קריאת השכמה

האיחוד האירופי בתהליך התאבדות איטי

אלון לוין, יובל בוסתן


התחושה שהתגברה בשנות המיתון האירופי קיבלה מעין גושפנקא בבחירות לפרלמנט האירופי – תושבי האיחוד אינם מרוצים בלשון המעטה מהאופן שבו פועל הארגון והם מעוניינים יותר ויותר שניהול העניינים של ארצם ייקבע בעיר הבירה שלהם ולא בפרנקפורט או בבריסל. אם מנהיגי האיחוד ופרנסיו לא יתנו מענה לדרישה הזו, הם עלולים לחזות בשנות ה-30 של המאה ה-20 חוזרות במהדורה מודרנית.

הבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו במאי 2014 הציפו שני מסרים חזקים מצד הבוחרים הרבים שנטו במספרים משמעותיים לכיוון מפלגות קיצוניות, בעיקר מצד ימין של המפה. המסר הראשון היה שהבוחר האירופי מאבד אמון באיחוד, והמסר השני היה חוסר שביעות רצון מהמדיניות כלפי סוגיית ההגירה וסוגיית המהגרים, כשחצי הביקורת מופנים הן לעבר האיחוד האירופי והן לעבר הממשלות הלאומיות השונות.

ככלל, חוסר האמון באיחוד האירופי נוגע במספר נקודות, חלקן אופייניות יותר לתומכי הימין הקיצוני, חלקן לשמאל הקיצוני. הנקודה הראשונה היא ניהול המיתון הכלכלי שבו שקעה אירופה, החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הממשלות השונות מוצאות עצמן מתמודדות עם בעיה כה מורכבת כשהידיים כבולות כתוצאה מעצם החברות באיחוד האירופי או בגוש האירו. כך למשל, מדינה חלשה כמו יוון, ששוקעת בחובות כתוצאה מניהול כושל ומופקר של ממשלותיה אך גם סבלה מאינפלציה בשל המעבר מהדרכמה לאירו, יכולה להתמודד עם המשבר רק באופן של מכירת נכסים לאומיים ונטילת הלוואות בריבית גבוהה שמשעבדת את המדינה עוד יותר. לולא השתייכה יוון לגוש האירו, היו עומדות לרשותה אפשרויות נוספות כגון קביעת ריבית מתאימה, הדפסת כסף והחלשת המטבע ובכך חיזוק הייצוא ועוד.

מצד שני, מדינות בעלות משק יעיל כגרמניה, יכולות להלוות למדינות חלשות בריבית גבוהה וליהנות מחשיפה של המוצרים שלהם שנהנים מרמת תחרותיות גבוהה, לשוק הגדול ביותר. ומנגד, גם אזרחי המדינות העשירות אינם מרוצים מכך שכספי החסכונות שלהם משמשים להחייאת כלכלות כושלות, כספים שיכולים לרדת לטמיון, או כסיוע נדיב למדינות בעולם השלישי.

נקודה שנייה נוגעת למדיניות ההגירה בכלל ולהגירה הפנימית בין מדינות האיחוד בפרט. צירופן של רומניה ובולגריה ב-2007, שתי מדינות עניות ומפגרות בהשוואה למדינות מערב אירופה, הטילה נטל לא פשוט על המדינות העשירות. הללו העבירו כספים רבים למדינות אלה כדי לסייע להן בשיפור התשתיות והתאמתן לתקנים האירופיים. במקביל, הפכו שוקי העבודה במדינות העשירות ליעד נחשק עבור מאות אלפי פועלים מובטלים ממזרח היבשת, שהחלו מתחרים עם הפועלים המקומיים.

נקודה שלישית היא טשטוש הזהות הלאומית שבא לידי ביטוי בצורות שונות בכל מדינה. חדירת האנגלית, וכן גם הצרפתית והגרמנית על חשבון שפות מקומיות; חיזוק הרב-תרבותיות על חשבון התרבות המקומית; הגירה של עמים ודתות שונות למדינות הלאום המקוריות ועוד. כך גם נפגעות הקהילתיות ביישובים קטנים שלפני שנות דור היו הומוגניים לחלוטין.

למעשה, הביקורת האירו-סקפטית נוגעת גם לפגיעה בריבונות, בעיקר של המדינות הקטנות שהשפעתן על המדיניות המובילה של האיחוד האירופי היא אפסית. כך למשל בתחום מדיניות החוץ, בסוגיות ביטחוניות ובסוגיות כלכליות.

הביקורת על האיסלמיזציה

לצד הביקורת נגד הכשלים המובנים באיחוד האירופי, עלתה כאמור ביקורת נגד תהליך האסלאמיזציה שעובר על היבשת באופן שונה בכל אחת מהמדינות, בצורה שמאיימת על המרקם החברתי ועל התרבות הפוליטית והלאומית. ערכיו של האיחוד האירופי המבוססים על על-לאומיות, רב-תרבותיות, רלטיביזם תרבותי ותקינות פוליטית, מקשים על הממשלות להתמודד עם סוגיות שעולות מההגירה האינטנסיבית מהעולם השלישי, סוגיות של זהות לאומית, תרבותית, זכויות אדם, דת, חינוך, פשיעה ועוד.

ביקורת משמאל למשל, נוגעת לתחושה שגרמניה מנהלת מדיניות מכוונת להשתלט על אירופה, אם כי זו ביקורת שמושמעת גם מימין, כמו למשל נייגל פאראג' ממפלגת UKIP הבריטית שזכתה במספר המושבים הרב ביותר בבריטניה בבחירות לפרלמנט האירופי.

אולם הנקודה החשובה ביותר שעולה מהביקורת כלפי האיחוד ומהחשש מהאסלאמיזציה היא שכרגע מדובר בתהליך דטרמיניסטי שיתגבר ובכך יוסיף בעתיד עוד מבקרים אלמלא יתבצע שינוי עמוק ביותר.

אזהרה מוסלמית

עם כל האמור לעיל, ישנה דינמיקה נוספת שעשויה להתפתח, במעין נבואה שמגשימה את עצמה. דמוניזציה של המיעוט המוסלמי, ותפיסתו כמי שמעוניין באופן קונספירטיבי להשתלט על כל אירופה, משל לא היו הבדלים בין המוסלמים, המגיעים ממדינות רבות לבין עצמם, תשיג את התוצאה הלא רצויה מבחינת אירופה. הלחץ האירופי על המוסלמים, תוך הענקת דימוי שלילי לכלל המהגרים, יביא לאיחוד כוחות מוסלמי שיהפוך קהילות שונות שהמשותף להן הוא הדת, לגוש פוליטי חזק ומאיים. זהו מעגל קסמים מסוכן, מאחר שכל התחזקות מצד קיצונים מוסלמים יגרור התחזקות מצד קיצונים אירופאים ולהפך. במילים אחרות, הזעם שחווים רבים באירופה לנוכח מדיניות ההגירה עשוי לערפל על שיקול הדעת ולמנוע מהם להתייחס לניואנסים שונים הנוגעים למהגרים ולראות בהם מקשה אחת. בכך, גם מי שלא רואה עצמו חלק מאומה מוסלמית שמבקשת לייבא את ערכיה לאירופה, ייאלץ לבחור להשתייך לקבוצה זו לאור נידויו מקבוצות אחרות.

האם ישנה קונספירציה מוסלמית להשתלט על אירופה? אין כל אינדיקציה לכך ולפי שעה מספרם של המוסלמים אינו מאפשר להם להשתלט על אירופה, כפי שעולה מדבריהם של כמה מהאסלאמופובים המובהקים של היבשת. אולם החשש האירופי הוא בראש ובראשונה מפגיעה בערכי הליברליות והשוויון שמאפיינים את החברה האירופית ומחדירת ערכים לא ליברליים ולא שוויוניים מבית היוצר של המהגרים, לתרבות הכללית.

אימוץ השריעה בחלק ממערכות המשפט המקומיות; ייבוא מנהגים הנחשבים לברבריים באירופה כגון נישואים כפויים, רצח על כבוד המשפחה, מילת נשים וכדומה; סגירת שכונות שלמות מכניסה של מערביים בלב-לבה של אירופה; עלייה בפשיעה האלימה; התאסלמות של מקומיים; רדיקליזציה של המוסלמים ביבשת ועוד.

בעניין זה כדאי להדגיש כי רוצחי היהודים בבריסל ובטולוז הם צעירים ממוצא אלג'יראי שעברו תהליך רדיקליזציה באירופה, נסעו להילחם במלחמת מצווה מבחינתם – באפגניסטן או בסוריה – ושבו כמחבלים מאומנים. באירופה יש אלפים כמוהם ולאור התמשכות המלחמה יהיו רבים נוספים, כל אחד מהם מייצג פוטנציאל אלים ביותר, שמאים על מרקם החיים המקומי. כל אלו מהווים פנים שונות למציאות מורכבת מאוד. אירופה יכולה להתמודד עם המציאות הזאת באופן של "אנחנו" ו"הם", או באופן של "אנחנו פועלים רק נגד מי שמאים על תפיסת חיינו ותרבותנו", ללא כוונה להגדיל בכוח את הקבוצה הזו.

מנגנון מסורבל

האיחוד האירופי, שמונה כיום 28 מדינות, ועוד שוקל להתרחב, הפך ללוויתן מסורבל ולא יעיל שרק יוסיף להסתבך ולהתבוסס בתוך בעיותיו המבניות. הקושי בקבלת החלטות בכל נושא שהוא שנוגע לכלל המדינות, העובדה כי כלכלתן של מדינות רבות מנוהלת במידה רבה מפרנקפורט, מקום מושבו של הבנק האירופי; שלל האמנות בשלל הנושאים שכובלים את ידי מקבלי ההחלטות במדינות השונות והאינטרסים המנוגדים לחברות השונות, תורמים לתסכול הכללי. אמנת ליסבון אמורה הייתה לפשט תהליכים, אך נראה כי יש צורך בתהליכים דרסטיים יותר.

עובדה נוספת הנוגעת למדינות אירופה היא שהאירופאים ממעטים להביא ילדים לעולם, עובדה המאיימת ברמה קיומית על כל אחת ואחת מהמדינות, כשמנגד שהמהגרים דווקא מרבים להביא ילדים ובכך מעמידים את קיום התרבות המקורית בסכנה.

ללא שינוי דרמטי במדיניות ההגירה, חברות המקומיות הולכות לשינוי עמוק שיביא בהכרח להתנגשות אלימה ברחובות. באותה מידה שידי הממשלות כבולות בתחומים רבים, גם בנקודה הזאת מתקשות הממשלות לגשר בין האוכלוסייה הקולטת לאוכלוסיית המהגרים. בעיה זו יוצרת כנופיות רחוב – קבוצות אלימות מהימין הקיצוני ומצד שני כנופיות אסלאמיות, ערביות או בני לאומים אחרים שמבקשים להגן על דרך חייהם מפני הקבוצות האחרות. חוסר היכולת הזאת מוביל להקצנה הכרחית לנוכח התסכול שחווים תושבי האיחוד האירופי, בין אם הם אירופאים, ערבים, נוצרים או מוסלמים.

על מסלול התנגשות

המסלול שעליו נע האיחוד האירופי מורכב מכמה שלבים שיעברו המדינות השונות, כל אחת באופן שבו יבשילו התהליכים השונים.

השלב הראשון הוא תהליך שבו תפיסות פוליטיות קיצוניות מאומצות על ידי מפלגות מתונות יותר, בעיקר ביחס למדיניות ההגירה ולמדיניות כלפי המהגרים. שלב זה כבר מתרחש בהולנד, צרפת ודנמרק, וכן בשוויץ שאינה שייכת לאיחוד האירופי והוא צפוי להתרחש במדינות נוספות.

בשלב השני האווירה הפוליטית הקשה תתורגם לאלימות מאורגנת ברחוב על רקע גזעי. לעתים יהיו אלה כנופיות של מהגרים ולעתים יהיו אלה כנופיות של ותיקים שיפעילו את האלימות, ובכך ייווצר מעגל אלימות שרק יתרחב.

בשלב השלישי יבינו הממשלות המקומיות שהן מאבדות שליטה על הנעשה ויצטרכו להתערב באמצעות הפעלת כוח משטרתי ואולי אף צבאי כדי להשיב את הסדר לרחובות.

לאלימות ברחובות ולאלימות הממוסדת יהיה ביטוי פוליטי מחודש בדמות הקצנה נוספת, הן של המהגרים והן של הוותיקים, כשמפלגות המרכז הפוליטי ייחלשו ויהיו תלויות באחת מהמפלגות הקיצוניות כדי להרכיב קואליציה. במדינות שבהן שיעור המהגרים יהיה גבוה במיוחד תהפוך המערכת הפוליטית לכזו הנחלקת גם לפי קווים אתנים [1].

בכל אחד מהשלבים יכולות המדינות לעצור את הסחף בניסיון להשיב לעצמן את הריבונות המלאה שלהן – או בעזיבת האיחוד האירופי, או לכל הפחות בעזיבת גוש האירו, אלו מהן שחברות בו כמובן. אולם אם יגיעו הדברים לידי קיטוב עמוק בתוך המערכת הפוליטית, בשילוב עם אלימות ממסדית נגד כנופיות רחוב, נראה כי עזיבת האיחוד האירופי שנראית כיום דמיונית, תהפוך לכורח המציאות.

עם זאת, ישנה אלטרנטיבה שיכולה להותיר את האיחוד האירופי על תלו, אם כי בגרסה מרוככת יותר. היתרון הבולט עבור מדינות האיחוד האירופי הוא החשיפה לשוק הגדול בעולם, קרי איחוד המכסים והתשתיות המשותפות, אשר מקלות על המסחר ומאפשרות צמיחה, בכפוף כמובן למדיניות כלכלית לאומית אחראית.

הבעיות החברתיות של האיחוד נובעות בעיקר מרמת האינטגרציה הגבוהה של החברות השונות שמאפשרת לכל אזרח אירופאי ללמוד, לעבוד או להתגורר בכל מקום באיחוד. כתוצאה מכך, נוצרת תנועה ממזרח למערב ומדרום לצפון שפוגעת גם במדינות הקולטות וגם במדינות העניות. אם האיחוד האירופי יבחר בדרך של ויתור על המאפיינים הפדרטיביים שלו ויותיר את האיחוד כמסגרת כלכלית רופפת יותר שמכבדת את השונות של מרכיביה, הוא יוכל לשמור על רלוונטיות ולהתחיל במציאת פתרונות לאתגרים החברתיים והכלכליים שעומדים לפתחו.


מאמרים נוספים