לקראת בחירות 2012 בישראל

ניתוח פוליטי של המצב

יובל בוסתן, אלון לוין


אם לא תהיה הפתעה, נראה כי מדינת ישראל עומדת בפני בחירות בתחילת השנה הבאה, כ-3 שנים לאחר בחירות 2009. כבר כיום קוראים גורמים באופוזיציה לפיזור הכנסת, ובמפלגות כבר מתחילים להיערך להתמודדויות הפנימיות.

המערכת הפוליטית בישראל נמצאת כיום בתקופה אותה ניתן לכנות כ"שקט שלפני הסערה". הקואליציה יציבה אך רוחשת ובאופוזיציה כמו באופוזיציה, חולמים על בחירות. האופוזיציה מונה אמנם 54 מנדטים, אך היא רחוקה מלפעול כגוף אחד מול הקואליציה. מפלגת העבודה מנסה לבחור מנהיג חדש ובינתיים פעילותה די משותקת; המפלגות הערביות עוד מנסות לעכל את השינויים הגיאו-פוליטיים הדרמטיים באזור ואת ההשלכות עבורם; מהעבר השני של המתרס הפוליטי מצוי האיחוד הלאומי שבוודאי לא ישתף פעולה עם מפלגות שמאל כדי להפיל את הממשלה ומפלגת קדימה שעדיין מחפשת את מיקומה על הציר הפוליטי.

ברור שכדי להשיג רוב לפיזור הכנסת יש צורך בלפרק את הקואליציה, משמע למצוא עילה מתאימה למשבר קואליציוני. במציאות הנוכחית, כשנתוני הכלכלה טובים מאי פעם, כשהשקט הביטחוני נשמר לפי שעה אך יש חשש מחידוש האינתיפאדה, וכשהציבור מנהל מאבק צרכני-חברתי בלי שאף מפלגה תגזור קופון על כך, יהיה קשה מאוד למצוא סיבה טובה למשבר.

מושב הקיץ יסתיים בעוד חודש לערך, והוא צפוי לעבור ללא דרמות מיוחדות. מנגד, מושב החורף צפוי להיות סוער. הוא יתחיל אחרי החגים בסוף אוקטובר, ואחרי ספטמבר שצפוי להיות חודש דרמטי ביחסים עם הפלשתינים, בין אם יבחרו להכריז על מדינה ובין אם יצאו לאינתיפאדה חדשה. ראש הממשלה נתניהו, שכבר השמיע בוושינגטון עמדות מדיניות הקרובות יותר לקדימה ולמפלגת העבודה מאשר לשותפותיו לקואליציה, יעמוד בפני לחצים לבצע מהלכים מול הפלשתינים, שיהיו בעלי פוטנציאל לערער את לכידותה. לפיכך, אם נוטלים בחשבון כמה חודשים להתארגנות, אפשר להמר כרגע על פברואר-מרץ כמועד אפשרי לבחירות, בדיוק שלוש שנים מהבחירות הקודמות. אם הקואליציה תשרוד גם את מושב החורף, ייערכו הבחירות בקיץ. בכל אופן, הסבירות שהקואליציה תגיע ל-2013 קלושה ביותר.

אבל ספטמבר עוד נראה רחוק. לפי שעה, הקואליציה של נתניהו נהנית מיציבות, משקט ביטחוני יחסי, מפריחה כלכלית ומאופוזיציה חלשה אף אם ראש הממשלה עצמו נתון לביקורת אדירה מצד התקשורת. 66 המנדטים התומכים כרגע בנתניהו, נחשבים לנאמנים, אם כי ככל שריח הבחירות יהיה חריף יותר כך עשויים שותפיו הקואליציוניים של נתניהו לייצר משברים כדי להרוויח נקודות בדעת הקהל.

מעניין לעמוד על כך כי למרות הסערה המתחוללת סביב מחירי הקוטג' ולמרות הפגיעה בשכבות החלשות, לא ניסו בש"ס ליטול את המושכות ולהנהיג משבר פוליטי. משבר כזה, אם יתחולל, יהווה אינדיקציה לכך שבש"ס מעוניינים בבחירות, אולי בניסיון להרוויח סיבוב נוסף בשיא הכוח לפני שאריה דרעי יחזור וינסה וימשוך אליו חלק מהקולות. כך או אחרת, פרישתה של המפלגה מהקואליציה תהפוך את ניהול הקואליציה לבלתי אפשרית כמעט. האפשרות היחידה שתהיה לנתניהו היא להציע למפלגת קדימה שותפות אולם די ברור כי בקדימה מעונינים בבחירות. לפיכך, ניתן לומר במידה רבה ובעיקר לאחר הפיצול במפלגת העבודה שעוד נשוב אליו, כי מפתח קביעת מועד הבחירות הוא בידי ש"ס, ולא בפעם הראשונה.

גם מפלגות אחרות בקואליציה מתארגנות לקראת בחירות. תנועת המפד"ל המיוצגת בכנסת על ידי הבית היהודי כבר ארגנה כנס פוליטי לפעיליה שבו החליטה כי תקיים מפקד, פריימריס ותשאף לחבור לאיחוד הלאומי לבחירות הקרובות במסגרת רשימה משותפת של הציונות הדתית.


אלי ישי – המפתח להקדמת הבחירות שוב בידיים של ש"ס? צילום: עירא אבראמוב

ההתפתחויות הפוליטיות במפלגות השונות

למרות שלעתים זה נשמע שחוק, התהפוכות שעברו על המזרח התיכון מאז הבחירות האחרונות בישראל, היו מהדרמטיות ביותר שידע האזור מאז קמה מדינת ישראל. כללי המשחק שונו מספר פעמים, ועל כן כדאי לבחון כמאזן ביניים היכן עומדות המפלגות נכון לכתיבת שורות אלה.

הליכוד כמפלגת שלטון, מוצא עצמו חזק יותר מבחינה פוליטית בהשוואה ל-2009, למרות שחלקים רבים בציבור התרחקו ממנו בשנים אלה. בימין יש כאלו הזועמים עדיין על הקפאת הבנייה ועל שורה של החלטות מדיניות ופוליטיות אותן הם תופסים כשמאלניות או אנטי-דתיות, כגון נאומו של נתניהו באוניברסיטת בר אילן.

בכל המרחב הפוליטי המשתרע משמאל לליכוד, קשה למצוא גורם שאינו תוקף את נתניהו ומדיניות ממשלתו, זולת מפלגת העצמאות שהקים ברק. המזהירים בשמאל תוקפים את נתניהו בעיקר על הקיפאון בשיחות השלום והירידה בסבירות להסכם, מצב עניינים הנתפס במרחב הפוליטי הזה כסכנה לאינטרסים הלאומיים של ישראל. העובדה שגלעד שליט טרם חזר מביאה אף היא לביקורת על נתניהו, בעיקר מהשמאל. למרות זאת, מהסקרים האחרונים עולה כי לליכוד סיכוי להגדיל את כוחו לעומת הבחירות הקודמת. במצב עניינים כזה, ייתכן ונתניהו יתפתה להקדים את הבחירות במטרה לחזק את מעמדו.

מפלגת קדימה מצאה עצמה לכל אורך הקדנציה באופוזיציה, בשל החלטתה האסטרטגית של העומדים בראשה וציפי לבני בפרט, שלא להיכנס לממשלה, אלא אם תאמץ את עמדותיה המדיניות של קדימה ותעניק לה שותפות מלאה. נראה כי קדימה הגיעה לפי שעה למיצוי מאגר המנדטים הפוטנציאלי שלה. הפיצול במפלגת העבודה דחק אותה שמאלה במפה הפוליטית הישראלית, ובכך סומן גבול עבור קדימה. קדימה תחת הנהגתה של לבני הפכה למפלגה המזוהה יותר עם השמאל מאשר תחת הנהגתם של שרון ואולמרט, ועל כן תתקשה להשיג מנדטים מהימין כמו ב-2006. בהקשר זה יש להניח כי למועמד כמו שאול מופז, הנהנה מהילה ביטחוניסטית, יש סיכוי טוב יותר להביא קולות מהימין, ועל כן עשויה לבני למצוא עצמה בבעיה בפריימריס הקרובים של המפלגה.

ישראל ביתנו, המנצחת הגדולה של בחירות 2009, היא אולי האחרונה שרוצה בחירות. ליברמן הגיע לתפקיד שר החוץ והשפיע רבות על מדיניות החוץ הישראלית בשנים האחרונות, לטובה ולרעה. הוא עשוי בהחלט למצוא עצמו באותה עמדה גם לאחר בחירות 2012, ועל כן הליכה לבחירות מבחינת המפלגה היא מיותרת כרגע. גם השרים האחרים של ישראל ביתנו קרובים ללב העשייה הפוליטית, ועל כן לא ממהרים במפלגה לזרז את הבחירות. אין הדבר אומר שהבחירות יזיקו למפלגתו של ליברמן – על פי הסקרים ישראל ביתנו עשויה להתחזק עוד ובכל מקרה תשמש כשותפה בכירה וכלשון מאזניים, אלא אם הליכוד וקדימה יקימו ממשלת אחדות. רמז מטרים אולי הוא ההצהרה של המפלגה כי תגרום למשבר קואליציוני על רקע התוכנית להעלות את גיל הפרישה של נשים ל-67.


ליבני – האם תצלח את הבחירות המקדימות בקדימה? צילום: סנדי טפרסון
מפלגת העבודה היא זו שעברה את האירוע הדרמטי ביותר מבחינה פוליטית בכנסת הנוכחית, כתוצאה ישירה של שפל המנדטים אותם השיגה בבחירות האחרונות. הפיצול שלה לשתי סיעות – העצמאות בהנהגתו של אהוד ברק היא החדשה, ייצר כמה תהליכים במקביל. ראשית, הקואליציה של נתניהו התכווצה מ-74 מנדטים ל-66, אך ללא אופוזיציה בתוך הקואליציה. תהליך זה מקל על הקואליציה מבחינה תדמיתית כי הוא מציג אותה כחזקה, בניגוד לתקופה שבה שימוש רוב חברי מפלגת העבודה כאופוזיציה קולנית. שנית, העובדה כי ברק תלוי בנתניהו יותר מאשר נתניהו תלוי בו, הבטיחה 5 ח"כים נאמנים לנתניהו שאף ממתנים את התדמית הימנית של הקואליציה.

לאחרונה נטען כי סיעת העצמאות תיבלע בתוך הליכוד, ועניין זה עוד ייבחן בחודשים הקרובים בעת שהליכוד יבקש לגבש רשימה לקראת הבחירות. יש להניח כי אם ברק ינסה לרוץ לבד, הוא לא יעבור את אחוז החסימה ואם ינסה להתמודד בליכוד ייכשל גם כן. השיריון שלו ושל חבריו לסיעה יעמוד למבחן חברי הליכוד, וייתכן שברק ימצא עצמו מחוץ לפוליטיקה בפעם השנייה.

בש"ס בוחנים את ההמולה סביב חזרתו האפשרית של אריה דרעי לפוליטיקה. כמות אדירה של ספקולציות כבר נזרקה לחלל האוויר באשר למתווה שבו יבחר דרעי לשוב לפוליטיקה. כך למשל בסקר של העיתון גלובס מסוף יוני, זוכה דרעי ל-8 מנדטים, 2 יותר מלמפלגת האם שלו. ייתכן שבסופו של דבר ההר יוליד עכבר וההשפעה של דרעי תהיה מינורית אם בכלל. לפי שעה, "מפלגת דרעי" היא עדיין ספקולציה ועל כן יש להתייחס לש"ס בלי ליטול בחשבון את דרעי.

המפלגה פועלת כבר 3 שנים בקואליציה ובניגוד להערכות מוקדמות אף הסתדרה לא רע עם ישראל ביתנו. בתחילת מושב הכנסת הנוכחי איימו בש"ס כי משבר הדיור יוביל למשבר קואליציוני, אולם בינתיים באה פרשת הקוטג' ושאר עלויות מחיה יקרות, ותפסו את המרחב החברתי למשך כמה שבועות גם בלי העזרה של ש"ס. כשהסערה הזו תשכך, יחפשו בש"ס ליזום משבר משלהם, למשל בסוגיית הדיור, על מנת לחזק את הדימוי החברתי של המפלגה. מאחר שמפתח הבחירות מצוי כפי שהוזכר במידה רבה בידי המפלגה, משבר קואליציוני בסוגיית הדיור עשוי להוות סיבה להקדמת הבחירות.

ביהדות התורה מקווים להתחזק במנדט בבחירות הקרובות. ייתכן שלקראת הבחירות הם ייטלו חלק במאבק על דמותה הדתית של המדינה כדי לקרוץ לציבור הבוחרים, אם כי קהל המצביעים של יהדות התורה נחשב בדרך כלל לקהל השבוי ביותר.

בציונות הדתית מקווים לאיחוד שתי המפלגות, בעיקר לאור אחוז החסימה שעשוי למנוע מכמה מפלגות קטנות מלהיכנס לכנסת. גם במרצ צריכים לקחת בחשבון את עניין אחוז החסימה, וייתכן שיבחנו הצטרפות לרשימה אחרת, כשכרגע השותפה שבאה בחשבון היא כמובן מפלגת העבודה.


מצנע – האם יצליח להציל את מפלגת העבודה? צילום: האתר הרישמי

סערה במגזר הערבי

במגזר הערבי המבוכה רבה. האירועים הדרמטיים שעברו על העולם הערבי בכלל ועל ערביי ישראל בפרט, יצרו ערפל אדיר באשר לתחושות בציבור הערבי ולמה שיתרחש בבחירות. רוב הסוקרים נוהגים בשמרנות וכוללים את שלוש המפלגות כמקשה אחת ומעניקים להן 10-11 מנדטים בבחירות. האמת היא שרוב הבוחרים הערבים בכלל לא מציינים מפלגה ולכן לא ניתן לפלח אותם מבחינת דפוסי הצבעה ואף לא ניתן לדעת בכמה מנדטים באופן מצרפי יזכו המפלגות. גם העובדה כי אחוז החסימה קרוב יחסית למפלגות אלה, עשויה לשחק תפקיד, אם כי בבחירות הקודמות התמודדו בנפרד שלוש המפלגות וזכו להיכנס לכנסת בנוחות יחסית.

מפלגת בל"ד איבדה את המנהיג הכריזמטי שלה עזמי בשארה, שנמלט מישראל מאימת הדין, בשל חשד לעבירות נגד ביטחון המדינה. בשארה מתפרנס לו כיום כפרשן מבוקש באל ג'זירה, ובארץ בולטים שני חברי מפלגה אחרים – ד"ר ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי.

אם בל"ד תחת הנהגתו של בשארה זכתה לכותרות בשל אמירות מאתגרות מצדו, או בשל ביקוריו וביקור חבריו בדמשק, הרי שזועבי לקחה את העניינים שלב אחד קדימה והשתתפה במשט לעזה במה שנתפס על ידי רוב הציבור כפעולה עוינת נגד המדינה ונגד החברה היהודית. העימות של זחאלקה עם דן מרגלית בטלוויזיה, שבו הגן זחאלקה בלהט על קשריו עם החמאס ויצא בזעם מהאולפן כשמרגלית צועק אחריו שאין הוא בעד שתי מדינות לשני עמים אלא הוא לוטש עיניו גם לתחומי הקו הירוק, הרחיק את בל"ד מרחק נוסף מהציבור היהודי. מבחינת כמה מצביעים של המפלגה שהעריצו את בשארה, ייתכן שהרחיקה מרחק רב מדי.

מפלגת חד"ש היא עדיין המפלגה הגדולה ביותר בציבור הערבי ונהנית מפופולריות בקרב השמאל הרדיקלי היהודי, לא מעט בזכותו של ח"כ דב חנין, שזכה לתמיכה רבה כשניסה להתמודד לראשות עיריית תל אביב קודם לבחירות 2009.

סיעת רע"ם-תע"ל שהיא שילוב של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית עם ד"ר אחמד טיבי, היא המפלגה השלישית במגזר הערבי. בניגוד לחד"ש שלה גם בוחרים יהודים ולבל"ד שלה גם בוחרים נוצרים, רע"ם-תע"ל שואבת את כל כוחה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, בעיקר בנגב ובמשולש.

ההתרחשויות בעולם הערבי הובילו לביקורת לא מעט נגד חברי הכנסת. זכר ביקוריהם אצל מנהיג לוב מועמר קדאפי ונשיא סוריה בשאר אל אסד, ביקורים עליהם הגנו חברי הכנסת הערבים אל מול ביקורת ציבורית, הציגו אותם בצורה מביכה ביותר כשהחלו להיוודע ממדי ההרס שזרעו השניים בקרב עמיהם, כולל אלפי הרוגים מתחילת השנה. הח"כים אמנם גינו את קדאפי, אך הגינוי הזה נתפס בדרך כלל כמס שפתיים ולא כהכאה על חטא.

לא רק הביקורים העמידו את ההנהגה הפוליטית הערבית בבעיה – עצם הרעיון שבמסגרתו יצאו צעירי העולם הערבי כדי להיפטר מההנהגות הוותיקות מאלצת את הח"כים הערבים לבחון מחדש את מעשיהם. מעברו המזרחי של הקו הירוק המסקנות מהאירועים בעולם הערבי כפו על הפת"ח והחמאס לחתום על הסכם פיוס שאין בכוונת איש למלא, ושאחת המטרות שלו הייתה להשיג שקט ציבורי בתקופה הזו.

מאמר שהתפרסם באתר בשם "דילמת ערביי ישראל" ביולי 2007, עסק בתהליכי השינוי בחברה הערבית בישראל ובמזרח התיכון בכלל. היה זה כמובן יותר משלוש שנים בטרם החלו המהפכות בעולם הערבי, אולם הקונפליקט בין האסלאם ובין הלאומיות החילונית הערבית הגיע לנקודת רתיחה כבר אז. למעשה מדובר בדילמה המאפיינת את המזרח התיכון מאז מהפכת הקצינים במצרים ב-1952, אולם במשך שנים רבות נהנתה האסכולה החילונית מעליונות ולאחר מכן הייתה לגורם שווה לגורם האסלאמי. העשור האחרון מתאפיין בעיקר בהתחזקות הגורם האסלאמי. בטוניסיה, בלוב, במצרים, בסוריה ובתימן, הנהיגו מנהיגים חילוניים של ממש שהנה ירדו מגדולתם. קדאפי אמנם עיצב לעצמו דימוי מסורתי ופרו-אסלאמי, אולם אין ספק שמשטרו הורכב לא מעט מאלמנטים חילוניים ולאומיים ולא דתיים.

כישלון הלאומיות החילונית פגע בעיקר בערבים נוצרים שאיבדו את המכנה המשותף שלהם עם הרוב המוסלמי. רבים מהם עזבו את האזור, ובמקומות שבהם נשארו היו למיעוט הרדוף ביותר – הקופטים במצרים, האשורים בעיראק, המרונים בלבנון וכו'. התהליכים המתרחשים במזרח התיכון לא פוסחים על החברה הערבית בישראל, אלא רק מגיעים בגרסה מתונה יותר ומאוחרת יותר, בשל הנסיבות המיוחדות של מיעוט החי במדינה דמוקרטית.

מספר מגמות צפויות להתרחש במגזר הערבי בשנים הקרובות, חלקן יבואו לידי ביטוי בבחירות הקרובות. המגמה הראשונה היא המשך התחזקות הזהות האסלאמית בקרב ציבור ערבי גדול. אין זה אומר בהכרח התחזקות אלקטורלית עבור המפלגה האסלאמית – הקצנה דתית פירושה החרמה של הבחירות בדומה לפלג הצפוני של התנועה בהנהגתו של ראאד צלאח. צלאח אגב, שנעצר בלונדון בסוף יוני, זכה לגיבוי מצדם של כל חברי הכנסת, ביניהם גם חילוניים וגם נוצרים, הוכחה נוספת לעוצמה של האסלאם בחייהם של הערבים.

מגמה שנייה בציבור הערבי היא התרחקות בין המוסלמים לנוצרים, והתרחקות בין המוסלמים לבין שאר המיעוטים כגון הדרוזים והצ'רקסים. ייתכן שתירשם גם התקרבות של הציבור הנוצרי לציבור היהודי, התקרבות שתביא לידי ביטוי את הקרבה הסוציו-אקונומית בין שתי האוכלוסיות.

מגמה שלישית שעשויה לארוך קצת יותר זמן, היא ניסיון של צעירי המגזר ליטול את ההובלה מההנהגה הקיימת, במטרה להעמיד אלטרנטיבה. אחד הדברים המעניינים הוא שהדור הנוכחי המנהיג את ערביי ישראל מבחינה פוליטית, עדיין מורכב מלא מעט נוצרים, ורבים ממנהיגיו רכשו את השכלתם בגוש הקומוניסטי, ועל כן הרטוריקה של רוב המנהיגים היא לאומית-ערבית-פלשתינית ולא אסלאמית. יש להניח שחלק מהשינוי הדורי יכלול גם עלייתם של מנהיגים בעלי גוון דתי יותר.

כיצד זה ישפיע על דפוסי ההצבעה? מוקדם לומר, וזה עניין שייבחן רבות בעתיד, גם באתר זה. לפי שעה, בבחירות הקרובות יש להניח שהבלבול הוא שיבלוט בקרב המצביעים וההנהגה, ועל כן התוצאות עשויות להפתיע. כרגע, כל ניסיון לחזות את דפוס ההצבעה המאפיין של המגזר הערבי, הוא לא יותר מאשר הימור.

סקרי דעת הקהל של יוני 2011, מצביעים על התחזקות של גוש הימין-דתיים לרמה של 69-70 מנדטים, מה שאומר שלפי שעה מה שהיה הוא שיהיה. בשמאל בונים על שובו של אריה דרעי כמי שימשוך קולות מהימין ועל יאיר לפיד, למרות שטרם הצהיר כי בכוונתו להיכנס לפוליטיקה ואף דחה את האפשרות הזו מכל וכל כשג'ודי ניר-מוזס שלום, אשת השר סילבן שלום, טענה בחשבון הטוויטר שלה שלפיד קרוב להכריז הכרזה שכזו. בסקר שהוזכר לעיל זוכה לפיד ל-16 מנדטים ובמידה והסקר יתממש, המערכת הפוליטית תמצא עצמה בעיקר בקיפאון ובקושי רב להרכיב קואליציה לנוכח הקושי להושיב את מפלגת דרעי עם המפלגות החרדיות האחרות, או את מפלגתו של לפיד עם המפלגות החרדיות וכיו"ב.

הבחירות עוד לא הוכרזו רשמית, ובמקרה הסביר תתרחשנה בעוד כשמונה חודשים. עד אז, הספקולציות שתוארו להלן תוספנה ללוות אותנו.


מאמרים נוספים