגדולה ביותר. בגוש הימין ניצבת לצד מפלגת החירות גם רשימה קטנה שהוקמה על ידי שרת ההגירה לשעבר, ריטה ורדונק, בעלת תפיסות קרובות לתפיסותיו של וילדרס בכל הנוגע ליחסי הולנד והמהגרים שלה. היא פרשה ממפלגתה הקודמת, מפלגת החירות והדמוקרטיה, בגלל שחשה כי מדיניות המפלגה אינה נצית דיה כלפי המהגרים.

המאבק בהגירה

ההחלטה של בריטניה לאסור על הקרנת סרטו של הפוליטיקאי ההולנדי, חירט וילדרס, “פיתנה” בפרלמנט הבריטי ב-2009, וכן ההחלטה של שרת הפנים הבריטית דאז, ערב הבחירות לפרלמנט האירופי, שירתה היטב את וילדרס. האיש שהקים את מפלגת החירות ב-2006, אשר חרתה על דגלה את המאבק בהגירה, ואשר הכריזה על האסלאם כאידיאולוגיה של שנאה וטרור, זכה בנקודות רבות במאבק על דעת הקהל בהולנד. וילדרס הפך למגן חופש הביטוי בארצו, וכמי שנפל קורבן להפרה של חופש הביטוי מצד בריטניה.

וילדרס הוזמן לבריטניה ב-12 בפברואר 2009 על ידי שני חברים בבית הלורדים הבריטי. אולם שרת הפנים, ג’קי סמית’, הכריזה על וילדרס כעל אישיות לא רצויה. וילדרס החליט להתעלם מהצו הבריטי, והגיע לנמל התעופה היתרו בלונדון, מלווה בצלמים ואנשי תקשורת. בלונדון המתינו לו אנשי ביטחון שעצרו אותו והעלו אותו מייד על הטיסה הבאה לאמסטרדם. וילדרס כינה את ראש הממשלה הבריטי “הפחדן הגדול ביותר באירופה” [3] והבטיח לאנשי התקשורת שליוו אותו כי הוא ישוב לבריטניה. מניעת הכניסה מוילדרס יצרה גלי רעש רבים באירופה. ממשלת הולנד מחתה בפני הבריטים. התקשורת הבריטית ואנשי פרלמנט רבים ביקרו את ההחלטה של שרת הפנים וגם ראש ממשלת הולנד בלקננדה התלונן באוזני עמיתו הבריטי על ההחלטה השנויה במחלוקת.

ביוני 2009, נערכו הבחירות לפרלמנט האירופי במספר מדינות וביניהן הולנד. מפלגת החירות של וילדרס זכתה ב-17% מקולות הבוחרים בהולנד, והצליחה להכניס ארבעה חברים לפרלמנט האירופי, מתוך סך של 25 חברי פרלמנט הולנדים, ההישג השני בטיבו בהולנד, אחרי מפלגת השלטון השמרנית. לאחר הבחירות הללו, הוחלפה שרת הפנים הבריטית באלן ג’ונסון בשל חוסר שביעות רצון כללית מתפקודה. באוקטובר 2009, קיבל בית משפט בריטי את עתירתו של וילדרס והורה לבטל את ההחלטה לאסור על כניסתו לבריטניה [4].

הסיפור הזה מתאר היטב את עלייתו המטאורית של וילדרס בפוליטיקה ההולנדית, מאז ייסד את מפלגת החירות. קודם לכן, היה חבר במפלגה הליברלית-שמרנית, מפלגת החירות והדמוקרטיה, אולם פרש ממנה ב-2004 לאחר שחש כי עמדותיה נגד צירופה של טורקיה לאיחוד האירופי לא היו נחרצות דיין. מאז, זוכה וילדרס להצלחה בכל פעם שנעשה ניסיון להגביל את התנועה שלו או את חופש הביטוי שלו. כך היה גם בינואר 2009, לנוכח ניסיון להעמידו לדין בהולנד בשל אמירותיו שנחשבו לפוגעניות כלפי האוכלוסייה המוסלמית, דוגמת השוואה שהוא נוהג לעשות בין הקוראן למיין קאמפף [5]. במבחן התוצאה, השערוריות סביב וילדרס רק מחזקות את מעמדו בסקרים.

וילדרס – המנצח הגדול של הבחירות? צילום: האתר הרישמי

ליברליזם הולנדי

הולנד ידועה בעמדותיה הליברליות בסוגיות שונות, ואם יש משהו שמוציא את ההולנדים לרחובות, זהו ניסיון להגביל את חירויות הפרט. בסיטואציה שכזו, משתדלים הפוליטיקאים בהולנד לשמור על קו שקט בכל הנוגע למפלגת החירות ההולנדית, מחשש כי פרסומים בנוגע למפלגה רק מגבירים את כוחהּ. המיעוט המוסלמי בהולנד, כ-6% מספרו מכלל האוכלוסייה ההולנדית, הוא השני בגודלו במערב אירופה לאחר צרפת בה חיים כ-10% מוסלמים.

שיעור גבוה זה, יצר בעשור האחרון חיכוכים רבים בין אוכלוסיית המהגרים ובין האוכלוסייה ההולנדית הוותיקה. פים פורטיין, היה הפוליטיקאי הבולט הראשון שיצר את הזרם הפוליטי בהולנד המקשר בין מאבק ליברלי על זכויות הפרט מצד אחד, ומאבק בהגירה מצד שני. דואליות שכזו נדירה בגל הימני קיצוני הנוכחי באירופה. היא מאפיינת גם כיום את השיח הפוליטי בהולנד כאמור, ששם דגש מיוחד על חירויות הפרט, ועל כן אינו מותיר מקום להשמעת קולות גזעניים כלפי אוכלוסיית המהגרים.

הניתוח ההולנדי למציאות המתקיימת באירופה, הוא שהמהגרים המוסלמים מהווים סכנה לחירויות הפרט בשל עמדותיהם הדתיות, ועל כן דווקא מגיני חירויות הפרט צריכים להילחם בהגירה, כדי להבטיח את המשך הליברליזם בהולנד. מעניין לציין כי באוסטריה, המדינה בה הימין הקיצוני הוא החזק ביותר באירופה, הפכה רשימתו של יורג היידר בפרלמנט, ממפלגת ימין קיצוני קלאסית, למפלגה ששמה דגש נרחב במצעה הפוליטי על חירויות הפרט, דאגה לסביבה ושאר עמדות ליברליות, אשר בדרך כלל נשמעות מצדהּ השמאלי של המפה הפוליטית באירופה. ייתכן וזוהי מגמה חדשה בקרב הימין הקיצוני באירופה, המשתלבת עם מגמה ישנה במקצת, עליה עמדנו בהרחבה בעבר [6].

צרפת והולנד הן הברומטר האירופי בכל הנוגע ליחסי אירופה עם ההגירה המוסלמית, מאחר ולהן שיעור המוסלמים הגבוה ביותר. לאחר שנים בהן מדיניות ההגירה של שתי המדינות המערב-אירופיות הייתה הליברלית ביותר, קיבלו צרפת והולנד שורה של חוקים נוקשים ביותר שביקשו להגביל את ההגירה אליהן.

אחת התופעות שאפיינו את הפוליטיקה ההולנדית והצרפתית, הייתה אימוץ עמדות של הימין הקיצוני בכל הנוגע למדיניות ההגירה והקליטה של האוכלוסייה המוסלמית, על ידי מפלגות במרכז המפה הפוליטית – כך היה זה סרקוזי כשהתמודד לנשיאות צרפת, אשר הביע עמדות קרובות לעמדותיו של ז’אן מארי לה-פן הקיצוני, תוך החסרת הפן הגזעני באמירותיו של לה-פן, בעוד סגולן רויאל מהמפלגה הסוציאליסטית הביעה עמדות שמרניות יותר בסוגייה. בהולנד, הפכו עמדותיו של פים פורטיין לכמעט קונצנזוס. למעשה, מה שמבדל את חירט וילדרס משאר המערכת הפוליטית בהולנד זה לא ההתנגדות שלו להגירה מוסלמית, אלא המדיניות הכוללת שלו אשר בבסיסה הדרישה להכיר בכך שמתקיימת מלחמה ציוויליזציונית בין המערב והאסלאם, על כל המשתמע מכך.

מאחר והולנד היא יוצרת הטרנדים הפוליטיים בכל הנוגע ליחסי אירופה והמהגרים המוסלמים שלה, הרי שתופעת וילדרס עשויה להצביע על עניין עמוק ונרחב יותר. אירופה, בשל ההיסטוריה שלה במלחמת העולם השניה, מביעה מאז חוסר סובלנות כלפי ימין קיצוני גזעני. כשבאוסטריה הצליח היידר להשיג הישג אלקטוראלי מרשים ב-1999, הייתה התגובה האירופית וכן העולמית חריפה ביותר כלפי וינה, והיא הבהירה היטב את גבולות הפעולה האפשריים עבור מפלגות ימין קיצוני גם חצי מאה אחרי המלחמה הגדולה האחרונה. נראה כי מפלגות הימין במערב אירופה החלו להבין כי עליהן לרכך עמדות הנוגעות לגזע, ולשים דגש דווקא על נושאים ליברליים, בבואם לממש את מדיניותן הנצית.

וילדרס נחשב לידיד קרוב של ישראל. בצעירותו אף חי כשנתיים באחד המושבים בארץ וב-25 השנים האחרונות ביקר בישראל לפחות 40 פעם לטענתו. וילדרס נוהג בכל הרצאותיו, בפני קהל אירופי, אמריקני או ישראלי, להגדיר את ישראל כ-“מוצב הקדמי של הדמוקרטיה”, ולדבר על מלחמתו למען ערכים “יודאו-נוצריים” עליהן מבוססת אירופה. בניגוד למפלגות אחרות באירופה המסווגות כימין קיצוני ואשר בתפיסת העולם שלהן ישנן עמדות אנטישמיות, וילדרס תומך במדינת ישראל ומאמין כי הפיתרון לבעיות המערב עם האסלאם הרדיקלי נעוצות בשיתוף פעולה עם המדינה היהודית.

במידה והמגמות המוצגות בסקרים יישארו בעינן, הרי שהאלטרנטיבות להרכבת קואליציה ללא וילדרס הן מועטות ביותר. ייתכן ויהיה ניסיון להקים ממשלת אחדות פעם נוספת, אולם חולשתן של שתי המפלגות הגדולות בהשוואה לעבר, תקשה עליהן לגבש קואליציה יציבה. סקרים שנערכו בהולנד, הצביעו על כך שרוב הציבור סבור כי קואליציה המורכבת מהמפלגה השמרנית, ממפלגת החירות של וילדרס וממפלגת החירות והדמוקרטיה, היא הקואליציה הרצויה להולנד. סקרים אלה גם הצביעו על כך שזוהי הקואליציה המפחידה ביותר עבור אזרחי הולנד.

הדואליות שבה נתפס המאבק באסלאם הרדיקלי והמחיר אותו עשויה להידרש לשלם חברה פתוחה כמו החברה ההולנדית, היא הכוח המניע לקיטוב בהולנד, שבא לידי ביטוי בסקרים.

הערות

1. על הסיוע ההולנדי לאמריקנים באמריקה הלטינית, ראה מאמר בגיליון זה

2. David Batty, “Dutch government collapses after Labour withdrawal from coalition”, Guardian, 20/02/2010

3. “Banned politician Geert Wilders brands Gordon Brown a coward”, Telegraph, 13/02/2009

4. Mark Hughes, “Dutch ‘extremist’ Geert Wilders wins appeal to enter Britain”, The Indipendent, 13/10/2009

5. Vanessa Mock, “Dutch MP to be tried for views on Islam”, The Indipendent, 22/01/2009

6. א. לוין וי. בוסתן, “הסוף להגירה”, סיקור ממוקד, 18/06/2007