בתקופה האחרונה נראה בישראל כי משהו רע מתבשל לו בלבנון ובסוריה – שורה של איומים מכיוונם של מנהיגים סוריים ולבנוניים כלפי ישראל, אשר נתקלו באמירות חריפות מירושלים. האירוניה היא שאף אחד משני צדי הגבול אינו מעוניין במלחמה, והרטוריקה הזו נוגעת אך ורק לעניינים פנימיים. הנעלם הבעייתי מבחינת הלבנונים, בנוסף לאיראן המעוניינת בהתדרדרות ביטחונית, אלה הם הפלשתינים בלבנון אשר האחדות הלבנונית, הפריחה הכלכלית וההסכמה הלבנונית להימנע מלחימה עם ישראל, עשויים לדחוף אותם לבצע מעשה נואש כדי לסייע לחמאס הנצור בעזה.
המשבר הכלכלי בדובאי, משפיע כיום לא מעט על הכלכלה הלבנונית. מדינות המפרץ, ובעיקר דובאי שנהנתה מהצמיחה הכלכלית המהירה ביותר, שאבו לתוכן את הצעירים הלבנונים, שנחשבים למשכילים ביותר בעולם הערבי. עם הקריסה הכלכלית, שבים לארצם רבים מהלבנונים, שהשתכרו פי 5 מכפי שהם יכולים להשתכר כיום. בטווח הקצר, נהנית לבנון מהזרקה של כוח אדם איכותי ומנוסה אשר מביא עימו גם כסף רב – בשנה האחרונה הייתה עלייה של 29% בהפקדות בבנקים לבנוניים, אולם בטווח הארוך מתחילה להתנפח בועת נדל”ן בביירות ובמקומות אחרים, בשל עלייה חדה בביקוש לדירות ובנכונות לשלם מחיר גבוה עבור דירות בשכונות השונות של הבירה הלבנונית [1].
בארבע השנים האחרונות, עלו מחירי הדירות בביירות בשיעור ממוצע של 30% בכל שנה, עלייה חסרת תקדים בהיסטוריה הלבנונית. במקומות היוקרתיים בביירות, משלמים כיום משקיעים, שקנו בעבר נדל”ן בדובאי, 5000-8000 דולר למ”ר [2]. אחת התופעות הבולטות היא גל רכישות על ידי לבנונים החיים מחוץ ללבנון – כיום חיים בחו”ל 12 מיליון לבנונים, וחלקם רוכשים את דירות היוקרה המשקיפות על הים התיכון, באופן המזכיר רכישות שנעשו בשנים האחרונות על ידי יהודים עשירים בישראל. בית רבים נותרים ריקים רוב ימות השנה, ובקיץ מתמלאים בלבנונים עשירים הבאים לנפוש בביירות המתחדשת.
חלק גדול מאותם עובדים לבנונים החוזרים לביתם יתקשה למצוא עבודה במשק הלבנוני. חלק גדול מהכלכלה הלבנונית בנוי על עסקים בבעלות של משפחות, על עבודות הדורשות קשרים בחלונות הגבוהים וכמובן שתמיד ברקע מתקיים המתח העדתי המרחיק בני עדה אחת מעסקיהם של בני עדות אחרות.
בשנת 2009, הגיעו ללבנון 1.85 מיליון תיירים. מדובר בתוצאת שיא עבור המדינה, אפילו בהשוואה לשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, בשנים בהן כונתה “פריז של המזרח התיכון”. השיא הקודם, אגב, נקבע ב-1974, ערב פרוץ מלחמת האזרחים, אז ביקרו בלבנון 1.4 מיליון תיירים. שר התיירות הלבנוני פאדי עבּוּד העריך כי ההכנסה מענף התיירות למדינה עמדה על 7 מיליארד דולר, והיא היוותה 21% מהתמ”ג הלבנוני [3]. בשלוש השנים האחרונות מאז מלחמת לבנון השנייה, צמחה הכלכלה הלבנונית ב-14%, ובמושגים של תוצר הצליחה להתאושש מנזקי המלחמה, אפילו על רקע משבר כלכלי עולמי.
יחד עם זאת, במקומות רבים, בעיקר בדרום לבנון ובריכוזי השיעים בביירות, טרם הצליחו הלבנונים לשקם את כל הריסות המלחמה. הצמיחה הכלכלית המהירה, מהווה סיבה טובה לרוב הלבנונים לקוות כי השקט הביטחוני שהשתרר במדינה מאז מלחמת לבנון השנייה יימשך והכלכלה תמשיך לפרוח.
סעד חרירי – התקרבות היסטורית לסורים. צילום: האתר הרישמי
מאי 2008 – המפנה
אירועי מאי 2008, שהחלו לאחר ניסיון הממשלה הלבנונית להצר את צעדי החיזבאללה, ונמשכו בהפגנת כוח של החיזבאללה שהבהירה היטב מיהו הכוח הצבאי החזק במדינה, היוו נקודת מפנה דרמטית ביותר בפוליטיקה הלבנונית.
מנהיגם של הדרוזים בלבנון, וואליד ג’ומבאלט, פועל בשנה האחרונה כדי להתקרב לסוריה, חרף הביקורת הציבורית עליו. “אני מאמין ששלושה רבעים מהדרך כבר עברנו, וכעת נותרה רק המחווה האחרונה התלויה בתזמון הנכון” [4], התבטא בנושא. בחודש אוגוסט האחרון, החל ג’ומבאלט לנקוט בצעדים כדי לערוק מהקואליציה של ה-14 במרץ שהקים עם סעד חרירי כדי להילחם בחיזבאללה ובסוריה, ומאז אימץ ג’ומבאלט קו פוליטי פרו-סורי, אגב החרפת הרטוריקה שלו כלפי ישראל. מאחורי ההתקרבות של ג’ומבאלט לבשאר אל אסד, למרות העובדה שאביו של אסד עומד מאחורי חיסולו של אביו של ג’ומבאלט, נמצאת סעודיה, הפטרונית של הקואליציה האנטי-סורית בלבנון, המשקיעה מאמצים רבים בניסיונות להפריד בין סוריה לאיראן [5].
ג’ומבאלט, הברומטר הפוליטי האמין ביותר בלבנון, מתאר את אירועי מאי 2008, בהם נהרגו כ-80 בני אדם, ובשיאם הגיעו לידי עימותים אלימים בהרי השוּף בין החיזבאללה והדרוזים, כנקודת מפנה בחשיבה שלו. כמי שחושש ממלחמת אזרחים חדשה, הבין ג’ומבאלט כי צריך לעשות פשרות ככל שניתן כדי להימנע ממלחמת אזרחים שכזו. חודשיים לאחר מכן, בוצעה עסקת חילופי השבויים במסגרתה קיבלה ישראל את גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ולבנון קיבלה את סמיר קונטאר הדרוזי, שרצח ב-1979 את דני הרן ובתו בת ה-4 עינת.
קונטאר הפך לגיבור לאומי בסוריה, והתחבר לחיזבאללה שעמדו מאחורי שחרורו, על אף העובדה כי קונטאר הוא דרוזי וחילוני אשר השתייך לארגונו של אבו עבאס, החזית לשחרור פלשתין. ייתכן ושחרורו של קונטאר היה בין האירועים שסייעו לרכך את היחסים המתוחים בין הדרוזים והשיעים. ב-17 ביולי, יום לאחר הגעתו של קונטאר, נערך עבורו טקס בכפר הולדתו בו נאמו ג’ומבאלט לצד שר העבודה מטעם החיזבאללה, מוחמד פנייש.
ב-2007, עוד השתלח ג’ומבאלט בסוריה בהתייחסו לאסד: “הדיקטטור של דמשק, אכזרי, שקרן, תוצר של ישראל ופושע” [6], בקוראו לאמריקנים לפלוש לסוריה כפי שפלשו לעיראק. אמירות חריפות שכאלה הצריכו מג’ומבאלט למצוא מתווך שיטהר את האווירה עם סוריה, ונסראללה הפך לאיש הקשר הזה. בחודש נובמבר האחרון, חמישה חודשים לאחר הבחירות, הוקמה ממשלת אחדות בלבנון בהשתתפות החיזבאללה.
ג’ומבאלט מכין את בנו טיימוּר בן ה-27 לרשת אותו בקרוב בהנהגת המפלגה הדרוזית. כחלק מהמאמץ לקדם אותו כיורש, נשלח טיימור להשתתף בטקס יום השנה ה-31 להיעלמותו של האימאם מוסה אל סאדר ב-31 באוגוסט, האיש שהקים את תנועת אמל [7]. אמל, התנועה השיעית המצויה בברית עם החיזבאללה, הייתה בשנים האחרונות למתווכת בין קואליציית ה-14 במרץ ובין החיזבאללה.
בדצמבר האחרון התרחש האירוע המשמעותי ביותר ביחסי סוריה-לבנון – ביקורו של ראש הממשלה סעד חרירי בדמשק ופגישה עם הנשיא אסד. סעד הוא בנו של ראש הממשלה ראפיק חרירי, שנרצח ב-2005, ככל הנראה לאחר הוראה אישית של אסד.
ההתנקשות ההיא הובילה בסופו של דבר לדחיקת הסורים מלבנון וללחץ בינלאומי עליה – רוב מדינות ערב זעמו עליה מאחר שראו בה אחראית לשרשרת החיסולים הפוליטיים בלבנון, כמו גם בשל יחסיה המתהדקים עם איראן. נשיא צרפת שיראק זעם על חיסולו של חברו הקורב חרירי, ועל אף הקשר ההיסטורי בין צרפת וסוריה, ביקש להפעיל לחץ קשה על הסורים ולבודד אותם. נשיא ארה”ב בוש דאז לא היה זקוק להזמנה מיוחדת כדי להצטרף לחרם זה, מאחר וראה באסד אחראי לערעור היציבות בעיראק, ואף לחץ על ישראל לבל תשא ותתן עם סוריה.
משבר מאי 2008 טרף מחדש את הקלפים – מדינות ערב הפנימו את העובדה כי ללא סוריה לא תהיה ממשלה בלבנון, ולבנון אף עשויה למצוא עצמה במלחמת אזרחים חדשה. את זאת הבינו כאמור גם ג’ומבאלט וחרירי, אשר מאז מנסים כאמור ליישב את הסכסוך עם סוריה. הגעתו של חרירי הבן לדמשק מהווה סגירת מעגל, והודאה לבנונית בחשיבות הקשרים עם סוריה.
ככלל, מצבה של סוריה טוב לאין שיעור מהחרם הלא רישמי שהוטל עליה לאחר ההתנקשות בחרירי – הסכסוך עם טורקיה יוּשב והקשרים התחממו; נשיא צרפת סרקוזי הזמין את אסד בקיץ 2008 להצטרף לאיחוד הים-התיכון שהקים; ניסיונותיו של אובאמה להגיע לנורמליזציה עם העולם הערבי לא פסחו גם על סוריה, שמחפשת עדיין את הדרך לבית הלבן.
אסד – מאיים במלחמה וחושש ממנה. צילום: האתר הרישמי
איומים הדדיים
בחודש האחרון, מחליפות לבנון וסוריה מהלומות מילוליות עם ישראל. נשיא סוריה אסד איים על ישראל במלחמה וכינה את הפוליטיקאים הישראליים כילדותיים, ובתגובה איים שר החוץ הישראלי ליברמן כי המשטר העלווי ייעלם עם תפתח סוריה במתקפה [8]. השר יוסי פלד, מי שהיה אלוף פיקוד הצפון בין השנים 1986-1991 אשר מכיר היטב את הזירה הלבנונית, הזהיר בהרצאה שנשא בבאר שבע כי עימות בצפון עשוי לפרוץ בקרוב, וכי ישראל תראה בסוריה ובלבנון כאחראיות. נסראללה אף הוא איים על ישראל לבל תפתח במלחמה והאשים אותה כי היא מכוונת לכך. ראש הממשלה נתניהו מצידו, ביקש להרגיע את האווירה הן במסרים פומביים והן במסרים ששלח לנשיא סוריה באמצעות מתווכים [9].
ראש ממשלת לבנון חרירי הצטרף למקהלה באומרו כי כל פגיעה בחלק מלבנון היא פגיעה בכל לבנון [10]. בכך, ביקש להתריס נגד ישראל כי במלחמה הבאה לא תוכל ישראל להפריד בין החיזבאללה לשאר לבנון אך למעשה, זו טענה ישראלית במקור – ישראל, ברצותה להתריע את החיזבאללה, הצהירה כי התקפה של החיזבאללה תיחשב כהתקפה של כל לבנון, מאחר והחיזבאללה שותפים חשובים בממשלת לבנון הנוכחית.
נשיא לבנון מישל סולימאן, התבטא בנושא בימים האחרונים ואמר כי אסור לקחת את איומיה של ישראל בקלות. באותה נשימה, הוא ניסה לרכך את האווירה באומרו כי אף אחד בלבנון לא מעוניין במלחמה נוספת עם ישראל. וואליד ג’ומבאלט טען כי מלחמה עם ישראל תדרדר את האזור כולו למלחמה “שתגיע לעריה של ישראל” [11]. בהתבטאות נוספת מצדו של חרירי, אמר ראש הממשלה הלבנונית כי לבנון כולה עומדת מאוחדת מול ישראל, וכי ישראל מהמרת על פילוג בלבנון אשר לא קיים יותר” [12].
המסרים המגיעים מלבנון, תואמים את הדפוס שהופיע עם התבססותה של ממשלת האחדות – כל העדות בלבנון חוששות מחידוש מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה מצד אחד, ומהתלקחות מלחמה מחודשת עם ישראל. לפיכך, החליטו מנהיגי העדות להקים ממשלת אחדות בה נציגים כל בני העדות החשובות בלבנון – הסונים בהנהגת סעד חרירי, הדרוזים בהנהגת ג’ומבאלט, השיעים בהנהגת נסראללה והנוצרים בהנהגתם של מישל עאון הפרו-סורי ושל משפחת ג’ומאייל ומשפחות אחרות מהעדה המארונית הנחשבים לאנטי-סורים.
נסראללה יודע כיום כי אינו יכול ליזום מלחמה חדשה עם ישראל. למעשה, המניעים שהובילו אותו לפעול נגד ישראל לאחר הנסיגה בשנת 2000, היו להשאיר אותו בזירה הלבנונית כמי שיש לו זרוע פוליטית בביירות, זרוע צבאית בדרום לבנון והוא נהנה מאוטונומיה נרחבת. מלחמת לבנון השנייה הפכה את נסראללה לאיום מוחשי עבור שאר העדות, והמאבק במאי 2008 כמעט והוביל להתדרדרות ממנה חוששים זה שנים בלבנון. מאז, הבינו חרירי וג’ומבאלט כי יש לאפשר לחיזבאללה את מחרב המחייה שהם דורשים לעצמם, בעוד נסראללה מבין כי מאחר והוא יכול לשמור על עוצמתו הצבאית, עליו להימנע מלגרור את לבנון להרס נוסף.
הגאות הכלכלית אותה חווה לבנון כעת, מעמידה את רוב הלבנונים בהתנגדות למלחמה נוספת עם ישראל. ההצהרות הקיצוניות המושמעות לאחרונה גם מצד גורמים מתונים, דוגמת מנהיגי הקואליציה האנטי-סורית בעבר הקרוב, נאמרות למעשה כמילוי חלקם בעסקה עם החיזבאללה – הם מפגינים אחדות לאומית ומגבים את החיזבאללה בהתלהמויותיו נגד ישראל, ומצפים מהחיזבאללה למלא את חלקו בהבנות ולא ליזום מלחמה שכזו. הצהרותיו של חרירי כי לבנון עומדת כולה מאוחדת מאחורי החיזבאללה מול ישראל, מטרתם לאותת לישראל כי אינה יכולה לשקול לתקוף את דרום לבנון ואת שכונת הדאחייה ולצפות לתמיכה מצד העדות הלא-שיעיות בלבנון. זהו למעשה צעד הרתעתי שמצטרף לאמירותיו של הנשיא סולימאן, כדי לאותת לישראל שלבנון למעשה אינה מעוניינת במלחמה.
נסראללה – משתלב היטב בחוקי המשחק החדשים
ההשפעה האיראנית
הסיטואציה היחידה שבה עשויות לבנון וישראל למצוא עצמן בשנה הקרובה בסיבוב דמים נוסף, עשויה להיווצר אך ורק בלחץ האיראנים המוצאים עצמם נאבקים מאבק הישרדות על משטר האייתוללות בן 31 השנים. איראן עשויה לדרוש מהחיזבאללה לחמם את הגבול עם ישראל כחלק מהניסיון לשבור את הבידוד הבינלאומי שנכפה עליה, אולם נסראללה מצוי היום בעמדה נוחה יותר לדחות את דרישות איראן. במידה ונסראללה אכן יסרב, ינסו האיראנים לדחוף את הארגונים הפלשתינים לחמם את הגבול.
לנוכח האחדות הלבנונית, עשוי ניסיון שכזה להפנות את הכעס בלבנון אל הפלשתינים, או לערער את השקט בין החיזבאללה לשאר הגורמים בלבנון. מאחר ובניגוד ללבנון, ברצועת עזה המציאות מתחממת וסיבוב חדש של לחימה בין ישראל והחמאס עשוי לפרוץ, עשויים הפלשתינים עצמם ללא הזמנה איראנית לנסות ולדחוף את לבנון ללחימה נגד ישראל.
בלבנון מקווים כי ניתן יהיה לשמר את הסטטוס-קוו הנוכחי למשך שנים רבות. כל עוד נשמרות הבנות הסכם טאיף מ-1989 במסגרתו עודכנה שאלת הייצוג היחסי בפרלמנט הלבנוני כיום, כל עוד החיזבאללה מקבל את דרישותיו לשמור על יתרונו הצבאי במקביל לקיומו של צבא לבנוני, כל עוד לא נעשים ניסיונות לתקוף את ישראל כדי לשאוב אותה ללחימה אשר תחריב פעם נוספת את לבנון, כל עוד הסורים משמרים מעורבות מוגבלת בלבנון כתנאי לאי-קידום החקירה בעניין רצח חרירי. כל עוד צבא לבנון ויוניפי”ל פרושים בדרום לבנון וחוצצים בין ישראל והחיזבאללה, הסיכוי לשמר את הסטטוס-קוו גבוה.
כל הצדדים מבינים את שנדרש מהם, בעודם מנסים להשיג לעצמם במסגרת זו הישגים קלים. הסורים מחפשים דרכים להשפיע יותר על המערכת הפוליטית בלבנון; החיזבאללה מחפש דרכים להדק את אחיזתו הפוליטית במדינה; חרירי מעוניין לתפקד כראש ממשלה יעיל, ללא החתירה הבלתי נפסקת של סוריה והחיזבאללה; ג’ומבאלט, שלאחר שהצהיר כי הוא מעוניין שבנו יירש אותו בהנהגת המפלגה דיבר על חלומו לפרוש ולחיות באירופה, מעוניין לוודא כי העדה הדרוזית תוכל להמשיך לחיות ללא איום מצד העדות האחרות.
התפתחות חשובה אחרת הנוגעת לאזור, קשורה לשורת ההסכמים שחתמו סוריה, לבנון וירדן עם טורקיה, במסגרתם מתקיימת כיום מעין ברית כלכלית בין המדינות וכן קשרים ביטחוניים שמתהדקים. נראה כי הטורקים, המבינים כי חלום ההצטרפות לאיחוד האירופי מתרחק, מעוניינים לפי שעה לכונן מעין מסגרת אינטגרציה איזורית קטנה, בה תהיה טורקיה לנותנת הטון. אל טורקיה, סוריה, לבנון וירדן עשויות להצטרף בעתיד גם אזרביג’אן ומדינות נוספות שלא ימצאו עצמן במסגרת אינטגרטיבית אחרת. ביטול הצורך בויזות במעבר בין ארבעת המדינות, התוכנית להסיר מכסים וקיום פרוייקטים כלכליים משותפים הם בין ההסכמים שהתקבלו זה עתה. יש להניח כי בישראל יהיו מי שיקראו בשנים הקרובות לעשות מאמצים להשיג שלום עם סוריה ולבנון כדי להצטרף למסגרת שכזו, אשר תוכל להעניק לישראל את החיבור היבשתי לאירופה.
היחסים בין טורקיה לסוריה, מפחיתים מהתלות הסורית באיראן, ולפיכך מתקבלים בברכה על ידי הסעודים, המצרים ואף האמריקנים. האווירה בגבול הישראלי-לבנוני מתוארת על ידי התקשורת הישראלית כמתוחה ביותר. המלל שנשפך בעיתונים ונשמע מתוכניות האקטואליה מצביע על כך שישראל מצויה לכאורה בפני התדרדרות ביטחונית קרובה, מצפון או מדרום. בפועל, חשוב לזכור כי האמירות החריפות הן לא פעם חלק מהניסיונות הסוריים להיחלץ מהבידוד הבינלאומי ולהילחם בהתנגדות לאסד מבית, כמו גם חלק מהמאמץ של העדות בלבנון להוכיח כי הן מאוחדות. הן לא נועדו להוביל להתפרצות אלימה חדשה בזמן הקרוב.
הערות
1. Brooke Anderson, “Lebanon’s ‘reverse brain-drain'”, Al Jazeera, 17/01/2010
2. Zeina Karam, “Building Boom Transforms Heart of Beirut”, AP, 22/01/2010
3. “Lebanon’s record 2009 tourism exceeds pre-Civil War figures”, AP, 19/01/2010
4. “Jumblatt says he is close to reconciling with Syria”, AFP, 17/01/2010
5. עוד על ההתקרבות של ג’ומבאלט במאמר “ממשלת אחדות לבנונית”, בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד
6. “Jumblatt says he is close to reconciling with Syria”, AFP, 17/01/2010
7. ” Taymor Jumblatt, son of Druze Leader Walid Jumblatt, attends a rally by members of the Amal movement to mark the 31st anniversary of the disappearance of Imam Musa al-Sadr” Reuters, 31/08/2009
8. Jean-Luc Renaudie, “Israel FM warns Assad will lose power if Syria goes to war”, AFP, 04/02/2010
9. “Israeli PM plays down minister’s Lebanon war claim”, BBC News, 24/01/2010
10. “Lebanon urges Arab support against Israeli threats”, Middle East Online, 29/01/2010
11. “Lebanon president wary of Israeli war threats”, Middle East Online, 08/02/2010
12. “Hariri sees war threats from Israel”, Arab News, 10/02/2010
