בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מתרחבת של הסכמים אזוריים. כמעט בכל יבשת בעולם, כיום, פועלת או מתוכננת מסגרת כלכלית על-מדינית. בעולם המוסלמי, בולט מאז תחילת שנות ה-80 ארגון המאגד את שש המונרכיות המפרץ הפרסי. רבים צופים כי בעתיד הלא רחוק יתהדקו היחסים בין מדינות המפרץ הפרסי למדינות אפריקה, על בסיס קשרים כלכליים בין המסגרות האזוריות.
תיאורית האינטגרציה הכלכלית הוצגה לראשונה בשנות השישים של המאה העשרים, על ידי הכלכלן ההונגרי, בלה בלאסה. התאוריה רואה את האינטגרציה הכלכלית הן כתהליך והן כמצב נתון. בלאסה הגדיר זאת כך: “כתהליך, הוא כולל צעדים לביטול אפליה בין יחידות כלכליות השייכות למדינות שונות; כמצב עניינים, הוא מיוצג על ידי העדרן של צורות אפליה בין כלכלות לאומיות” [1].
התיאוריה של בלאסה הציגה רמות שונות של אינטגרציה אזורית. הרמה הבסיסית ביותר היא הסכם סחר מועדף, המעניק מעמד מועדף למוצרים מסוימים ממדינות מסוימות. הסכמי סחר חופשי בין שתי מדינות או יותר מביאים לרמה גבוהה יותר של אינטגרציה. הסכמים אלו מובילים להסרת המכסים ומגבלות הכמות בין המדינות החברות. בנוסף, כל מדינה שומרת באופן עצמאי על מיסי מכס מול מדינות שאינן חברות בהסכם. מסגרת זו מאפשרת למדינות לתעדף שותפות סחר על פי הצורך, ללא תלות במיקום גיאוגרפי.
רמה שלישית לאינטגרציה כלכלית מושגת באמצעות איחוד מכסים. במסגרת זו, משוות המדינות את רמת המכסים ביניהן לשאר המדינות שאינן חברות בהסכם, ומאפשרות חופש תנועה של סחורות משותפות. מסגרת כזו תופיע בין שכנות גיאוגרפיות המבקשות להפיק תועלת הדדית משיתוף פעולה בין משקיהן.
רמה רביעית של אינטגרציה כלכלית, על פי התיאוריה של בלאסה, היא שוק משותף. במסגרת זו מוסרות בין החברות לא רק מגבלות הסחר, אלא גם הגבלות על תנועה של גורמי הייצור (משאבי קרקע, הון וכוח אדם).
הרמה החמישית, הגבוהה ביותר האפשרית בין מדינות עצמאיות, הינה איחוד כלכלי. זה, להבדיל משוק משותף, משלב את הסרת המגבלות על מוצרים וחופש תנועה, עם הסרת מחסומים אחרים שנותרו קיימים בין מדינות. מדינות החברות באיחוד כזה, מאמצות לרוב דרכון ומטבע משותפים. הרמה השישית והגבוהה ביותר, על פי התיאוריה של בלאסה, הינה אינטגרציה כלכלית מוחלטת. זו דורשת איחוד תקנות מוניטאריות, פיסיקאליות, סוציאליות ואנטי-תנודתיות ומחייבת יצירת סמכות על-לאומית שהחלטותיה תחייב את כל המדינות החברות. למעשה, באיחוד זה מוותרות המדינות החברות על זכותן לקבל החלטות כלכליות באופן עצמאי.
היתרונות של שיתופי פעולה כלכליים הם רבים, ועל פי רוב מניבים רווחים לכל הצדדים. אין זה פלא איפה, שמספר הסכמי הסחר זינק בעשורים האחרונים בכלל ומאז הקמתו של ארגון הסחר העולמי, המקל על יצירת הסכמים בילאטרליים, בפרט. בשנים 1948-1994, בשנות פעילותו של הסכם גאט”ט, קודמו של ארגון הסחר העולמי, נחתמו 124 הסכמי סחר. מאז הוקם ארגון הסחר ב-1995 ועד 2007, נחתמו 240 הסכמי סחר נוספים [2].
במהלך השנים, התרחבו חלק מהסכמי הסחר הרב-לאומיים בין מדינות שכנות לכדי הסכמים “יבשתיים”, כמו במקרה של ההסכמים באירופה ובצפון אמריקה. הסכם שיתוף כלכלי על פי רמתו בין אם מאפשר איחוד מכסים או איחוד כלכלי מוחלט, מאפשר מעבר חופשי של הון, כוח אדם, קניין ושירותים בהתאם לרמת ההסכם. לכן, סביר להניח כי הסכם “מתקדם” בין מדינות, יוביל במהלך הזמן להתקרבות תרבותית בין המדינות. שותפות כלכלית ותרבותית עשויה להביא גם לשותפות אינטרסים רחבה, ובמילים אחרות – איחוד פוליטי.
היתרונות הטמונים בחוּבה של התקרבות תרבותית ופוליטית ברורים, אך זו אינה אפשרית בכל מקום. במקומות רבים בעולם, מדינות שכנות נלחמו לאורך ההיסטוריה, והאפשרות של איחוד ביניהן אינה נראית ריאלית בעתיד הנראה לעין. שכנות אחרות נבדלות בשיטת המשטר שלהן ובאידיאולוגיה המאפיינת אותן. אלו עשויות לקיים קשרים כלכליים ביניהן, אך ספק אם תוכלנה להימצא קרקע משותפת להסכם מתקדם יותר שיגרור, בין היתר, התקרבות תרבותית.
לאור הקושי למצוא מכנה משותף בין מספר רב של צדדים, הסכמי שיתוף פעולה רב-לאומיים הם נדירים, ומרביתם נמצאים עדיין בשלב ההצהרתי או בשלבי תכנון מוקדם. באופן טבעי, המכנה המשותף לכל ההסכמים המתקדמים הוא איחוד על בסיס גיאוגרפי. כך, בכל יבשת מוצעת או קיימת כבר מסגרת רב-לאומית, שאמורה לקרב בין המדינות החברות בה, ולהיטיב עם כולן.
ה-GCC
תהליך האינטגרציה הכלכלית החל במפרץ הפרסי ב-1981, אז הוקמה המועצה לשיתוף פעולה במפרץ במפרץ (GCC – Gulf Cooperation Council), עך רקע החשש מערעור היציבות האזורית בעקבות מלחמת איראן-עיראק. שש המדינות החברות, ערב הסעודית, בחריין, כווית, עומן, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות, הינן מיצרניות הנפט והגז הטבעי הגדולות בעולם ותושביהן נהנים מרמת חיים גבוהה יותר משאר המדינות באזורן. בכולן מתקיים שלטון מונרכי וסממנים תרבותיים משותפים. כל אלו הפכו את רעיון האינטגרציה הכלכלית המתקדמת בין המדינות למתבקש וטבעי.
מ-1983 אז הוקם אזור סחר חופשי בין המדינות, עלה היקף המסחר בין המדינות החברות מ-3 ל-20 מיליארד דולר בתחילת 2003. באותה שנה הוסכם על איחוד מכסים בין המדינות. ב-1 בינואר 2008 הוקם שוק משותף. על פי לוח הזמנים המוצע, תעבורנה שש מדינות הארגון למטבע משותף ב-2010. תוכנית להקמת בורסה משותפת נבחנת אף היא [3, 4].
התוצר הלאומי הגולמי של הכלכלה המשותפת הגיע בסוף 2006 ל-704 מיליארד דולר, שהינם כ- 1.5% מהתוצר העולמי, זהה לתוצר של אוסטרליה, הכלכלה ה-15 בעולם באותה שנה. המדינה הדומיננטית, בארגון היא ערב הסעודית, האחראית על כמעט מחצית מהתוצר הכולל.
שש המדינות מיודדות עם ארה”ב, ושותפות למרבית עמדותיה לגבי האזור. כך, קראו חברות המועצה לנקוט בעמדה תקיפה נגד פרויקט הגרעין האיראני ותמכו בשינוי במדיניות האמריקנית בעיראק בינואר 2007 [5, 6].
התנגדות מדינות ה-GCC לתוכנית הגרעין האיראנית נובעת מהמציאות באזורן. כבר היום, הן מוקפות בטילים גרעינים – ישראל ממערב, פקיסטן והודו מצפון-מזרח, ונראה כי גם איראן חותרת להשיג את נשק יום הדין. בטהרן מנסים להרגיע את חששותיהן של חברות המועצה ואף הציעו לחלוק עימן ידע מפרויקט הגרעין [7]. למרות זאת, ערב הסעודית, שב-2005 הודיעה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כי אינה רואה צורך בהקמת כור גרעיני בשטחה, הובילה כעבור שנה את מדינות ה-GCC להכרזה על פרויקט גרעיני אזרחי משותף [8, 9].
עד כמה תשפיע ה-GCC על התהליכים באזור, יקבעו היציבות האזורית ומחירי הנפט. שמירה על היציבות באזור תוביל לשגשוג אזורי. חוסר יציבות, העשוי להיגרם לדוגמא כתוצאה ממתקפה אמריקנית על איראן שתוביל למתקפה איראנית על יעדים אמריקנים במדינות החברות ב-GCC, עלול לפגוע בכלכלה, ולהקצין את האווירה ברחובות.
בכל האמור להתרחבות עתידית של המועצה, ההיצע מוגבל. מדינות הארגון חולקות קשרים תרבותיים הדוקים שאינם מתקיימים עם מי משכנותיהן האחרות. בינואר 2008 הביעה עיראק את רצונה להצטרף לארגון, אך חברות המועצה טרם גיבשו עמדה לגביה [10].
מי שככל הנראה תהיה החברה השביעית בארגון היא תימן, הבוחנת מזה זמן את השלכות הרפורמות שיידרשו ממנה על מנת להצטרף לארגון [11]. העובדה כי רמת החיים במדינה נמוכה באופן משמעותי משאר המדינות החברות בארגון, צפויה להקשות על הצטרפותה. עם זאת, בינואר 2008 הכריז מזכ”ל ה-GCC כי תימן תצורף לארגון “בקרוב” [12].
מדינות אחרות שעשויות לשתף פעולה עם מדינות ה-GCC, בין אם על ידי הצטרפות למועצה ובין אם בחתימה על הסכמים בילאטרליים, הן מדינות העולם הערבי בכלל, והמדינות האפריקניות בפרט.
האיחוד האפריקני
מרבית מדינות אפריקה מתקדמות לכיוון אינטגרציה מלאה בהתאם ללוח זמנים מוגדר. כבר ב-1991 נחתמה אמנת אבוג’ה, שייסדה את הקהילה האפריקנית הכלכלית, והציגה תוכנית מתאר בת שישה שלבים להקמת איחוד כלכלי ומוניטארי ביבשת. שני השלבים הראשונים – הקמת גושים אזוריים במקומות בהם טרם הוקמו כאלו ביבשת, וחיזוק הקשרים ביניהם, הושלמו ב-2007.
בשלב הבא, שאמור להסתיים עד 2017, יוקם איחוד מכסים בכל אחד מהגושים האזוריים. חלק מהמסגרות האזוריות הללו, דוגמת “הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה”, פועלות להידוק נוסף של האינטגרציה הכלכלית ביניהן, באמצעות שימוש במטבע ודרכון משותפים.
השלב הרביעי באינטגרציה הכלל-אפריקנית צפוי בשנת 2019 והוא יהיה אולי המכריע ביותר. במהלכו, יאוחדו כל הגושים האזוריים לכדי מסגרת יבשתית אחת של מכסים מאוחדים. היכולת להכפיף את כל מדינות היבשת למסגרת כלכלית אחת, תקבע במידה רבה את עתידו של האיחוד האפריקני. הצלחת שלב זה יגביר את הסיכויים להשלמת שני השלבים הנותרים – הקמת שוק אפריקני משותף עד 2023 ואיחוד כלכלי ומוניטארי עד 2028.
הליגה הערבית: בין אפריקה למפרץ הפרסי
ב-1 בינואר 2005 הקימה הליגה הערבית אזור סחר חופשי למדינות הארגון, בו חברות 17 מ-22 החברות בליגה. מסגרת זו נמצאת אמנם בחיתוליה, אך הקשר התרבותי והכלכלי בין חברות הליגה הערבית באפריקה – מצרים, אלג’יריה, לוב, סודן, טוניס, מאוריטניה, ג’יבוטי, סומליה ואיי קומורוס, שאחראיות ליותר משליש מהייצור ביבשת, לבין שאר המדינות בליגה הערבית, צפוי להימשך גם לאחר שיהפוך האיחוד האפריקני ליחידה אחת.
בהקשר זה, עשויה הליגה הערבית להיות הבסיס להסכמי סחר עתידיים או אף לאינטגרציה רב-לאומית מתקדמת יותר, בין מדינות אפריקה למדינות המפרץ הפרסי.
הערות
1. B.A. Balassa, “The Theory of Economic Integration”, R.D. Irwin, 1961
2. “Region Trade Agreements: facts and figures”, World Trade Organization
3. “Gulf leaders launch joint market, commit to single currency plans”, DPA, 04/12/2007
4. L. Roberts, ” Experts call for GCC stock market”, ArabianBusiness.com, 05/08/2007
5. Hassan M. Fattah, “Gulf States Join Call for Tougher Action Toward Tehran”, New York Times, 01/02/2006
6. Thom Shanker, “Gulf Allies Support Goals of New U.S. Strategy in Iraq”, New York Times, 17/01/2007
7. Barbara Bibbo, “Iran offers to share nuclear expertise with GCC states”, gulfnews.com, 13/04/2007
8. William J. Broad and David E. Sanger, “With Eye on Iran, Rivals Also Want Nuclear Power”, New York Times, 15/04/2007
9. Hassan M. Fattah, “Arab Nations Plan to Start Joint Nuclear Energy Program”, New York Times, 11/12/2006
10. “Iraq Seeks To Join GCC”, Al-Sharq Al-Awsat, 14/01/2008
11. “Yemen hopeful to join GCC in 2016”, Yemen Times, 19/12/2005
12. “Yemen to join the GCC soon-Al-Attiyah”, almotamar.net, 14/01/2008
