החצר האחורית של ארה”ב כבר כמה שנים אינה יכולה להיחשב ככזו ומי שחשב כי כניסתו של אובאמה לבית הלבן תעצור את הסחף – טעה. מדינות אמריקה הלטינית מגבירות את שיתוף הפעולה ביניהן והשפעתם של גורמי חוץ גוברת. בתנאים כאלו, יכולתה של ארה”ב לפעול באזור מוגבלת. האיום המרכזי היה ונותר הוגו צ’אבז שמחפש היום יותר מתמיד, כך נראה, לחולל התנגשות מזויינת באזור.

מדינות אמריקה הלטינית, מגבירות בשנים האחרונות את מאמציהן להשתחרר מהפטרונות של וושינגטון, כל אחת בדרכה. על מדיניותה של ונצואלה בראשות הוגו צ’אבז, העומדת בראש מה שאנו מכנים “הציר הלטיני האנטי-אמריקני”, קבוצה המונה כיום חמש מדינות – ונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור וניקרגוואה, גוללנו כבר סיפורים רבים. בחמש המדינות מבוסס שלטון שהוא סוציאליסטי באידיאולוגיה שלו ואנטי-אמריקני בהוויה שלו. מאז אמצע העשור הקודם, מהדקות מדינות אלו את שיתוף הפעולה ביניהן, וביניהן למדינות אנטי-אמריקניות בולטות בעולם – רוסיה, סין ואיראן כדוגמאות בולטות.

אך ההתרחקות מהקו הרישמי של וושינגטון אינה מוגבלת להוגו צ’אבז ובני בריתו. גם מכיוון ברזיל נשמעות אמירות בעד זכותה של איראן להעשיר אורניום, ונגד הטלת סנקציות נוספות [1]. האינטרסים של ברזיל אחרים משל הציר הלטיני – היא אחת מארבע כלכלות ה-BRIC ומחפשת לבסס עצמה כמעצמה אזורית ולהתרחב כלכלית; היא חברה זמנית במועצת הביטחון ומעל הכל גם מעשירה אורניום בעצמה.

נשיא ברזיל ביקר בחודש שעבר את שליטה לשעבר של קובה, פידל קסטרו. ביקורו של לולה בקובה, ככל הנראה האחרון שלו בתור נשיא ברזיל, הוגדר “מרגש” והמחיש את שיתוף הפעולה המתהדק בין שתי המדינות, שכולל גם אופציה לתאגידים ברזילאים לחפש נפט במים הטריטוריאליים של קובה, והתחייבות שכבר יצאה לדרך, להשקיע בתשתיות אזרחיות באי העני [2].

ברזיליה, אם כן, פועלת בזירה ממניעים ייחודיים לה, כלכליים ופוליטיים כאחד. בשורה התחתונה, מדובר בקול נוסף שלא יצטרף בקלות לקבוצת המדינות המבקשות ללחוץ על טהרן. לפיכך, משקיעה ארה”ב מאמצים רבים בשכנוע המעצמה האזורית [3].

ממשל אובאמה, שהתקבל גם באמריקה הלטינית בתקוות רבות, סיים את שנתו הראשונה בתחושת אכזבה. ההתנהלות המהוססת סביב המשבר בהונדורס – תחילה אי-גינוי להפיכה הצבאית, לאחר מכן התעקשות בהחזרתו של המנהיג המודח על אף שהצעד היה מנוגד לחוקה המקומית ולבסוף תמיכה בעריכת בחירות תחת המשטר השנוי במחלוקת שהוקם במדינה – הוציאה את הרוח ממפרשיהם של אלו שדחפו להדק מחדש את הקשרים עם הממשל החדש של ארה”ב.

בחודש שעבר, התכנסו 32 ממדינות אמריקה הלטינית והקאריביים במכסיקו, במטרה ליצור מסגרת על-מדינית חדשה וכוללת, שתאפשר להם לחזק את מעמדם העצמי אף יותר [4]. מדוע יש צורך בארגון חדש נוסף באזור? הרי בצפון אמריקה קיים ארגון מוצלח – נאפט”א, ובדרום אמריקה אמורים שני האיחודים הכלכליים להתמזג אל תוך יונאסור, איחוד 12 מדינות דרום אמריקה שהוקם במאי 2008. ארגונים אלו פועלים לצד ארגון מדינות אמריקה (OAS), שמטהו בוושינגטון והוא פועל באזור מאז תחילת שנות ה-50 ומאגד את 35 מדינות אמריקה העצמאיות.

אז מדוע ארגון חדש נוסף? המטרה המיידית – רצון לשפר את התיאום בין מדינות דרום ומרכז אמריקה. אך לכל הכרזה כמובן משמעויות פוליטיות. הכרזה על ארגון חדש אליו לא הוזמנה ארה”ב, ביחד עם העובדה כי הארגון הוקם דווקא במכסיקו, מהווה מסר ברור לבית הלבן. הזנחת האזור בשמונה שנות בוש, וההתנהלות של ממשל אובאמה בשנתו הראשונה, הפכו את המרחק בין וושינגטון לדרום ומרכז היבשת לגדול ביותר זה מאתיים שנה.

דה סילבה עם אובאמה – מתנהל כמנהיג מעצמה אזורית. צילום: הבית הלבן

המצוקה של צ’אבז

בשנתיים האחרונות, מגלה הוגו צ’אבז כמה קשה לשלוט כשהלהט המהפכני מפנה מקומו לניהול השוטף. אחרי שנים בהם התריס מעל כל במה אפשרית נגד ארה”ב, הידק קשרים עם איראן והחיזבאללה, חתם על עסקאות נשק גדולות עם רוסיה, ריכז בידיו עוד ועוד סמכויות שלטוניות – צ’אבז של 2010 לא מפגין עוד את הזחיחות שאפיינה אותו.

הפשע בוונצואלה משתולל והפסקות חשמל בקראקס הבירה הפכו לעניין שבשגרה. המצב הכלכלי מוסיף להיות קשה והאינפלציה מרקיעה שחקים – אחרי שירדה מ-100% ב-1996 ל-13.7% בלבד ב-2006, זינקה האינפלציה בחזרה ל-30% ב-2008 ו-25% ב-2009. השנה, על פי תחזיות מוקדמות, עשויה האינפלציה לנסוק ל-40% לפחות, בעקבות המשך המשבר הכלכלי ופיחות חד בערך המטבע המקומי [5].

כל אלו לא מפריעים לתומכיו של צ’אבז להמשיך ולרדוף את האופוזיציה – רק לאחרונה, פסל בית המשפט העליון של ונצואלה מועמד אופוזיציה שזכה בבחירות מוניציפליות משום ששכח לשלם מיסים מקומיים בגובה 292 דולרים. במקומו, באופן טבעי, מונה מועמד צ’אבזי [6]. בתנאים כאלו, התנהלות צ’אבז נגד האופוזיציה מקוממת עליו רבים, במה שנתפס יותר ויותר כמאבקי כוח על השפעה פוליטית בזמן שמצב האזרחים רק הולך ומחמיר.

בספטמבר הקרוב ייערכו בונצואלה בחירות לפרלמנט, שנשלט ללא עוררין על ידי מפלגת השלטון, אחרי שבבחירות האחרונות החרימו מפלגות האופוזיציה את הבחירות במחאה על הצעדים הלא-דמוקרטיים של צ’אבז. הפעם, מתכוונים באופוזיציה לאחד את השורות ולהכריז על גיוס מלא ביום הבחירות, בשאיפה לחולל מהפך, או לכל הפחות לצבור מספיק כוח על מנת להצר את צעדיו של צ’אבז, שמצידו כבר מתכנן את הקמפיין שלו לנשיאות בשנת 2012.

מבחינת צ’אבז, המאזן מוסיף להיות חיובי אבל נמצא בנסיגה – הוא נותר דומיננטי כשהיה, אחיזתו במוסדות השלטון כמעט מושלמת וגם הישג אלקטורלי של האופוזיציה לא אמור להוות עליו איום ישיר נוכח חולשת המנהיגות במחנה השמרני. מדאיגים יותר מבחינת צ’אבז הם המצוקה הכלכלית והפשע המשתוללים, הפוגעים בבני השכבות החלשות, בסיס התמיכה של צ’אבז. עשור של הבטחות על “סוציאליזם של המאה ה-21” לא הביא את הרווחה המיוחלת לתומכיו העניים של הוגו, שמצטייר בהקשר זה כאדיש למצוקותיהם של עניי עמו.

לפיכך, כשהוא אינו מחפש פתרון אמיתי למצוקה החברתית וניצב בפני מצב פוליטי מורכב בהשוואה לשנים עברו, תר צ’אבז אחר דרך פעולה שתסיח את דעת ההמונים מהמצוקה בה הם נמצאים. לשון אחר, על צ’אבז מוטלת המשימה לתעל את הזעם והתסכול האזרחי לאוייב אחר, ככל הנראה חיצוני, שהרי אחרת הזעם יופנה אליו.

אחרי שהעביר את ארבע וחצי השנים האחרונות בביסוס שלטונו וצבאו ובחיזוק בני בריתו באזור, צ’אבז מרגיש בטוח מספיק להתייצב נגד שכנים באמריקה הלטינית, המאפשרים את המשך השפעת ארה”ב באזור. ראשונה ברשימה – קולומביה, שבשטחה נמצא הבסיס הצבאי הגדול ביותר של ארה”ב מדרום לפלורידה.

צ’אבז עם נשיא רוסיה מדבדב – שיתוף פעולה נגד ארצות הברית. צילום: הקרמלין

ישראל של אמריקה הלטינית

במרץ 2008, בדיוק לפני שנתיים, מצאה עצמה קולומביה כפסע ממלחמה עם ונצואלה ואקוודור. אז, מה שהחל כמבצע תיווך של צ’אבז בין ממשלת קולומביה לארגון הטרור FARC, המשיך בחריגה של צ’אבז מהמנדט שהעניקה לו ממשלת קולומביה ובפעולת חיסול קולומביאנית נגד מספר 2 ב-FARC, בזמן ששהה 2 קילומטר בתוך השטח האקוודורי. בתגובה, קידמו ונצואלה ואקוודור כוחות אל עבר הגבול עם קולומביה בדרישה להתנצלות.

לאחר מספר ימים מתוחים, במהלכם כינה צ’אבז את קולומביה “ישראל של אמריקה הלטינית”, על שום היותה המדינה הידידותית ביותר לוושינגטון באזור, נפגשו מנהיגי שלוש המדינות לפגישת פיוס בעקבותיה הוסגו הכוחות [7]. המשבר ההוא חלף, אך היחסים בין קולומביה לונצואלה נותרו מתוחים, בעיקר נוכח היחסים ההדוקים בין בוגוטה לוושינגטון והסכמתה של הראשונה לארח כוחות של צבא ארה”ב.

צ’אבז השקיע מאמצים רבים לשכנע את בני בריתו להצטרף לחזית נגד ארה”ב, כשעיקר המטרה היא לסלק את צבא ארה”ב מדרום אמריקה. נשיא אקוודור, רפאל קוריאה, מבני בריתו הקרובים של צ’אבז, סירב לחדש את ההסכם שהתיר לארה”ב להשתמש בבסיס אווירי במדינתו. הכוח הצבאי שהחזיקה ארה”ב באקוודור הוגבל ל-8 מטוסים שעסקו ביירוט מבריחי סמים. לא בדיוק כוח חלוץ לפלישה. בכל זאת, חגג צ’אבז את ההישג כניצחון גדול [8].

בחפשם אחר חלופה לבסיס באקוודור, מצאו בוושינגטון את קולומביה כיעד מתבקש. באוגוסט 2009, חתמו שתי המדינות על חוזה לשיתוף פעולה ביטחוני. במסגרתו נקבע כי ארה”ב לא תפתח בסיסים חדשים בקולומביה, אך תוכל לעשות שימוש בשבעה בסיסים קיימים של הצבא המקומי, ובהם שלושה בסיסים של חיל האוויר ושני בסיסים של חיל הים [9].

ההסכם הביא לביקורת רבה על קולומביה, בעיקר מצד מדינות הציר הלטיני שם קרא הוגו צ’אבז להיערך למלחמה בקולומביה. מדינות אחרות בדרום אמריקה ובראשן ברזיל נקטו קו פשרני יותר. שר ההגנה של ברזיל, נלסון ג’ובים, קרא לכל הצדדים לשמור על איפוק, וזאת על רקע דיווחים כי ונצואלה קידמה כוחות לגבול עם קולומביה. הוא הוסיף הזהרה מרומזת לצ’אבז באומרו כי האירועים האחרונים עשויים יהיו להקשות על קבלת אישור מהסנאט הברזילאי להצטרפותה של ונצואלה למרקוסור [10].

ונצואלה חותרת להצטרף לארגון, בו חברות ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי, עוד לפני השלבים הבאים בהתפתחות הארגון של דרום אמריקה, יונאסור. ארגנטינה ואורוגוואי אישרו ראשונות את הצטרפות ונצואלה, ברזיל השהתה כאמור את האישור עד שהעניקה אותו לבסוף בדצמבר האחרון, ורק פרגוואי מוסיפה להתנגד לצירוף ונצואלה, על רקע פגיעתו של הנשיא צ’אבז בערכי הדמוקרטיה בארצו.

עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכם בין ארה”ב וקולומביה, חתמה ארה”ב על הסכם גם עם הולנד, להציב כוחות באנטיליים ההולנדיים, הסמוכים לחופי ונצואלה, בצעד שרק הגביר את מידת האיום שחש צ’אבז [11].

השפעת גורמים חיצוניים

ההתבססות הצבאית של ארה”ב באזור, דחפה את מדינות הציר הלטיני לחפש משקל נגד להשפעתה של וושינגטון. בניגוד לשנים עברו, בה אמריקה הלטינית הייתה החצר האחורית הבלתי חדירה של ארה”ב, בשנים האחרונות התרופפה אחיזתה. כך, פעלו מדינות הציר הלטיני לחזק את שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין, לרכוש נשק בכמויות גדולות מרוסיה, ולשתף פעולה עם איראן נגד המערב. הסינים מצידם, קיבלו את הצורך הלטיני בברכה, והשקיעו משאבים רבים בביסוס אחיזתם הכלכלית באזור. האינטרסים הכלכליים, באופן טבעי, מובילים לאינטרסים מדיניים ולהגנה סינית על השקעותיהם [12].

בארה”ב התעוררו והכירו בפעילות הבינלאומית הגוברת מדרום רק ב-2008, שנתו האחרונה של הנשיא בוש בבית הלבן. זה, שהתעלם כמעט במופגן מאמריקה הלטינית במהלך כהונתו, יצא להדגיש את מחויבותה של ארה”ב לסטטוס קוו באזור – באפריל 2008, הוקם מחדש הצי הרביעי האמריקני, שפעל בעבר במהלך מלחמת העולם השנייה. במתכונתו החדשה, נקבעה משימת הצי להגן על נתיבי הסחר והתקשורת באזורי דרום אמריקה והקאריביים [13]. גמישות הצי, ביחד עם נוכחות צבאית בקולומביה ואנטיליים ההולנדיים, מהווים ראש גשר של ארה”ב אל תוך דרום אמריקה, ואיום בשתי חזיתות על ונצואלה.

בפרוס שנת 2010, על רקע המתיחות האזורית הנמשכת, מקבלות הבחירות הקרובות בקולומביה משמעות מיוחדת. נשיא המדינה הפופולארי, אלברו אוריבה, מסיים כהונה שנייה ולא יכול לרוץ לכהונה נוספת בבחירות שייערכו ב-30 במאי. בסוף פברואר אסר בית המשפט החוקתי לערוך משאל עם בשאלה האם להסיר את המגבלה על מספר הכהונות. אוריבה, שזכה לשבחים על מאבקו בארגון הטרור FARC ועל התייצבותו כקול פרו-מערבי מול הציר המתנגד בראשות צ’אבז, כבר הוביל שינוי חוקתי ב-2005, כשמגבלת הכהונות הועלתה מאחת לשתיים. הפעם, הוא לא ניסה לקדם שינוי נוסף, לפחות לא בפומבי. תחת זאת, הוא צפוי להעביר את תמיכתו לשר ההגנה שלו לשעבר ואחד האנשים המזוהים ביותר עם המאבק המוצלח בטרור ובסמים – מנואל סנטוס.

נראה כי שני הצדדים הבוחשים מבחוץ – ארה”ב מזה והציר הלטיני בראשות ונצואלה מזה – ימתינו לראות את תוצאות הבחירות ואת מדיניות הממשלה החדשה. בהיעדר הפתעות, תמשיך לשלוט בקולומביה קואליציה ימנית-שמרנית שתשמר את היחסים ההדוקים עם וושינגטון ולפיכך גם את המתיחות עם ונצואלה ובנות בריתה.

את המחצית השנייה של השנה, אם כן, צפוי הוגו צ’אבז לפתוח עם מצוקה חברתית וכלכלית קשה במדינתו ערב בחירות, ועם המשך הדומיננטיות השמרנית בקולומביה, המדינה אותה הוא מחשיב לאיום המיידי הגדול ביותר על ונצואלה. באקלים כזה, ניתן להניח כי צ’אבז יחפש הזדמנות להסית את תשומת הלב החוצה מהזירה הלאומית, אל הזירה היבשתית.

קמפיין לרתום את שאר מדינות אמריקה הלטינית נגד הברית בין קולומביה לארה”ב במטרה לבודד את בוגוטה, עסקאות נשק וסחר גדולות עם המעצמות הריכוזיות במטרה להגביר את נוכחותן של אלו באזור, פרובוקציות בגבול עם קולומביה ועידוד פעילות טרור נגד יעדים קולומביאניים ומערביים, עשויים להיות כולם ברשימת המשימות של צ’אבז לתקופה הקרובה.

שאיפתו של צ’אבז לחולל מתיחות ביטחונית באזור עשויה לקבל חיזוק מדרום, מכיוונה של ארגנטינה, הפועלת לעורר מחדש את הויכוח על הריבונות הבריטית באיי פוקלנד.

הנשיאה קירשנר עם צ’אבז – ישתפו פעולה נגד בריטניה? צילום: ממשלת ארגנטינה

איי המריבה

איי פוקלנד, קבוצה של שני איים גדולים ועוד כמה מאות איים קטנים בשטח כולל של כ-12,000 קמ”ר, כגודלו של הנגב לערך, מאכלסים 3,000 אזרחים בריטיים המתפרנסים בעיקר מגידול צאן. השלטון הבריטי באי, שהתקיים לראשונה ב-1690, התבסס סופית בתחילת המאה ה-19.

ארגנטינה, שרואה באיים שטח שלה ומכנה אותם “איי מלווינאס”, עשתה ניסיון ראשון להשתלט על האזור ב-1820, אך גורשה משם בחלוף 13 שנים. הניסיון השני, באפריל 1982, הוביל למלחמה המפורסמת עם בריטניה, שנמשכה 10 שבועות והסתיימה בנסיגה ארגנטינאית נוספת. נשיאת ארגנטינה, כריסטינה קירשנר, הבטיחה עם בחירתה לעורר מחדש דיון בינלאומי בסוגיית הריבונות על האיים, אך נתקלה בסירוב מוחלט מצד בריטניה.

במהלך פברואר, שוב ניצתה מתיחות בין הצדדים. תחילת המתיחות בהחלטה של שלושה תאגידי אנרגיה בריטיים לחפש נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של האיים, שם טמונים על פי ההערכות מאגרי נפט בהיקף עצום של 60 מיליארד חביות. מאז 1998, אז צנח מחיר הזהב השחור ל-12 דולר, לא נרשמה פעילות בריטית באזור [14].

בתגובה לחידוש העניין הבריטי בחיפושים אחר נפט, חתמה נשיאת ארגנטינה על צו המתיר לרשויות ארגנטינה לפקח על תעבורת השייט בסביבות האיים השנויים במחלוקת תוך שימת דגש על מניעת מעברן של אוניות הנושאות ציוד הקשור לשאיבת נפט. במקביל, פנתה קירשנר למזכ”ל האו”ם בדרישה שייאלץ את בריטניה להתדיין על מעמד האיים.

מכינוס 32 המדינות במכסיקו שהוזכר בתחילת המאמר, יצאה הצהרה חד משמעית התומכת בעמדת ארגנטינה. הוגו צ’אבז השתמש במתרגם על מנת לפנות ישירות למלכת אנגליה והכריז: “מלכת אנגליה, אני מדבר אליך – האימפריות נגמרו, האם את לא מבינה? השיבי את איי פוקלנד בחזרה לעם הארגנטיני” [15]. התמיכה הלטינית הגורפת בעמדה הארגנטינאית נחשבת לניצחון דיפלומטי משמעותי של הנשיאה קירשנר, אך זו מודעת למדרון החלקלק של מתיחות באזור רגיש והדגישה כי אין בכוונה להטיל סגר מוחלט על האיים.

מה הסיכוי להתלקחות מחודשת באיים? זו שאלת מיליון הדולר. בבואנוס איירס ניצבת הנשיאה קירשנר בפני דילמה – מצד אחד, עימות צבאי כיום יחל מנקודת ההתחלה הטובה ביותר שארגנטינה יכולה לצפות לה – הצבא הבריטי נמתח עד הקצה במלחמה העולמית בטרור, הוגו צ’אבז ובני בריתו יקבלו בברכה כל מאבק, מזויין או אחר, בנוכחות מערבית באזור, וגם הציבור בארגנטינה מוסיף לחלום על דגל ארגנטינה באיים.

מנגד, אין חולק על כך כי פערי העוצמה בין צבאות בריטניה וארגנטינה רק גדלו מאז הסיבוב הקודם – בארגנטינה כמעט ולא הגדילו את ההשקעות בצבא בשנים האחרונות ומתמקדים בעיקר בניסיון לרכוש מצרפת גרסה משודרגת של מטוס הקרב ששימש את ארגנטינה במלחמת פוקלנד לפני כמעט 30 שנה [16]. ארגנטינה גם לא הפגינה יכולת ימית יוצאת דופן, למעט תמרון עם ארה”ב וברזיל לפני שנתיים. גם אם צבא הוד מלכותה עסוק באפגניסטן, אין כמעט ספק כי בבריטניה יגייסו כוחות ככל שיידרש על מנת להגן על הטריטוריה היקרה. העובדה כי מדובר בשנת בחירות רק תוסיף דלק ללוחמנות הבריטית.

בשורה התחתונה, החרפת היחסים רק תפגע בשתי המדינות, מאחר ולארגנטינה אין אופציה צבאית אמיתית ולבריטים יש אינטרס לשמור על שקט ביטחוני כדי שיוכלו לנצל את אוצרות הנפט באיים. תרחיש בו הלחץ הארגנטינאי מושיב את הבריטים על שולחן הדיונים ומפגינים נכונות לאיזושהי פשרה, הוא האופטימלי ביותר עבור ארגנטינה.

הצד שמעוניין בהתנגשות צבאית באמריקה הלטינית הוא, כאמור, הוגו צ’אבז. טענתו של שופט ספרדי כי ונצואלה של צ’אבז סייעה לתכנון של המחתרת הבאסקית ו-FARC להתנקש בנשיא אוריבה, על אף שהוכחשה, רק הוסיפה שמן לקלחת הרותחת [17].

קירשנר עם בראון – כמה רחוק יגיע הסיבוב הנוכחי? צילום: ממשלת ארגנטינה

מאבקים גיאו-פוליטיים

אמריקה הלטינית כזירה, מצויה בתהליכי גיבוש חדשים מאז תחילת העשור הקודם. כמה תהליכים דרמטיים, ביניהם ירידת כוחה של ארה”ב באזור, עלייתה של ברזיל כמעצמה איזורית והתגבשותו של הציר הלטיני, מציגים באור אחר את האזור, שנודע בעבר בשל סיבות פחות מחמיאות כגון חונטות צבאיות והתרסקויות כלכליות.

על מנת לבחון את הצפוי בזירה, יש לתת את הדעת לארבע התפתחויות בעלות השפעה גיאו-פוליטית: ראשית, ברזיל נטלה זה מכבר את תפקיד המפשרת והמנווטת שהיה שמור לארה”ב לאורך שני מאות כמעט. פירוש הדבר הוא שבעוד שברזיל מפתחת את עוצמתה הכלכלית, הפוליטית ואף הצבאית, היא מבקשת לשמור על היציבות בזירה, ומקפידה לשמור על יחסים טובים עם כלל השחקניות ביבשת.

שנית, המהפכה שביקש צ’אבז לייצר באמריקה הלטינית נתקלת כעת במחסום. עיקר ההצלחה של צ’אבז, בתרגום העוצמה הכלכלית מרווחי הנפט להשפעה פוליטית, כבר מאחוריו לאחר שהצליח לייצא את רעיונותיו למדינות חלשות כגון בוליביה, אקוודור וניקרגוואה, אך נחסם בפני מדינות אחרות דוגמת פרו והונדורס. כעת, מוצא עצמו צ’אבז מול עייפות האזרחים בוונצואלה מהמהפכה שלו, מה שמצמצם את מרחב הפעולה שלו לאחת משתי אופציות – להעלים את שארית שרידי הדמוקרטיה בארצו או להילחם באויב חיצוני הנתפס או משווק על ידי צ’אבז כאיום על המהפכה שלו.

שלישית, דחיקת רגלי האמריקנים מהאזור, אף אם רחוקה מסיום, היא רק מהלך אחד מצדן של מדינות האזור בדרך להשגת ניתוק מלא מהשפעות זרות. תקרית פוקלנד, אשר עשויה להסתיים בפשרה מדינית בין ארגנטינה ובריטניה או במקרה קיצוני בעימות צבאי, היא דוגמא נוספת, כמו גם מאמצי ההתארגנות העל-מדינתיים, וביניהם הרחבת המרקוסור, הקמת היונאסור והניסיונות לייצר מערכת על-מדינתית ללא ארה”ב.

רביעית, דוקטרינת מונרו אסרה על חדירתן של מעצמות זרות זולת ארה”ב שלא נתפסה על ידי האמריקנים כזרה ליבשת. החולשה האמריקנית מאפשרת לרוסים ולסינים לחזק את הפרופיל שלהן באמריקה הלטינית. שתי המעצמות הריכוזיות השקיעו בשנים האחרונות מאמצים רבים להשיג נתחים מהעוגה הדרום אמריקנית והשלב הבא מבחינתן יכלול מעורבות פוליטית ומדינית רבה יותר במטרה להגן על השקעותיהן. מדינות האזור מבחינתן, מקבלות בברכה אלטרנטיבה לדוד סם, אך נשמרות שלא להחליף פריץ אחד באחר.

התפתחויות אלו מניחים את היסודות להתנגשות עתידית באזור – ארה”ב שתנסה להילחם כדי לשמור על אחיזה כלשהי באזור, ונצואלה ומדינות אחרות שימשיכו להפעיל לחץ כדי לסלק אותה, מעצמות אחרות שיבקשו לנצל את החולשה של וושינגטון לצורך עשיית רווחים כלכליים ופוליטיים וברקע ברזיל אשר תצטרך להגדיר לעצמה מהם איזורי ההשפעה שלה או “החצר האחורית” שלה, ומה היא מוכנה לעשות כדי לשמור עליהם.

הערות

1. “Brazilian president urges Iranian nuclear solution”, BBC News, 23/11/2009

2. Haroon Siddique, “Fidel Castro holds ’emotional’ meeting with Brazilian president”, The Guardian, 25/02/2010

3. “US steps up pressure on Brazil to support sanctions on Iran at United Nations”, AP, 25/02/2010

4. Mark Weisbrot, “Latin America’s path to independence”, The Guradian, 25/02/2010

5. כל הנתונים ההיסטוריים מתבססים על מאגר המידע של קרן המטבע הבינלאומית

6. Rory Carroll, “Chavez furious as OAS rights watchdog accuses him of endangering democracy”, The Guardian, 26/02/2010

7. עוד על הרקע למשבר והשתלשלותו, במאמר “הוגו התומך בטרור”, בגיליון אפריל 2008 של סיקור ממוקד

8. Gonzalo Solano, “As U.S. Closes Military Post, Ecuador Hails Restoration of ‘Sovereignty'”, The Washington Post, 19/09/2009

9. “U.S.-Colombia Defense Cooperation Agreement”, U.S. Department of State, 18/08/2009

10. “Brazil downplays Venezuela/Colombia ‘continental rhetoric'”, Mercopress.com, 11/11/2009

11. Vonk Netherlands, “US Threatens Venezuela. Netherlands has Granted US Military Use of its Islands in the Caribbean”, Globalresearch.ca, 14/01/2010

12. עוד על הכניסה הסינית לאמריקה הלטינית במאמר “המהפכה הבאה”, בגיליון יוני 2009 של סיקור ממוקד

13. Jennifer Cragg, “Navy Re-establishes 4th Fleet to Promote Future Interoperability”, American Forces Press Service, 30/04/2008

14. Rory Carroll, “Falklands oil prospects stir Anglo-Argentinian tensions”, Guardian, 07/02/2010

15. Olly Barratt, “UK, Argentina dispute over Falklands reignites”, dw-world.de, 24/02/2010

16. “Falklands’ war tested modernized Super Etendard in Argentine Navy’s agenda”, MercoPress.com, 21/02/2010

17. “Venezuela ‘helped Eta and Farc plot against Uribe'”, BBC News, 01/03/2010