ערביי ישראל המוסלמים מוצאים עצמם, על רקע האירועים הביטחוניים מאז חטיפת הנערים ובתוך מזרח תיכון סוער, בניכור גובר והולך מול המדינה היהודית. הרטוריקה של מנהיגיהם מחריפה על רקע העלאת אחוז החסימה, חוק הלאום והרחקתה הזמנית מהמליאה של ח”כ זועבי. הבחירות הקרבות יהוו נייר לקמוס לכיוון שאליו יכוון המיעוט הערבי בישראל.
הפיגוע הקשה בבית הכנסת הירושלמי, שבו נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר שהגיע למקום בידי שני מחבלים, הוא נקודת שיא נוספת בתהליך ההתדרדרות הביטחוני שמתמקד בירושלים. כדי לקבל פרספקטיבה רחבה על ההתדרדרות הזאת יש לחזור יותר מחצי שנה אחורה, לשלהי השיחות בין ישראל לפלשתינים בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני ג’ון קרי.
פיצוץ השיחות האחרון בין ישראל והפלשתינים, על רקע ההכרזה על הקמת ממשלת אחדות בין החמאס לפת”ח, התנגש ככל הנראה ללא ידיעתו של אבו מאזן, עם תוכניות אחרות שהיו לחמאס, בעיקר לחמאס חו”ל, באשר לאבו מאזן עצמו. באותם ימים היה החמאס בעזה במצוקה גוברת והולכת. הוא התקשה להשיג מימון לפעולותיו מאחר שגם מצרים וגם ישראל סגרו את הגבולות באפקטיביות ונלחמו בהברחות. המלחמה עם מצרים התישה את הארגון והוא חיפש דרך לפרוץ את המעגל. במקביל, ובמשך שנים, גלגל ח’אלד משעל תוכנית להפלתו של אבו מאזן ביו”ש, והשתלטות של החמאס על הרשות הפלשתינית באופן כולל וסופי. אולם החמאס בעזה, שמתמודד עם הלחץ עליו מצד ישראל והמצרים, העדיף לבצע את ההשתלטות באופן של בחירות, שאכן בוששו מלבוא.
במאי 2014, במקביל להתקדמות השיחות בין החמאס והפת”ח על הסכם, החל השב”כ לבצע בחשאי מעצרים של קבוצה שמנתה בסך הכל 93 פעילים. ברשותם של הפעילים. שפעלו ככל הנראה במימון טורקי ותחת פיקוח של משעל מקטאר, נמצאו נשק וכסף. אבו מאזן ככל הנראה לא היה מיודע לגבי המתרחש והמשיך עם השיחות, עד שבתחילת יוני הושג הסכם. 10 ימים לאחר שנחתם ההסכם בין שני הארגונים, נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, ונרצחו זמן קצר לאחר חטיפתם. החיפוש אחר הגופות נמשך זמן רב והוא נוצל על ידי הצבא והשב”כ כדי לפגוע בצורה אנושה בתשתית החמאס ביו”ש, תשתית שבחלקה נשמעה להוראות מחו”ל ולא מעזה, ושימשה הן כאופוזיציה בתוך החמאס והן כאופוזיציה כמובן לאבו מאזן.
ב-2 ביולי, נחטף ונרצח נער פלשתיני בן 16 מירושלים, אירוע שהוביל למהומות ברחבי השכונות הערביות בעיר. לצד המהומות וההפגנות, הגבירו אנשי החמאס את ירי הרקטות על יישובי עוטף עזה. לאחר שבקשות והצעות להסדרה מצד ישראל נענו בתנאים חמאסיים שישראל לא יכלה להרשות לעצמה לקבל, יצא לדרך מבצע ״צוק איתן״. במהלך 50 ימי המבצע הוכו תשתיות החמאס בעזה בצורה קשה ביותר. לענייננו, חשוב לעמוד על כך כי למרות שהחמאס הוכיח כי הוא עדיין שולט ביד רמה בעזה, היכולות שלו נחלשו בצורה משמעותית, עובדה שהביאה לתחרות בינו ובין ארגונים אחרים ברצועה.
לקראת ההכרזה על הפסקת האש במבצע, נחשף דבר ההתארגנות נגד אבו מאזן שמצא עצמו בבעיה קשה – הוא ישב בממשלת האחדות עם החמאס ונהנה מהלגיטימציה אותה ביקש לרתום למהלכים חד צדדיים באו”ם. הוא גם קיווה לזכות למימון כתוצאה מכך מהספונסרים של החמאס, אולם מבצע צוק איתן פגע בכך מאחר שכעת נדרש כל הסיוע לעזה. אבו מאזן הבין שכעת הוא מצטייר כמי שמנהיג בחסד הישראלים בעוד שהחמאס הם אלו שלחמו בישראלים. נאמן לתדמיתו במערב כמי שמעדיף דיבורים על פני אלימות, הגביר אבו מאזן את ההסתה נגד ישראל בכל הפורומים האפשריים בערבית, בעודו חוזר על מחויבותו ל”פתרון שתי המדינות” בהשמיטו כתמיד את החלק השני של המשפט, “לשני עמים”, מאחר שהוא מסרב להכיר ביהדותה של ישראל.
אבו מאזן לא הסתיר לחלוטין את עמדותיו המעודכנות כלפי ישראל. בנאום שטנה באו”ם חודש לאחר הפסקת האש, האשים את ישראל בביצוע רצח עם נגד הפלשתינים. בכל הזדמנות מאז הוא הגביר את ההסתה לאלימות כשקרא לפלשתינים להתנגד בכוח לכל ניסיון יהודי לעלות להר הבית. כך למשל שלח מכתב שבח וניחומים למשפחת המחבל שניסה לרצוח את יהודה גליק, תוך ביקורת חריפה על כך שהוא חוסל על ידי כוחות הביטחון.
בזמן מבצע צוק איתן לא פסקו המהומות בירושלים, והן כללו מאות ואף אלפי אירועים אלימים, בעיקר יידוי אבנים, חבלה ברכבת הקלה וזריקת בקבוקי תבערה. יהודי אחד נדרס למוות על ידי טרקטור בתחילת אוגוסט, במה שסימל את החרפה באלימות בעיר. באוקטובר נדרסה למוות תינוקת בת שלושה חודשים באחת מתחנות הרכבת הקלה לצד עולה יהודייה מאקוודור. שבועיים לאחר מכן נדרס למוות קצין מג”ב בתחנה אחרת של הרכבת הקלה, לצדו של בחור ישיבה. בתל אביב נדקר למוות חייל, אף הוא בתחנת רכבת, ובאותו יום גם נדקרה למוות צעירה בגוש עציון.
הפיגוע בבית הכנסת שבו נרצחו חמישה בני אדם היה לאירוע האלים ביותר שהסתמן גם כנקודת מפנה בכל הנוגע ליחס ממשלת ישראל כלפי המציאות הביטחונית, לאחר שזו הסתפקה במשך כל התקופה, כך נדמה, בהנמכת גובה הלהבות. מי שנטל אחריות על הפיגוע הזה הייתה החזית העממית, כיום ארגון קטן יחסית, שקורץ לצעירים חילונים מהפת”ח שמעוניינים במאבק בישראל.
בתוך גל האלימות, שהתפשט גם ליישובים ערביים-ישראליים, נורה למוות מפגין שתקף בסכין שוטרים, ולאחר שהתאבד נהג אוטובוס ערבי נפוצו שמועות שהוא נרצח. שוב, בעידוד בכירי הרשות הפלשתינית.
בפיגוע הדריסה ברכבת הקלה נרצח קצין דרוזי, וקצין דרוזי נוסף נפצע קשה בפיגוע בבית הכנסת בירושלים. הציבור הערבי הגיב בעליצות לנוכח רצח הקצינים ואילו הציבור הדרוזי הגיב בזעם כלפי העלבון. עימותים בין דרוזים לערבים נרשמו בכמה מקומות בארץ, ובהם הביעו הדרוזים תמיכה במהלכי ממשלת ישראל.
הדרך לבחירות
קריסת התהליך המדיני, מבצע צוק איתן וסדרת הפיגועים בירושלים, קיבעו בתודעה הפוליטית את ההכרה כי אין צפי לחידוש התהליך המדיני בשנתיים הקרובות. גם תבוסתו של נשיא ארה”ב אובאמה בבחירות האמצע והפיכתו לברווז צולע חיזקה את ההערכה הזאת, וכן כמובן מהלכיו החד צדדיים של אבו מאזן.
לאור העובדה הזאת, עבר עיקר העניין במערכת הפוליטית לנושאי פנים ובראשם חוק הגיור, חוק הלאום וחוק מע”מ אפס. מכאן, הטונים בין הצדדים החריפו והובילו להחלטה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות להן עוד נידרש בחודשים הקרובים.
בחזרה לאבו מאזן, נראה כי האסטרטגיה שמנחה אותו כיום היא ההכרה שעד שלא תקום ממשלת שמאל-מרכז בישראל, ואולי עד שלא יגיע נשיא חדש לוושינגטון, הסיכוי לנראות אפילו של מו״מ רציני – נמוכה. לפיכך, לאחר תקופה בה המהלכים המדיניים והצבאיים הציגו אותו בעיני חלקים בציבור שלו כמשתף פעולה עם ישראל, מוצא עצמו הראיס הפלשתיני בפני צורך ברור להקצין עמדות נגד ישראל.
הפיגוע בבית הכנסת, ויש יסוד להאמין שיהיו פיגועים חמורים נוספים, דוחף את ישראל לפעולה נגד הפלשתינים, ואבו מאזן עשוי להיות אחד הגורמים שיסבלו מפעולה זו.
בה בעת, בעוד שאבו מאזן מסית לטרור, הביע החמאס אף הוא תמיכה. הוא כינה את הפיגוע בבית הכנסת כתחילת אינתיפאדה חדשה, ועוד קודם לכן היה זה מחמוד א-זהאר שקרא מעזה לבצע פיגועים ביהודה ושומרון נגד מטרות ישראליות.
בשורה התחתונה, אבו מאזן הופך לנטל מבחינת ישראל – יותר ויותר פוליטיקאים רואים בו אחראי להתפרצות האלימה ולמהלכים נגד ישראל בעולם, שאף הצמיחו פירות לאחרונה עם ההכרה הסמלית בבתי הנבחרים באירופה במדינה פלשתינית.
אבו מאזן מבקש ללכת בלי ולהרגיש עם – להסית לאלימות בלי לקחת אחריות – וישראל תצטרך למצוא דרך להוציא אותו מהפינה הזאת.
האם השטח על סף תבערה כללית?
עבור ישראל, המציאות האזורית משחקת לטובתה – אובאמה בשפל כוחו הפוליטי, מצרים וירדן מהדקות את התיאום הביטחוני עם ישראל לנוכח איום הטרור; הסעודים ומדינות אחרות מהמפרץ נושאות עיניים לישראל בשעה שאיראן מקיימת שיחות עם האמריקנים; ההשתוללות של האביב הערבי הופכת את הסוגיה הפלשתינית למשנית ועוד. ישראל תצטרך לבצע פעולה בשכונות הערביות בירושלים להנמכת הלהבות ולהשבת הריבונות לידיה או שרף האלימות יוסיף לגבוה.
אבל הבעיה עמוקה יותר – הן הפת”ח, הן החמאס והן שאר ארגוני הטרור הגיעו למסקנה שיש להחריף את האלימות כלפי ישראל, כשלפי שעה נראה שבעזה, שנותרה בחורבותיה מאז המלחמה בקיץ, עבר החשק לסיבובי לחימה נוספים בקרוב.
השטח הפלשתיני נערך לכך ואין פלא שהפיגוע בבית הכנסת בוצע דווקא על ידי מחבלי החזית העממית, ופיגועים אחרים לאחרונה הגיעו מכיוונו של הג’יאהד האסלאמי. חולשתו היחסית של החמאס והניסיון של הפת”ח להצטייר כמי שלא מעורב בפיגועים, מותיר את הזירה לארגונים אחרים ולפעולות של יחידים שלא השתייכו לארגונים השונים. המשמעות היא שהפלשתינים עשויים לאבד שליטה בירושלים וביו”ש באשר להיקף האלימות, והדבר עשוי לשוב כבומרנג, בעיקר מנקודת מבטו של אבו מאזן. התוצאה האולטימטיבית היא המשך משבר המנהיגות בקרב הפלשתינים, מחסור במקורות מימון ולבסוף כאוס ומלחמת ארגונים ש”תזלוג” כפיגועים נגד ישראל.
לבסוף, ישנו סימן שאלה גדול באשר לדרך שבה ילכו אזרחי ישראל הערבים. ההנהגה הפוליטית הערבית-ישראלית כבר מעמיקה את הקיטוב בינה ובין הציבור היהודי בהצהרותיה. האמירות נגד אבו מאזן על היותו משתף פעולה ובוגד רק מדגימות את המקומות הקיצוניים שאליהם הולכים הח”כים הערבים שלא החמיצו הזדמנויות רבות להשתתף בהפגנות אלימות נגד ישראל. לצדם ישנו גידול בהשפעה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח’ שאף מופיע באותן הפגנות שבהן מופיעים הח”כים של בל”ד וחד”ש, וצעירים רבים במגזר הערבי אף מזדהים עם דאע”ש – שני ארגונים שמתנגדים להשתתפות של ערבי ישראל במשחק הפוליטי הרשמי.
הח”כים הערבים נאלצים אם כן להתמודד עם שני אתגרים גדולים – הראשון הוא כמובן אובדן מצביעים לתנועות הקיצוניות, לא מעט בשל ההתלהמות שלהם; השני הוא העלאת אחוז החסימה שיאלץ את המפלגות הערביות הקיימות לחפש דרך להתאחד ולרוץ במספר מצומצם יותר של רשימות כדי להבטיח את הכניסה לכנסת. אתגרים אלה בתורם מעודדים את הרטוריקה הקיצונית של הח”כים שצריכים ליישר קו עם המגמות השונות.
לנוכח ההקצנה הזאת, שאינה מנותקת כמובן מתהליכים שנוגעים לעולם הערבי כולו, מצטיירים הדרוזים כתומכים נלהבים של מדינת ישראל והקיטוב בין שתי העדות הופך לאלים. האירועים בסוריה שבמסגרתם ג’יאהדיסטים כג’בהת אל נוסרה המשתייכים לאל קעידה, לוחצים בצורה קשה את הדרוזים בסוריה כדי שהללו יעברו להיאבק באסד, לחץ שהחל להניב פירות. אולם האלימות כלפי הדרוזים בסוריה מובילה את הדרוזים בישראל לראות במוסלמים-סונים קיצוניים את האויב האולטימטיבי שלהם, והמקצינים בקרב ערביי ישראל נופלים תחת הגדרה זו.
ההקצנה של הציבור הערבי, שעשויה לקבל רוח גבית אחרי מערכת הבחירות הקרובה, היא ענין שיידרש לטיפול שורש מבחינת ישראל, עניין שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו יותר.
