הקרמלין בע"מ

קרטל הגז הטבעי של פוטין מניב עוצמה פוליטית

יובל בוסתן, אלון לוין


עשור וחצי לאחר שהאימפריה הקומוניסטית ירדה מגדולתה והותירה את הבמה העולמית לארצות הברית של אמריקה, חותרת רוסיה של פוטין להעצים את מעמדה בזירה העולמית, באמצעות, כמה אירוני, אמצעים קפיטליסטים מובהקים.

בוריס ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה, ניהל במרבית שנותיו בקרמלין מכירות חיסול של אוצרות הטבע העצומים של רוסיה. כתוצאה מכך, הייתה ממשלתו של ילצין למשותקת וענייה וככזו – היוותה מטרה נוחה לשחיתות ופשיעה מאורגנת. חולשה זו, בצוותא עם החד-גוניות של הכלכלה הרוסית – 80 אחוזים מהייצוא הרוסי התבסס על שוק חומרי גלם בו לא הייתה לרוסיה שליטה על רמת המחירים – הפכו את הכלכלה הרוסית של שלהי העשור הקודם לחבית חומר נפץ שרק חיכתה לניצוץ. כאשר זה הגיע לבסוף בדמות המשבר הכלכלי העולמי של 1997-1998, ההתרסקות הייתה מהירה וכואבת.

צניחה ברמת המחירים ומיתון עולמי הובילו את ממשלת רוסיה להכריז ב-17 באוגוסט 1998 על אי-יכולת לעמוד בתשלום חובות. הלכה למעשה, הכריז ילצין על פשיטת רגל. האבטלה והגרעון זינקו, הרובל פוחת ב-75% תוך חודש ומיליוני אזרחים רוסיים צללו אל מתחת לקו העוני. את השנה סיימה רוסיה עם שיעור צמיחה שלילי בשיעור של חמישה אחוזים.

למרות שבמהלך תקופה זו פיטר ילצין את ממשלתו לא פחות מארבע פעמים, הישועה הגיעה ממקום אחר – השוק העולמי. הזינוק במחירי הנפט ובמחיריהם של מחצבים אחרים ב-1999 הביא להתאוששות מופלאה של הכלכלה הרוסית. זו, בצוותא עם רפורמות דרסטיות שהנהיג ראש הממשלה פרימקוב בתחום גביית המיסים, סייעו לייצב את המשק הרוסי ולהעבירו לפסים של צמיחה.

ולדימיר פוטין, שהחליף בפועל את ילצין ב-31 בדצמבר 1999 וניצח בבחירות במרץ 2000, הכריז בנאום ההשבעה שלו כי "אנחנו רוצים שרוסיה תהיה חופשית, משגשגת, עשירה, חזקה ותרבותית. שתהיה מדינה שאזרחיה יהיו גאים בה ושבעולם יכבדו אותה".

לכאורה נשמע משפט זה כמו משפט טיפוסי שכל מנהיג נבחר המכבד את עצמו יחזור עליו חדשות לבקרים. במקרה של אזרחי רוסיה, שרבים מהם טרם התאוששו מהמשבר הכלכלי, הבטחות אלו היו בדיוק מה שהם רצו לשמוע. במקרה של פוטין, שזכר היטב את תחושת העלבון הלאומי שהתלוותה לפשיטת הרגל של 1998, נראה היה כי הוא התכוון לכל מילה.

פוטין הקדיש את הקדנציה הראשונה שלו לשיקום ההריסות – הוא הוביל תהליך הלאמה אגרסיבי במטרה להשיב את אוצרות הטבע של רוסיה לשליטת המדינה; ממשלתו פעלה לשיפור יכולת המשילות באמצעות חקיקה דרקונית שהצרה את צעדי האופוזיציה; הרוב המכריע של אמצעי התקשורת החופשיים נרכשו ע"י תאגידים ממשלתיים; הוא הוביל מאבק עיקש בטרור הצ'צ'ני ובתחום יחסי החוץ התייצב בגלוי נגד כוונת האמריקנים לתקוף בעיראק.

פעולותיו אלו הקימו עליו את המעצמות הדמוקרטיות, אך ברוסיה שטרם התאוששה מהטראומה הקשה של סוף שנות ה-90, הפך פוטין לאהוב ההמונים, ובבחירות לנשיאות ב-2004 הוא ניצח בסיבוב הראשון עם למעלה משבעים אחוזים מהקולות.

משהשלים את ייצוב השורות, יצא פוטין להקדיש את הקדנציה השנייה שלו לשם שדרוג מעמדה של רוסיה בעולם. לצורך כך, השכיל פוטין להשתמש בנכס היקר ביותר שעומד לראשותה של רוסיה – אוצרות טבע.

במהלך 2006 עברה רוסיה את ערב הסעודית הנתונה למכסות הייצור של אופ"ק והפכה ליצרנית הנפט מספר אחת בעולם. עם זאת, ובאופן שממחיש היטב את האוצר בו מחזיק פוטין – הנפט הוא רק המשאב השני בחשיבותו עבור רוסיה.


פוטין עם דימיטרי מדבדב, בעבר ראש הסגל שלו וכיום סגן רה"מ ויו"ר דירקטוריון גזפרום. צילום: הקרמלין

עוברים לגז טבעי

נכון להיום, רוב צריכת האנרגיה העולמית עדיין נעשית בענף הנפט. למרות זאת, בשנים האחרונות ירד חלקו היחסי של הנפט במשק האנרגיה העולמי עקב התחזקותם של תחליפים נקיים יותר דוגמת גז הטבעי, אנרגיה גרעינית ואתנול.

מבין התחליפים, הגז הטבעי הוא החשוב ביותר מאחר והוא משאב זמין, נקי וחשוב לא פחות – בניגוד לעתודות הנפט, הנמצאות בעיקר תחת שליטתן של מדינות המפרץ הפרסי, עתודות הגז הטבעי שהתגלו עד היום מתפרסות על פני אזורים רבים, וניתן למצוא אותו בכמויות גדולות ברוסיה, בים הצפוני, במרכז אסיה, במפרץ הפרסי, בצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית.

עובדות אלו הופכות את הגז הטבעי למשאב המועדף, ועל פי תחזיות של כלכלנים מומחים בתחום האנרגיה, 70% מהגידול במשק האנרגיה העולמי בשנים הקרובות ייעשה בתחום זה. לאור זאת, ברור כי שליטה בתחום זה תבטיח למחזיק בה הכנסה עצומה ולא פחות חשוב מכך – אמצעי לחץ פוליטי יעיל מכל.

במהלך שנת 2006 הפיקו מדינות העולם גז טבעי בהיקף של כ-2.8 טריליון מ"ק, מהם 813 מיליארד מ"ק לייצוא. רוסיה, המחזיקה ב-27% מהעתודות העולמיות היא גם היצואנית המובילה עם נתח שוק זהה מכלל הייצוא העולמי. לשם השוואה – גם אם הייתה מתבססת אך ורק על רק המאגרים שבשטחה, הייתה רוסיה יותר דומיננטית בתחום הגז הטבעי מאשר ערב הסעודית דומיננטית בתחום הנפט, ממנו היא אוחזת ב-20 אחוזים "בלבד" [1].

פוטין, שקרא נכון את המפה, השקיע במהלך הקדנציה השנייה שלו מאמצים רבים בהעמקת שיתופי הפעולה עם מדינות נוספות האוחזות במאגרים גדולים של גז טבעי, ובראשן אלג'יריה, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קזחסטן ואיראן. חמש מדינות אלו אוחזות ב-22% מעתודות הגז הטבעי וב-15% מהייצוא העולמי.

מבין חמש המדינות, בולטות שתיים – איראן, המחזיקה ב-15% מעתודות הגז הטבעי העולמי אך נכון ל-2007 כמעט ואינה מייצאת אותו, ואלג'יריה, שאחראית ל-7.5% מכלל הייצוא העולמי.

מקימים את הקרטל

ב-9 במרץ 2006 נסע פוטין לביקור קצר ורב משמעות באלג'יריה. במהלך הביקור שמע ממנו נשיא אלג'יריה עבדל-עזיז בטפליקה, הצעה שלא ניתן לסרב לה – פוטין נאות למחוק חוב מהתקופה הסובייטית שנאמד ב-4.5 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לרכוש נשק רוסי בעלות של 7.5 מיליארד דולר. בכך, הפכה אלג'יריה ללקוחה הגדולה ביותר של סחורה צבאית רוסית.

נוסף על עסקת הנשק חיפוש פוטין להרחיב את שליטתו בשוק הגז הטבעי, ואלג'יריה, שמהווה את המקור לעשירית מהגז המיובא לאיחוד האירופי, היא יעד מועדף. במסגרת ההסכם שנחתם בין הנשיאים קיבלו תאגידי האנרגיה הרוסיים זיכיונות נרחבים לניצול מאגרי הגז הגדולים של אלג'יריה.

משם, עברו הרוסים להתמקד במדינה המשמעותית הבאה – איראן. ב-28 בינואר 2007 הגיע היועץ לביטחון לאומי של פוטין, איגור איבנוב, לביקור בטהרן. בביקורו דן איבנוב עם ההנהגה האיראנית על הקמת קרטל הגז טבעי והמנהיג הרוחני האייתוללה חמנאי, כמו גם בכירים אחרים במשטר האיראני, הביעו אהדה לנושא [2].

מבחינת הרוסים, לאיראן שמור מקום מרכזי בקרטל הגז – אמנם היא כמעט ואינה מייצאת גז טבעי נכון להיום, אך מצב זה עומד להשתנות בשנים הקרובות – איראן נמצאת בשלבים אחרונים של מו"מ עם הודו ופקיסטן להקמת צינור להולכת גז לשתי המדינות, ובמקביל היא נערכת להתחיל בבניית צינור שיעבור בטורקיה בדרך לאיחוד האירופי. האיראנים מקווים כי צינור זה יספק כעשירית מהגז שמייבא האיחוד האירופי [3].

יעד שלישי, חשוב לא פחות הוא טורקמניסטן. המדינה היחידה מבין הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה שאינה בחברה בארגון לשיתוף פעולה של שנחאי, אחראית ל-5% מהייצוא העולמי בשוק הגז הטבעי [4].

טורקמניסטן עברה שינוי דרמטי בתקופה האחרונה, עם פטירתו של ספומורט ניאזוב, הדיקטטור האכזרי ששלט במדינה יותר מ-20 שנה. מותו, ב-21 בדצמבר 2006 נתן את האות למרוץ בין המעצמות על השגת שליטה באוצרות הטבע של טורקמניסטן. רוסיה, אשר במשך שנים השקיעה משאבים רבים בניסיון להרחיק מהאזור את המעצמות האחרות, ולצורך כך אף נאותה לשלש בתוך שנתיים וחצי את המחיר ששילמה עבור הגז הטורקמני, הגיבה מהר מכולן והצליחה לשמר את הסטטוס קוו.

הצהרתו של הנשיא החדש, גורבנגולי ברדימוחמדוב, כי מדיניות ממשלתו תהיה עסקית טהורה וכי הגז יזרום לבעל ההצעה הגבוהה הפיחה תקוות בקרב ארה"ב והאיחוד האירופי, שקיוו להשיג נחת מהעוגה. ברדימוחמדוב, שסימן יעד צמיחה שאפתני של 20 אחוזים הכריז עם כניסתו לתפקיד כי בכדי לעמוד ביעד, יוגבר קצב הפקת הגז הטבעי והנפט המצויים בארצו בשפע. בכך יכול היה, לפחות לכאורה, להשפיע על מחירי האנרגיה בעולם ובעיקר על הגז הטבעי ולהביא להפחתתו, אולם הרוסים הוכיחו כאמור זריזות, ומצאו את הדרך למנף עוד את כוחם הכלכלי והפוליטי.

פגישות אישיות שיזם פוטין בחודש מאי האחרון עם ברדימוחמדוב ועם נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, הניבו הסכם להקמת צינור גז חדש שיעבור בשטחה של קזחסטן, ומשם לרוסיה ולשווקים באירופה. ההסכם מעניק לרוסיה שליטה כמעט מוחלטת על הגז הטבעי הטורקמני, אותו היא רוכשת במחיר של 100 דולר ל-1000 מ"ק. בשביל לסבר את האוזן, אותה הכמות נמכרת על ידי רוסיה במערב אירופה במחיר של 255 דולר.

העסקאות בין רוסיה וטורקמניסטן גרמו לארה"ב ולאיחוד האירופי להביט בעיניים כלות כיצד פוטין שוב הותיר אותן מחוץ לתמונה. על פי ההערכות השמרניות ביותר, כמות הגז הטבעי שהרוסים רוכשים כיום מטורקמניסטן, ביחד עם הכמות שתזרום מהצינור החדש ושדרוג של תשתיות ישנות, יאפשרו למוסקבה בתוך חמש שנים לרכוש מטורקמניסטן גז טבעי בהיקף של 80-90 מיליארד מ"ק, המהווים כחמישית מהצריכה השנתית של האיחוד האירופי [5].

היקף הייצוא מרוסיה עצמה, בתוספת ההסכם עם טורקמניסטן והסכם נוסף עם קזחסטן ואוזבקיסטן, מהן רוכשת רוסיה גז בהיקף של 15 מיליארד מ"ק, מקנה לרוסיה כבר היום שליטה על יותר משליש מתעבורת הגז הטבעי בעולם. העסקה שנחתמה על אלג'יריה, המשך ההתקרבות לרפובליקות במרכז אסיה ושיתוף פעולה אפשרי עם איראן עשויות להגדיל בתוך שנים מספר את את היקף הגז הטבעי עליו שולט הקרמלין לכמחצית מהתעבורה העולמית!


פוטין עם נשיא אלג'יריה, בביקור במרץ 2006. צילום: הקרמלין

הדגמת יכולת

פוטין, ארכיטקט הקרטל החדש, כבר הזדרז ועשה שימוש מספר פעמים בכוח הפוליטי שהשיג כתוצאה מהשליטה בשוק האנרגיה. איתות ראשון ליכולותיה ולתוכניותיה של רוסיה בנושא הגז הטבעי התקבל בינואר 2006, עת הכריזה רוסיה על העלאת מחיר הגז שהיא מוכרת לאוקראינה מרמה של 50 דולר לאלף מ"ק עד לרמה של 230 דולר, השווה למחיר אותו משלמות המדינות במערב אירופה. רוסיה, שקצפה יצא על המהפכה הכתומה באוקראינה, הצהירה כי לאור המהפכה אוקראינה אינה עוד בת ברית של מוסקבה ולכן אין היגיון בסבסוד ממנו נהנתה הרפובליקה הסובייטית לשעבר.

סירובה של אוקראינה לשלם את המחיר החדש גרר את הפסקת הזרמת הגז בצינורות העוברים בשטחה ואשר מספקים כרבע מתצרוכת הגז הטבעי בכל מערב אירופה והוביל למשבר בינלאומי. העובדה כי המשבר התרחש בעיצומו של חורף קשה מהרגיל הובילה למותם של עשרות רבות של אנשים, חלקם בשל היעדר גז לחימום. לבסוף, נאותה אוקראינה לשלם כפול מהמחיר המקורי, שנקבע על 95 דולר. פשרה זו הציתה סדרת אירועים שהובילה להתפטרות קולקטיבית של הממשלה באוקראינה, והמצב הפוליטי במדינה לא התייצב מאז.

גיאורגיה, שעברה מהפכה צבעונית משל עצמה, חשה גם היא בנחת זרועה של מוסקבה בינואר 2006 – פיצוצים מסתוריים בצינורות שהובילו גז טבעי לגיאורגיה אילצו את טביליסי לרכוש גז מרוסיה, אשר "ניאותה" למוכרו במחיר גבוה בעשרות אחוזים. הממשלה הגיאורגית עוד ניסתה לסבסד את המחיר, אך לבסוף נאלצו אזרחי גאורגיה לספוג גם הם חלק מהעלייה, בשיעור של 30%.

ביולי 2006 הרחיבה רוסיה את מעגל המדינות שזכו ללחץ בתחום האנרגיה מהקרמלין – ליטא, רפובליקה סובייטית לשעבר וחברה באיחוד האירופי, החליטה להפריט את בתי הזיקוק שלה ומכרה אותם לחברה פולנית. חודש לאחר מכן, הפסיקה רוסיה את הזרמת הנפט לליטא, בתואנה כי קיים חשש לזיהום סביבתי. למרות שבוילנה איימו לטרפד עסקאות כלכליות בין האיחוד האירופי לרוסיה אם זו לא תחדש מיד את זרימת הנפט בצינורות, אלו עדיין ניצבים יבשים גם כיום…

גם בלארוס, עד לא מזמן המדינה שקיימה את הקשרים ההדוקים ביותר עם מוסקבה מבין הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, חשה בנחת זרועו של הקרמלין – באפריל 2002, חתמה בלארוס על הסכם לרכישת גז מרוסיה, במחיר של 46.68$ לאלף מ"ק, המחיר הנמוך ביותר בו מוכרת רוסיה גז טבעי. בלארוס גם רכשה נפט מוזל מרוסיה וזיקקה אותו על אדמתה, ולאחר מכן מכרה אותו לאירופה.

הסובסידיות בגז ובנפט שקיבלה בלארוס מרוסיה הסתכמו לשווי של כמעט 4 מיליארד דולר בכל שנה, אליהן צורפו 2.5 מיליארד דולר בדמות רווחים מעסקאות משנה שביצעו הבלארוסים עם הגז המוזל. לשם השוואה, התקציב הלאומי של בלארוס עומד כ-6.5 מיליארד דולר. בתמורה לגז המוזל, התחייבה בלארוס להקים חברה משותפת עם הרוסים שתהיה אחראית על הובלת הגז הטבעי דרך בלארוס למדינות אירופה. בלארוס לא סיפקה את חלקה בהסכם, וחברה שכזו טרם קמה.

השליטה על הובלת הגז העניקה ללוקשנקו כוח פוליטי רב – האליטות הכלכליות והפוליטיות בבלארוס, שלוקשנקו נזקק לתמיכתן, הרוויחו מהמונופול הממשלתי על הובלת הגז. ההסכם הקודם בין בלארוס לרוסיה, שהיה בתוקף עד סוף 2006, הניב לבלארוס רווח של בין 600 מיליון ל-800 מיליון דולר הודות להעברת הגז הרוסי על אדמתה, כסף שלא נכלל בתקציבה הרשמי של בלארוס, אלא שימש כאמצעי "לשימון" האנשים החזקים במדינה. מכיוון שכך, אין זה פלא כי לוקשנקו עשה כל שביכולתו למנוע גישה רוסית למונופול הבלארוסי.

הרוסים מצידם, שקצו בהתנהלותו של לוקשנקו, החליטו להפסיק להעלים עין מגזירת הקופון הבלארוסית, והכריזו כי לקראת החתימה על הסכם חדש, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 2007, יוכפל המחיר פי ארבעה. לבסוף, התפשרו הצדדים על העלאת המחיר ל-100 דולר לאלף מ"ק, המשולמים 70% במזומן ו-30% במניות של מונופול הגז הבלארוסי. על פי ההסכם, רוסיה תשלים רכישה של מחצית ממנו עד שנת 2011, אז גם יועלה המחיר בהתאם למחירי השוק.

בתוך חודשים ספורים התברר כי בלארוס לא עומדת בהסכם החדש, וחובותיה תפחו. כתוצאה מכך, הודיע תאגיד גזפרום ב-1 באוגוסט 2007 כי יקצץ בחצי את כמות הגז המוזרם לבלארוס עקב חוב של חצי מיליארד דולר.

נראה כי פוטין, שהודיע כבר כי השיחות על איחוד אפשרי בין המדינות לא יתחדשו לפני 2008, מועד פרישתו הצפוי, החליט כי מאחר ולוקשנקו אינו פועל להידוק הקשרים עם רוסיה, אין בו עוד צורך לפי שעה.

שובה של המעצמה

ניצול השליטה על מקורות האנרגיה לצורך לחץ פוליטי וכלכלי, מדיר שינה מקובעי המדיניות באיחוד האירופי – למעלה מ-40% מהגז הטבעי לייצוא בעולם מיועד לאיחוד האירופי, עובדה שמציבה אותו בעמדת תלות ביחס ליצואניות הגדולות ובראשן, כמובן – רוסיה.

זו מצידה, אינה קופאת על השמרים והיא פועלת להעצים את אחיזתה בשוק הגז הטבעי, ולהתרחב גם לתחומים נוספים בתחום המחצבים וחומרי הגלם, דוגמת נפט, אורניום, נחושת וזהב.

רוסיה של פוטין, שניצבה במשך יותר מעשור ללא יכולת השפעה ממשית על שהתרחש בשטחי הגוש הקומוניסטי לשעבר, הוכיחה בשנתיים האחרונות כי היא נחושה מתמיד לשמור על האינטרסים שלה, בפרט במדינות השכנות אליה.

המחיר שייגבה מכל מי שיפעל נגדה, חבר כאויב, יהיה גבוה.

הערות

1. כל הנתונים על שוק האנרגיה העולמי מתבססים על ספר העובדות העולמי של ה-CIA

2. Vahid Sepehri, "Iran: Politicians Support Establishment Of Natural-Gas Cartel", RadioFreeEurope, 06/02/2007

3. Iran to export 35bn cm/y gas to Europe via Turkey", IRNA, 19/08/2007"

4. עוד על הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי ראה במאמר"ברית ורשה החדשה?" בגיליון זה

5. Henry Meyer, "Russia wins new natural gas deal, undermining rival U.S. plan", Herald Tribune, 14/05/2007


מאמרים נוספים