ההתחייבות האמריקנית לצמצום הנוכחות הצבאית בעיראק, שחלקה נובע גם מהמיתון העמוק שבו מצוי המשק האמריקני, מייצרת גלים במזרח התיכון כבר שנתיים – גל ההפיכות במדינות ערב קשור במידה רבה לכך. כעת, מוצאים עצמם הכורדים בפני סכנה גדולה לשלום האוטונומיה שלהם בעיראק, לקראת מאבק בשתי המעצמות האזוריות העולות, איראן וטורקיה.

מלחמת המפרץ הראשונה, שהתחוללה לפני 20 שנה, הביאה לשינויים עמוקים במערך הגיאו-פוליטי במזרח התיכון. הפלישה העיראקית לכווית, שהיוותה את ההקדמה למלחמה והאירועים שהתרחשו לאחר סיום המלחמה, מדגישים היטב את ההשפעה הדרמטית שלה, המורגשת עד ימינו. מלחמת 1991 סדקה למעשה את תדמיתו המאיימת של מנהיג עיראק סדאם חוסיין, בקרב שאר מדינות המזרח התיכון. הפגיעה הקשה בצבאו ובכלכלתו, הסנקציות וכן מיסוד האזורים האסורים בטיסה על חיל האוויר העיראקי, גימדו את יכולתו של סדאם חוסיין להוות איום של ממש על השכנות לו.

גירושם של הפלשתינים מנסיכויות הנפט כנקמה על תמיכתו של יאסר ערפאת מנהיגם בסדאם חוסיין, דחקו את הפלשתינים לאחת מנקודות השפל המדיניות הקשות ביותר, עמדה ממנה יצאו רק בהסכמי אוסלו ב-1993, אם כי מאז לא שוקם מעמדם בקרב הנסיכויות העשירות והם נאלצו לתור אחר תמיכה בקרב מדינות ערביות אחרות.

מלחמת המפרץ גם היוותה את התזכורת הסמלית ביותר להיעלמותה של ברה”מ מעל המפה העולמית והפיכתה של ארה”ב למעצמת העל היחידה, עת השיגו האמריקנים אישור למלחמה במועצת הביטחון ללא התנגדות רוסית. מנגד, מלחמת עיראק השנייה מסמלת במידה רבה את תחילת סיום ההגמוניה האמריקנית בזירה הבינלאומית.

עבור ישראל, הביאו המלחמות בעיראק לסיום האיום בחזית מזרחית על ישראל. אחת מההשלכות של המלחמה ההיא הייתה כינוס ועדת מדריד שבה עוד השתתפו הרוסים, וכן סיום האינתיפאדה הראשונה שלאחריה ולאחר המהפך הפוליטי בישראל החל תהליך אוסלו והשינויים שהביא עמו באזור.

עבור איראן, היו מלחמות עיראק לדחיפה החזקה ביותר לקראת ההתבססות כמעצמה אזורית חשובה. האיראנים עוד ליקקו את פצעי מלחמת איראן-עיראק בתחילת שנות ה-90, אולם לאחר הדחת סדאם ושלטון הבעת’ והתחזקות הרוב השיעי בעיראק, מצאה עצמה איראן בעמדת התפשטות שלא הייתה כמותה עבור האומה הזו מאז סיום תקופת האימפריה הספווית, במחצית הראשונה של המאה ה-18.

אירוע דרמטי אחר הנוגע למלחמת המפרץ הוא יצירת האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, אוטונומיה משגשגת שלאחר מלחמת עיראק השנייה הפכה למעין מדינה, בעוד שמנהיג אחד הפלגים הכורדים ג’לאל טלבאני מכהן כראש ממשלת עיראק ואף מעורב בהכתרתם של מנהיגים אחרים בעיראק.

טלבאני – נשיא עיראק המכהן ממוצא כורדי. צילום: הבית הלבן

כורדיסטן

סיום מלחמת העולם הראשונה וההסכמים המדיניים הנוגעים למזרח התיכון שאומצו בעקבותיה, הועידו לכורדים שנים רבות של מאבק – טרם המלחמה חיו רוב הכורדים תחת שלטון האימפריה העות’מאנית ואילו לאחריה מצאו עצמם הכורדים מפולגים בין ארבע מדינות עיקריות – טורקיה, איראן, עיראק וסוריה. בכל מהמדינות הללו מצאו עצמם הכורדים תחת דיכוי השלטונות שחששו מהשאיפות הלאומיות שלהם. בנוסף, הפכו הכורדים לכלי משחק במאבק בין המדינות השונות. כך, סייעו הכורדים באיראן לסדאם, בעוד שזה טבח בכורדים בעיראק, שזכו מצידם לסיוע ולתמיכת האיראנים. גם אסד האב סייע רבות לכורדים הטורקים ואילו הכורדים בסוריה קיבלו סיוע מצד מדינות ערביות לא מעטות.

לפלגים הכורדים השונים יש אם כן היסטוריה של מאבקים עקובים מדם, והתעמרות מצד השלטונות. על כן, אירועי 1991 היו לאירועים מהחשובים ביותר בהיסטוריה הכורדית. יצירתה של אוטונומיה בצפון עיראק, הנהנית משמיים מוגנים וממסחר עם העולם החיצון, הפכה את רמת החיים בכורדיסטן העיראקית לגבוהה ביותר בעיראק, לאחר ששנים היו הכורדים לקבוצה הנחשלת ביותר. גם שיעורי העוני בכורדיסטן הם הנמוכים ביותר במדינה ורמת הביטחון האישי היא הגבוהה ביותר [1].

ההצלחה הכורדית בעיראק משליכה גם על כורדים באזורים האחרים. כורדיסטן העיראקית הפכה למקום שממנו יוצאים אנשי ה-PKK לפיגועים נגד טורקיה. מאז 2007, עת התחדשה הלחימה בין הכורדים לטורקים, הייתה כורדיסטן העיראקית לבסיס הכורדים הטורקים. הצבא הטורקי אף פלש מספר פעמים ב-15 השנה האחרונות לצפון עיראק כדי להחליש את המאבק הכורדי.

המפלגה הכורדית הדמוקרטית של איראן, שתומכת בהפיכתה של איראן לפדרציה שבמסגרתה יהנו הכורדים מאוטונומיה, מצאה אף היא מקלט בצפון עיראק. ב-1996 היו אלה האיראנים שיצאו לפשיטות בכורדיסטן העיראקית, תוך הסתייעות בארגונו של ג’לאל טלבאני, נשיא עיראק היום, כדי לתקוף את הארגון האופוזיציוני. מול טלבאני, שרק שנתיים לפני כן עוד נלחם באיראנים, עומד ארגונו של מסעוד ברזאני,שהיה בעבר ביחסים קרובים עם המוסד הישראלי. טלבאני וברזאני נלחמו ביניהם על השליטה בכורדיסטן. ברזאני, שראה שטלבאני חבר לאיראן, הצליח לגייס את סדאם חוסיין ואת המשמר הרפובליקני כדי להילחם בטלבאני ובאיראנים. ה-PKK, הארגון הכורדי-טורקי, סייעו לטלבאני ובכך הלחימה השפיעה על רוב הכורדים, שמצאו עצמם במלחמת אזרחים ברוטאלית שגבתה חייהם של אלפים.

המאבק בכורדים בתקופת ארדואן

טורקיה, שלמעשה הייתה אחת מהתורמות הגדולות להצלחת המאבק בסדאם חוסיין, באמצעות הצבת 100 אלף חיילים בגבול טורקיה-עיראק שחייב את סדאם חוסיין להסיט לגבול כוחות רבים, הייתה לאחת המפסידות הגדולות ב-1991 בשל התחזקות הכורדים בעיראק שהשליכה גם על הכורדים בטורקיה. לכן, סירבו הטורקים לתמוך בקואליציה אמריקנית ב-2003, כשהבינו כי הפעם יוסרו החסמים מעל הכורדים בדרך להפיכתם לכוח בעל השפעה. מלחמת 1991 הייתה אם כן לאירוע מכונן בדרך ליצירת כורדיסטן עצמאית בעתיד.

לאחר שתי פלישות טורקיות לאזור שגרמו למותם של יותר מ-3,500 בני אדם ולאחר שנראה היה כי האזור מאבד שליטה, הצליחו האמריקנים לכונן הפסקת אש בין טלבאני וברזאני. כורדיסטן העיראקית חולקה בין ארגונו של ברזאני בצפון החבל ובתוכו העיר אירביל, ובין ארגונו של טלבאני בדרום החבל ובו העיר סולימאניה. ערי הנפט כירכוך ומוצול נותרו מחוץ לשטח האוטונומיה. יותר מ-100 אלף בני אדם אף עקרו מבתיהם והתיישבו באזור שבו שלטה המפלגה שבה תמכו. מאוחר יותר, עם הפלת שלטונו של סדאם חוסיין, יהיה טלבאני לנשיא עיראק החופשית ומסעוד ברזאני לנשיא כורדיסטאן העיראקית.

חודש לאחר הפסקת האש בכורדיסטן העיראקית, לחצה טורקיה על סוריה להפסיק את התמיכה בכורדים הטורקים. הצבא הטורקי שהוצב על הגבול הסורי העביר את המסר ביעילות – הסורים נאלצו לגרש את מנהיג הכורדים הטורקים עבדאללה אוצ’לאן שנתפס שנה לאחר מכן, ובחודשים שחלפו מרגע שגורש, פעלו למעשה למסמס את הפעילות של ה-PKK בסוריה.

מאותה שנה, הגביר ה-PKK את נוכחותו בצפון עיראק. ב-1999 אגב, יצאו הכורדים באיראן לרחובות בהפגנות נגד תפיסתו של אוצ’לאן. השלטונות האיראנים שחששו מסולידריות הכורדית שהחלה חוצה גבולות, דיכאו את ההפגנות והותירו לפחות 20 גופות.

המלחמה בעיראק ב-2003, שהובילה לנפילת משטר הבעת’ של סדאם חוסיין, פתחה בפני הכורדים אפשרויות מצד אחד, והגבירה את החיכוך עם ארבע המדינות שבשטחן מצויה כורדיסטן, מצד שני. הפעם טורקיה, כבר בהובלתו של ארדואן, סירבה לסייע במלחמה בעיראק. הניסיון מ-1991, אז בזכות התמיכה הפסיבית הטורקית הצליחו האמריקנים לפעול ביעילות והדבר הוביל לאוטונומיה כורדית, היה ניסיון מר מבחינת הטורקים.

מסעוד ברזאני – נשיא כורדיסטן העיראקית. צילום: הבית הלבן

הוואקום באזור

בספטמבר 2010, במאמר “מוקדי הסכסוך הבין גושי” ביקשנו לשרטט את מפת העימותים העולמית הצפויה לשנים הקרובות. בחלק המזרח תיכוני כתבנו כי הנסיגה האמריקנית מעיראק תהווה את “אות הפתיחה למאבק על שרידיה של עיראק בין האיראנים והטורקים – האיראנים המקורבים לשלטון השיעי ולרוב השיעי בדרום עיראק, מעוניינים להגביר את ההשפעה שלהם שם. הטורקים לעומתם מעוניינים להפעיל יד תקיפה יותר בצפון עיראק נגד הכורדים התומכים במאבק הלאומי של הכורדים בטורקיה” [2].

בהמשך כתבנו: “כיום כבר ברור כי המזרח התיכון חווה פיצול עמוק בין מדינות האזור, המתודלק בחוסר ודאות כתוצאה מתהליכים דרמטיים נוספים הצפויים בשנים הקרובות גם מחוץ לעיראק – חילופי שלטון במצרים העשויים להתפרץ למאבק בין השלטון החילוני והאופוזיציה האסלאמית, מלחמה בין אלג’יריה למרוקו, המשך הסכסוך בין סודן ובנות בריתה לבין מדינות הגוש הדמוקרטי באפריקה, המלחמה בטאליבן באפגניסטן ובפקיסטן שעשויה לגלוש אף היא לתוך המזרח התיכון, ערעור היציבות בירדן והסכנה לבית המלוכה הירדני כתוצאה מגל פליטים אדיר מעיראק, המתיחות העצומה בלבנון שעשויה להתפרץ למאבקי דמים בין העדות, המאבק בתימן בתאי אל קעידה ובמורדים החותיים ועוד”.

לפי שעה מצהיר הנשיא האמריקני, גם בנאומו באו”ם החודש, כי בכוונתו לסגת בסוף 2011. אין ספק שהמערבולות שחווה המזרח התיכון בשנה שחלפה מאז שנכתבו המילים שלעיל, נוגעות בראש ובראשונה לואקום העוצמה הצפוי בעוד כמה חודשים. איראן וטורקיה מוצאות עצמן במזרח התיכון ללא ארה”ב, עם מצרים בכאוס ובאופן כללי ללא מדינה ערבית חזקה. ישראל היא המדינה היחידה שמציגה עוצמה באזור מלבד שתי מדינות אלו. במציאות זו, האיראנים והטורקים פועלים לחלק ביניהם את אזורי ההשפעה באזור, כאשר סוריה ולבנון כמדינות חיץ, הופכות למוקד במאבק על ההשפעה.

בחזרה למאבק הכורדי, בשנת 2004, לאחר נפילת סדאם חוסיין, חידשו הכורדים את המאבק שלהם בטורקיה. באותו זמן כבר שלטה מפלגת הפיתוח והצדק בטורקיה ואפילו זכתה לתמיכה רחבה בקרב הכורדים בטורקיה. לאחר תקופה של מאבק שקט, החריפה המתיחות בתחילת 2008 – בינואר נהרגו ארבעה טורקים בפיגוע בעיר דיארבקיר. חודש לאחר מכן, החליטו באנקרה לצאת למבצע בכורדיסטן העיראקית. במבצע פעלו כוחות מיוחדים במבצעים קרקעיים בעוד שחיל האוויר הטורקי הפציץ מהאוויר מטרות שיוחסו ל-PKK. הפצצות חיל האוויר הטורקי החלו עוד בדצמבר 2007. במבצע נהרגו לטענת הטורקים כ-200 אנשי PKK לפחות, בעוד שהכורדים טענו כי המספר נמוך משמעותית. גל ההתקפות הזה הסתיים באפריל-מאי של אותה שנה [3].

הסיבוב הנוכחי

ב-18 ביולי השנה, פלשו 5,000 חיילים של משמרות המהפכה האיראניים לצפון עיראק, כדי לתקוף עמדות של המפלגה הכורדית האיראנית שמצאה מחסה בכורדיסטן העיראקית. ההתקפה האיראנית ממזרח, הצטרפה לתנועת מלקחיים של פעילות צבאית טורקית בצפון, שם פועלים כ-1,300 חיילים. היו שדיברו על התקפה איראנית-טורקית מתוכננת, אך נראה כי התקפה שכזו כבר מתרחשת בפועל מזה חודשיים [4].

ב-29 ביולי הודיעו הרמטכ”ל וראשי החילות, סה”כ ארבעה מתוך חמשת הבכירים בצבא, על התפטרותם. אירוע זה התרחש בתגובה לרדיפת השלטונות את קציני הצבא, כגון בפרשת ארגנקון [5] שבה נאשמו בכירים במערכת הביטחון הטורקית בניסיון להפיל את השלטון בטורקיה. התוצאה הייתה מעצרים נרחבים של אנשי צבא, וראשי המטות חשו כי לא יוכלו יותר להגן על אנשיהם. אולם למרות הסיבה הפנימית לפגיעה בקציני הצבא, הנוגעת למאבקים בין מפלגת הפיתוח והצדק הדתית ובין הממסד החילוני, אין ספק כי כשירותו של הצבא נפגעה בצורה עמוקה בהיעדר קציניה המוכשרים ביותר של טורקיה.

נראה כי הפעילות המוקדמת של הכוחות המיוחדים של איראן וטורקיה היא הכנה לקראת פלישה מקיפה יותר שמטרתה לחתוך את כורדיסטן העיראקית לשלושה חלקים – חלק מזרחי תחת השפעה איראנית, חלק צפוני תחת השפעה טורקית וחלק מערבי שייתכן שיצליח לשמור על עצמאות. עבור הטורקים והאיראנים זו הזדמנות להכות בארגוני האופוזיציה הכורדיים הנהנים ממקלט בצפון עיראק. על פי מצב העניינים בספטמבר, נראה כי שני הצבאות ממתינים למעשה רק לדבר אחד – הנסיגה האמריקנית המובטחת בסוף השנה. נסיגה זו, לצד המשבר הכלכלי העמוק הפוקד את האמריקנים ובני בריתם האירופיים, מעלה את הביטחון בקרב שתי המעצמות האזוריות כי שום כוח זר לא יפריע להן ליצור מציאות חדשה [6].

הכורדים, המבינים כי הם עומדים בפני מרחץ דמים ובפני אובדן העצמאות ממנה נהנו ב-20 השנה האחרונות, מנסים להבין כיצד לכלכל צעדיהם מכאן. מאחר שארה”ב מחויבת להפחית מנוכחותה, לא רק בגלל מדיניותו המוצהרת של הנשיא אובאמה, אלא גם בשל המצב הכלכלי והקיצוץ הוודאי והעמוק בתקציב ההגנה העצום, היכולת האמריקנית להוסיף ולהחזיק צבא בעיראק נחלשה דרמטית, ועל כן התוכנית היא להשאיר בבגדד ובסביבותיה כמה עשרות אלפי חיילים לצורכי הכשרות ואבטחה, בדרך לנסיגה מוחלטת בשנים הבאות.

בירת כורדיסטן, אירביל – מתכוננת למתקפה? צילום: יאן כורדיסטני

עיראק בדרך למלחמת אזרחים חדשה

מנהיג כורדיסטן העיראקית, מסעוד ברזאני, בנו של המנהיג ההיסטורי של הכורדים ובן בריתה של ישראל, מוסטפה ברזאני, הזהיר החודש מפני מלחמת אזרחים בעיראק, אם תיסוג ארה”ב במועד המקורי בסוף השנה הנוכחית [7].

ברזאני, המכיר היטב את המתרחש בשטח הכורדי מצד הטורקים והאיראנים, חושש ממלחמת כל בכל מאחר שההשלכה שלה על הכורדים תהיה הרסנית במיוחד – הכורדים הם אלה שהרוויחו מהכיבוש האמריקני יותר מכל אחד אחר כי השיגו אוטונומיה שמשגשגת כלכלית ואף החלו ליהנות מחלק מתמלוגי הנפט הנשאב מאדמת כורדיסטן. החיפוש אחר נקמה מצד הערבים, בגיבוי המעצמות האזוריות טורקיה ואיראן, יבשר מרחץ דמים ואובדן כל מה שהשיגו מאז 1991.

גם נשיא עיראק, ג’לאל טלבאני, ואנשי מפלגתו הכורדים, קוראים לאמריקנים להשאיר נוכחות נכבדה בעיראק בשל כך. מולם השיעים, מי שירוויחו יותר מכל אחד אחר מנסיגה אמריקנית בשל היותם הרוב השולט בעיראק היום, קוראים לאמריקנים לצאת במועד המתוכנן. מנהיג המיליציה השיעית הגדולה מוקטעדה א-סאדר, אף קרא לאנשיו שלא לבצע פיגועים עד ליציאה האמריקנית כדי לשלול מהאמריקנים כל תירוץ להישאר, והוסיף איום כי במידה והאמריקנים אכן יבחרו להישאר, הוא יפעיל את ארגונו על מנת למרר את חייהם של האמריקנים [8].

הסונים נקרעים בסוגיה זו. מצד אחד, היו אלה האמריקנים שהדיחו את סדאם חוסיין ואשר נלחמים בהתארגנויות סוניות כאלה ואחרות. מצד שני, עם היחלשות העולם הערבי בשנים האחרונות וביתר שאת מאז החלה המחאה בעולם הערבי, ועם השתלטותם הצפויה של השיעים על עיראק לצד הגברת ההשפעה של טהרן על המדינה, הסונים עומדים בפני סכנה גדולה. מיליוני סונים כבר ברחו לירדן ולסוריה בעיקר, מאז נפילת סדאם חוסיין, ואלו שנשארו נתונים כבר עכשיו להצקות מצד השיעים אשר יגברו אחרי היציאה האמריקנית מהאזור.

היום שאחרי הנסיגה האמריקנית מעיראק מתקרב, ואיתו מערבולות ותהפוכות נוספות במזרח התיכון. בהתחשב במה שהתרחש ב-2011 באזור, העתיד נראה בעייתי עבור מדינות ערב, כשההשפעה על ישראל נשארת עדיין בתחום הנסבל בדרך כלל.

עיראק עומדת ליפול בידי משטר שיעי שיישלט מטהרן לא פחות מאשר יישלט מבגדד. האוכלוסייה הסונית תיאלץ להתקומם נגד המתרחש, ולכן צפויה עיראק לצלול לתוך מלחמת אזרחים עקובה מדם, עוד יותר מהמלחמה המשתוללת כבר היום. במלחמה זו כל מי שאינו שיעי מצוי בסכנה בעיקרון, אך ייתכנו בריתות בין השיעים ובין עדות אחרות, במלחמתם בסונים, ולהפך. אחת העדות שסובלות יותר מכולן, הן העדה האשורית-נוצרית שחיה בצפון המדינה וסובלת מהתנכלויות מצד הכורדים בין היתר. בצפון ישנם גם לא מעט טורקמנים, המעוניינים במעורבות החיצונית של טורקיה.

התקווה האיראנית-טורקית להכות אחת ולתמיד את ההתקוממויות הכורדיות בארצם באמצעות פגיעה בריכוזים שלהם בצפון עיראק, עשויה להביא לשרטוט מחדש של התפרוסת הדמוגרפית של הכורדים, אם להשמש בשפה דיפלומטית. במילים אחרות, הטורקים עשויים לעודד הגירה מסיבית של כורדים לאחר שיפגעו ברבים מהם, מתוך מטרה גדולה יותר של עקירת חלומות העצמאות הכורדיים. יש להניח כי לא ינחלו הצלחה בכך, אולם הכורדים עומדים בפני איבוד חלק גדול מההישגים שלהם בשנים האחרונות.

ארדואן – ממתין ביחד עם האיראנים שארה”ב תצא מעיראק בטרם יפעלו לשינוי הסטטוס-קוו. צילום: הבית הלבן

מכינים את הקרקע למאבק בין איראן לטורקיה

הפעולה האיראנית-טורקית נחוצה לשתי המדינות מסיבה נוספת והיא שרטוט גבולות ההשפעה של שתי המדינות, או כפי שהגדרנו זאת באוגוסט 2010 במאמר “האמריקנים הולכים – היכונו למזרח התיכון החדש”: “המעורבות הטורקית בצפון עיראק תיצור גם את האפשרות לחסום את ההתפשטות האיראנית לעבר טורקיה, ואף לעבר סוריה ולבנון… יש לזכור כי בעבר עיראק נשלטה על ידי משטר מרכזי חזק בהנהגתו של סדאם חוסיין ולאחר מכן היו אלה האמריקנים, ואילו לאחר הנסיגה הצפויה לא יישאר “בעל בית” משמעותי בעיראק. מאחר שמדובר כעת גם באינטרס כלל-ערבי ובמיוחד סעודי, הרי שטורקיה תיהנה מסיוע כלכלי ומגיבוי ערבי אם תשהה בצפון עיראק”.

האיראנים מצדם ישליטו בקלות רבה את השפעתם על הדרום השיעי, בעוד שמרכז עיראק נהנה מנוכחות אמריקנית צבאית ומקיומם של שבטים סוניים גדולים. וכך מהווה מרכז עיראק אזור חיץ אחד בין איראן וטורקיה, וכורדיסטן העיראקית אזור חיץ נוסף.

בהקשר של מה שמתרחש בכורדיסטן יש להבין את המתרחש בסוריה של היום. בשנים האחרונות בשאר אסד נהנה מחיזוריהם של האיראנים והטורקים, ועשה בכך שימוש פוליטי כשהתקרב בכל פעם למישהו אחר. סוריה היא מדינת מפתח הן מבחינת האיראנים והן מבחינת הטורקים – ההיסטוריה שלה מעניקה לה מקום של כבוד בעולם הערבי; עצם היותה מדינה ערבית, חשובה למעצמות האזוריות מאחר שהן עצמן מדינות לא ערביות אך בעלות שאיפות התפשטות באזור ערבי כמו המזרח התיכון; לבסוף, סוריה ביחד עם לבנון מהווה אזור חיץ נוסף בין איראן לטורקיה, ולכן ההשפעה על הנעשה במדינות אלה גדולה.

העובדה שכוחות איראנים וטורקים עומדים אלה מול אלה בכורדיסטן העיראקית, עם כל המשתמע מכך, מייצרת מנופי לחץ עבור שתי המדינות: מבחינת ארדואן, התסריט הרצוי הוא נפילה של אסד ועלייתו של משטר סוני שירחיק מעליו את ההשפעה האיראנית ויקדם בברכה התקרבות לטורקיה. על כן, נוהג ארדואן מעת לעת לאיים על השלטון הסורי. מצד שני, מעורבות יתר של ארדואן בהפלתו של אסד, עשויה להביא לשינוי התמונה בכורדיסטן – עבור ארדואן, כורדיסטן חשובה בעשרות מונים יותר מסוריה, והוא זקוק לעזרה האיראנית על מנת להתמודד בה. בשל כך, הרטוריקה הלוחמנית כלפי בשאר היא מס שפתיים בעיקרה ומשמשת מבחינת ארדואן כמנוף לחץ על האיראנים להמשיך ולפעול בכורדיסטן. כל זמן שהאיראנים פועלים בהרמוניה עם הטורקים בכורדיסטן, יכול המשטר העלווי בסוריה להיות רגוע מבחינת ניסיונות חיצוניים להפילו. זה כמובן, בכפוף להמשך התמיכה הרוסית במועצת הביטחון באסד.

יתר על כן, האיומים שמפזר ארדואן לכל עבר, בין אם זה לארמניה, ישראל, קפריסין, יוון או סוריה, מיועדים בעיקר ליצור מסך עשן סביב הפעילות הטורקית נגד הכורדים בשיתוף האיראנים. זאת לצד החשש הטורקי מברית צבאית אזורית נגד טורקיה בהנהגת ישראל, המדינה היחידה שנותרה באזור שמסוגלת להוות משקל נגד לטורקיה [9].

בחודשים הקרובים יתגבר הלחץ הצבאי על הכורדים בעיראק מצד המעצמות האזוריות, ככל שמועד הנסיגה האמריקנית מתקרב. במקביל ליציאה של רוב הצבא האמריקני, ההתמקדות במתרחש בכלכלות המערב וכן לקראת כניסה לשנת הבחירות בארה”ב, העניין הכורדי בזירה העולמית ידעך ויתאפשר לטורקים ולאיראנים להגביר את עוצמת הדיכוי. עבור מדינות אחרות זוהי אולי נחמה, כי הסבירות שארדואן יפתח בשתי חזיתות ועוד לאחר שהדיח או כלא רבים מקציני הצבא הבכירים שלו קלושה. עבור הכורדים בעיראק, טורקיה ואיראן זו מכה קשה ונראה שגם הכורדים בסוריה לא יצליחו לחמוק מדיכוי קשה מצד השלטון הסורי, בסופו של דבר.

הערות

1. “Nearly 25 percent of Iraqis live in poverty”, AP, 20/05/2009

2. עוד על כך במאמר “מוקדי הסכסוך הבין גושי”, בגיליון ספטמבר 2010 של סיקור ממוקד

3. Sungur Savran, “Turkish incursion into Northern Iraq: Military Fiasco, Political Debacle”, Global Research, 14/03/2008

4. “Iran Invades Iraq to Attack Kurds”, Whiteoutpress.com, 21/07/2011

5. עוד על פרשת ארגנקון במאמר “קונספירציה טורקית” בגיליון אוגוסט 2008 של סיקור ממוקד

6. “Iran and Turkey are preparing to invade Iraqi Kurdistan”, Baku Today, 03/09/2011; “Turkey bombs PKK bases in north Iraq: rebels”, AFP, 26/09/2011; Selcan Hacaoglu, “Turkey, Iran Undertake Joint Military Offensive Against Kurdish Rebels”, AP, 26/09/2011

7. “Barzani says US presence necessary to prevent civil war”, AKNews, 06/09/2011

8. “Sadr warns against US presence in Iraq”, PressTV, 07/08/2011

9. עוד על כך במאמר “ארדואן לא נרגע”, בגיליון זה