שש שנים עומדת ועדת החקירה לרצח חרירי במרכז המתיחות העדתית בלבנון. היא כבר הובילה למלחמה עם ישראל, להחלטה חדשה של מועצת הביטחון, לנפילת הממשלה מספר פעמים, אל סף מלחמת אזרחים וכעת למהפך פוליטי במדינה. כרגיל, כוחות זרים רבים מעורבים בנעשה במדינה, וכל זאת על רקע גלי המחאה ברחבי המזרח התיכון. לאן מועדות פניה של לבנון?

המתיחות הפנימית בלבנון שנראה כי הגיעה לשיא בהתפרקות הממשלה הלבנונית ובמינויו של ראש ממשלה המקובל על החיזבאללה, אירעה במקביל לאירועים בטוניסיה, אולם ללא קשר ישיר ביניהם. הייתה זו ועדת החקירה לרצח ראש הממשלה לשעבר, ראפיק אל חרירי, שבבקשה להגיש את מסקנותיה לאחר עיכובים אין ספור, העמידה את היציבות העדינה בלבנון הרב עדתית בפני מבחן קשה.

הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000 נתפסה כאחד האירועים החגיגיים עברו לבנונים רבים, אחרי 18 שנות שהות ישראלית בדרום המדינה. הסורים שמחו לגלות כי נותרו המעצמה היחידה הזרה בארץ הארזים, אולם צחוק הגורל שהנסיגה הישראלית הגבירה את ההתנגדות גם לשהייה הסורית במדינה – לאחר יציאת ישראל ולאחר סיום מלחמת האזרחים, שוב לא נראה היה כי ישנה הצדקה כלשהי לשהות הסורית בלבנון.

הסורים לא היו מעוניינים לסגת ממדינה שהכניסה להם כסף רב והעניקה להם עוצמה מדינית, ועל כן עמלו להשתקת כל קול אנטי-סורי במדינה. אחד מהקולות הבולטים היה חרירי, שנתפס גם כמי שעמד מאחורי החלטה 1559 של מועצת הביטחון מספטמבר 2004 שקראה ליציאת “כל הכוחות הזרים מלבנון” ולפירוק “כל המיליציות החמושות” – במילים אחרות, יציאת סוריה מלבנון ופירוק החיזבאללה מנשקו.

החלטה זו היוותה איום של ממש על האינטרסים הסורים והאיראנים במדינה, ועל האינטרסים של העדה השיעית. החיזבאללה החל להנהיג הפגנות תמיכה בסוריה, וביחד עם הסורים החל “לצמצם” את מספר המתנגדים לשהות הסורית. חיסולו של ראש הממשלה חרירי היה חציית קו אדום עבור תושבי לבנון, ובהפגנות המונים הביאו ליציאת הצבא הסורי מלבנון.

למעשה, שני הגושים הפוליטיים שקמו בלבנון, שואבים את השראתם מאירועי אביב 2005 – ה-14 במרץ, בו התקיימה הפגנה ענקית נגד סוריה, חודש בדיוק לאחר ההתנקשות בחרירי, הוא שמה של התנועה שהובילה למחאה האזרחית שתחילה בהפגנה הגדולה ההיא וסופה בנסיגה הסורית בסוף אפריל באותה שנה. הגוש הורכב בזמנו מהסונים, הדרוזים וחלק גדול מהעדה המרונית. מנגד, הגוש הפרו-סורי, המבוסס על העדה השיעית ועל מישל עאון ותומכיו המרונים, מכונה ה-8 במרץ על שם הפגנת תמיכה ענקית של החיזבאללה בסוריה באותו זמן.

מהפכים הארזים בלבנון – מה נשאר ממנה? צילום: EternalSleeper / ויקיפדיה

ג’ומבאלט מתפייס עם הסורים

הלחץ הבינלאומי המשיך לתת את אותותיו על סוריה ועל החיזבאללה גם לאחר נסיגת הסורים מהמדינה. מלחמת לבנון השנייה, שפרצה לאחר אירועי דמים בגבול ביוזמת החיזבאללה שכללו הרג של 8 חיילים וחטיפה של שני חיילים נוספים, אירעה ככל הנראה בשל ניסיון החיזבאללה להסיט את הוויכוח הפנימי לזירה שבה אמור היה להיות קונצנזוס. אולם תוצאות המלחמה גרמו לחיזבאללה להמשיך ולאבד נקודות בזירה הפנימית, ובמשך שנתיים לאחר המלחמה הייתה לבנון בקיפאון פוליטי.

לאחר ניסיון של צבא לבנון, בהנחיית אנשי ה-14 במרץ להצר את צעדי החיזבאללה, מצאה עצמה לבנון במאי 2008 פעם נוספת על סף מלחמת אזרחים. מי שהושפע רבות מהאירועים היה ואליד ג’ומבאלט, מנהיג הדרוזים, שאביו נרצח על ידי סוריה ואשר היה ממנהיגי ה-14 במרץ. אולם ג’ומבאלט כמנהיג של עדה קטנה בלבנון, הבין כי החיזבאללה לא יסכים להתפרק מנשקו ולא יסכים לשאת באחריות לרצח חרירי מהחשש כי הדבר יוביל לפירוקו. התעקשות בכיוון הזה, החליט ג’ומבאלט, תוביל רק למלחמת אזרחים נוספת ולחורבנה של לבנון.

ג’ומבאלט החל ליזום מהלכים לפיוס עם סוריה ועם החיזבאללה, וב-2010 חצה סופית את הקווים. ג’ומבאלט נחשב לאחד הפוליטיקאים הערמומיים ביותר בלבנון ובמזרח התיכון בכלל, אשר מבין תהליכים גיאו-פוליטיים זמן רב לפני שמבינים אותם פוליטיקאים אחרים. יש להניח כי גם לכוונה האמריקנית לצאת מעיראק ובעצם להפחית מהשפעתם על המזרח התיכון הייתה השפעה על ג’ומבאלט שהקואליציה שלו נשענה על תמיכה מערבית.

ביוני 2009, נערכו בחירות בלבנון בהן עוד השתתף ג’ומבאלט בקואליציה עם הסונים. בבחירות אלה זכה גוש ה-14 במרץ לתמיכה של 71 חברי פרלמנט, אחד פחות מבחירות 2005, לעומת 57 של גוש ה-8 במרץ. אולם מכאן ואילך קרם עור וגידים המהלך של ג’ומבאלט לעבור צד, והוא אף נפגש עם בשאר אל אסד, האיש שאביו הורה על חיסולו של אביו של ג’ומבאלט. בנובמבר 2009, הצליחו בלבנון להגיע לבסוף להסכמה על הקמת ממשלה ברוח הסטטוס-קוו – 15 שרים מגוש ה-14 במרץ, 10 שרים מהאופוזיציה ו-5 שרים שמונו על ידי הנשיא – שניים מהעדה האורתודוכסית, אחד מרוני, אחד סוני ואחד שיעי.

האופן בו התבצעה החלוקה נבע משתי סיבות – האחת, שכדי לפרק את הממשלה יש צורך ב-11 שרים ועל כן האופוזיציה לא יכלה לפרק את הממשלה על דעת עצמה. השנייה, שלקואליציה אין רוב של שרים אלא רק מחצית.

ממשלה זו החזיקה מעמד קצת יותר משנה. ככל שהתקרב מועד פרסום מסקנות ועדת החקירה של רצח חרירי, הבינו בחיזבאללה כי הם ואיראן יישאו באחריות בעוד שהסורים מנסים לדאוג לעצמם לאליבי.

במשך חמישה חודשים עוד ניסו מדינות האזור להביא לפשרה כלשהי במשבר. החיזבאללה הודיע חד וחלק כי לא יסכים ליטול באחריות – ראשית, הודאה שכזו תפגע ביוקרתו של ארגון הטוען שהוא קיים כדי להגן על לבנון מפני אויבים חיצוניים, ושנית הדבר עשוי לעורר על החיזבאללה את כל העולם הערבי והמערבי ולהפעיל לחץ לפירוקו מנשקו, עניין שלא יקרה ללא קרב לחיים ולמוות מבחינת החיזבאללה.

סיבת הקיום של החיזבאללה היא הגנה על העדה השיעית החשה עצמה מקופחת חרף היותה הגדולה בלבנון, ויש הערכות אפילו שהיא עדת רוב בלבנון כבר היום. פירוק החיזבאללה נתפס כצעד נגד העדה השיעית, ועל כן החיזבאללה אינו יכול להסכים לכך.

משנכשלו איומי חיזבאללה מלהניע את ועדת החקירה מלהגיש את כתב האישום כמו שהוא, החליטו שרי הארגון להתפטר מהממשלה ב-12 בינואר 2011. הסעודים,הטורקים והקטארים עוד ניסו לפשר בינואר, לאחר נפילת הממשלה, אולם נאלצו להודות כי נכשלו [1].

חרירי הבן (עם קלינטון) – האם יקבל את ההדחה בשתיקה? צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

איראן וטורקיה מנהלות את ההצגה

אחד הכללים הבסיסיים בלבנון הוא ששום אירוע דרמטי מקומי לא מתרחש כתוצאה מפעילות של הכוחות המקומיים בלבד. מאחר והעדות ביריבות אחת עם השנייה ולעתים אף מפולגות בתוך עצמן, הן אינן מסוגלות להגיע להסכמה ללא תיווך זר. הפתרון שהתקבל בלבנון היה פרי הסכמה איראנית-טורקית להקים את הממשלה מחדש באופן שבו הלחץ על החיזבאללה יירד ואילו הוא בתמורה יוריד פרופיל.

למרות ההצהרות בדבר השתלטות החיזבאללה על לבנון, החיזבאללה אינו מסוגל או רוצה להשלים את המהלך הזה, אלא רק לדאוג לאינטרסים של העדה השיעית בתוך המדינה. בעתיד, כשהעדה השיעית תהנה מפער עוצמתי ומספרי ברור על פני העדות האחרות באופן שמלחמת אזרחים לא תרתיע את החיזבאללה, הוא יבצע את “המהלך על הכתר”.

מבט את הזירה כולה, מגלה כי איראן וטורקיה, הרחוקות כמזרח ממערב בימים כתיקונם, מצאו דרך לשתף פעולה על מנת להגן על האינטרסים שלהן. האמצעי הבולט בהקשר זה הוא יצירת חיץ בינן לבין המדינות הפרו-מערביות המובהקות באזור – ישראל ובמידה פחותה סעודיה, ירדן ומצרים. מי שאמורות לתפקד כחיץ הן סוריה ולבנון. איראן וטורקיה עשויות להסכים גם על הטיפול הרצוי לצפון עיראק הכורדית ביום שאחרי נסיגת האמריקנים, אך קשה עדיין להסיק מכך כי איראן וטורקיה הניחו את משקעי העבר מאחור והיריבות עוד תשוב אל פני השטח. לעת עתה, הן מצאו עצמן עם אינטרס משותף בדמשק ובביירות ופועלות שם לשם אותה מטרה.

הטורקים גם מעניקים לפי שעה תמיכה למשטר הסעודי, ואילו האיראנים פועלים במקומות אחרים במזרח התיכון כדי לערער את יציבות המשטרים. נראה כי באשר לחמאס ישנה תמימות דעים בין שתי המעצמות – אל ג’אזירה הקטארית הופכת לכלי שרת בידי איראן והחיזבאללה והיא מופנית כלפי המשטרים שהן רוצות לערער – מצרים, הרשות הפלשתינית, סעד חרירי בלבנון, המשטר הטוניסאי ועוד.

כדי לפרק את ממשלת לבנון, הזדקקה כאמור האופוזיציה לתמיכה של שר אחד נוסף . בינואר, הפך עדנאן א-סעיד חוסיין השיעי, שר המדינה ומינוי של הנשיא מישל סולימאן, לשר ה-11. נפילת הממשלה בלבנון עוררה לחץ רב ברחבי המזרח התיכון. על רקע המהומות בטוניסיה ומה שנראה באותו זמן כניצני מחאה במדינות ערביות נוספות, הביטוי “אפקט הדומינו” החל להיזרק לחלל האוויר. המינוי החדש במקומו של סעד חרירי, נאגיב מיקאתי, מיליארדר סוני המקורב לשכנה ממזרח, זכה כמובן לאישורה ולברכתה של סוריה. למרות התנגדותו של חרירי ולמרות היתרון התיאורטי שלו בפרלמנט, העריקה הדרוזית הביאה לכך שמיקאתי זכה לתמיכה של 68 חברי פרלמנט לעומת 60 מתנגדים.

העדה הסונית עומדת באופן גורף כמעט מאחורי חרירי ומתנגדת למינויו של מיקאתי בו הם רואים בוגד. מיקאתי, מיליארדר שעשה את הונו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, כבר כיהן בעבר לזמן קצר כראש ממשלה לאחר חיסול חרירי האב, והוא נחשב למועמד של פשרה ולא לאיש חיזבאללה כפי שהוא מוצג כעת. הוא נהנה מיחסים טובים הן עם משפחת חרירי, לפחות עד שמוּנה, ומצד שני גם עם סוריה.

ראש הממשלה החדש, נאגיב מיקאתי (עם לולה דה סילבה) – מועמד של פשרה או איש חיזבאללה? צילום: אייג’נסיה ברזיל

ממליך המלכים

הממשלה הזמנית שקמה בלבנון, מתבססת לפי שעה על גוש ה-8 במרץ, במה שמהווה למעשה מהפך פוליטי בלבנון, ללא בחירות. אמנם הקואליציה מעדיפה כי גוש ה-14 במרץ יצטרף אליהם וביחד ייחתם הסדר חדש לחלוקת הכוח בלבנון, אך חרירי מעדיף להישאר בחוץ כדי ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החדשה.

אחד המנצחים הגדולים של המהלך הוא ג’ומבאלט, שהצליח לשמור על מעמדו כממליך מלכים בלבנון. כמי שחבר לחרירי במאבק בסורים רק לפני 6 שנים, והפך אותו למנהיגה של לבנון, זיהה ג’ומבאלט את התנודה ביחסי הכוחות בלבנון ובמזרח התיכון והחליט לחבור לסורים ובכך גם לאיראנים, בעודו מכתיר ראש ממשלה המקורב לסוריה. למעשה, יותר מאשר ניתן לומר כי איראן השתלטה על לבנון, זוהי סוריה שהשתלטה פוליטית על לבנון לפי שעה.

כללי המשחק הלבנונים שוכתבו מספר פעמים בשנים האחרונות – חיסולו של חרירי האב הכתיב נסיגה סורית והענקת עוצמה פוליטית לגוש ה-14 במרץ עד יולי 2006; מלחמת לבנון השנייה הכתיבה כללים חדשים – החיזבאללה מצדו התחייב שלא לגרור את לבנון למלחמה נוספת עם ישראל, ואילו הקואליציה הלבנונית התחייבה להניח לחיזבאללה לנפשו; במאי 2008, לאחר ניסיון לפגוע בחיזבאללה נוסף כלל חדש אשר הבהיר כי ניסיון לפגוע בחיזבאללה עשוי להוביל למלחמת אזרחים של ממש. בכל זאת, המשיכה ועדת החקירה לרצח חרירי את פעולתה ובינואר 2011 נקבע סטטוס קוו חדש – השיעים, הדרוזים וחלק מהמרונים מנהלים בפועל את לבנון בתמיכת סוריה, ואילו האופוזיציה מורכבת מהסונים, רוב המרונים וכן שורה של עדות קטנות יותר .

אף אחת מהבוחשות מבחוץ – טורקיה וסעודיה מזה ואיראן וסוריה מזה, אינן מעוניינות בפריצת מלחמת אזרחים חדשה בלבנון, שלא ברור כיצד תסתיים. באיראן ובטורקיה מעדיפים לפי שעה לעקוב אחרי המתחולל במצרים ובמדינות ערב האחרות בטרם יחליטו על צעדיהן הבאים בלבנון. ישראל מבחינתה עוקבת אחר הנעשה מעבר לגבול הצפון, אך נראה כי הסבירות למלחמה לא השתנתה באופן משמעותי כתוצאה מהאירועים האחרונים, אם בכלל.

הקשר האיראני-טורקי מורכב, לא רק בגלל ההיסטוריה הארוכה של שני העמים, אלא גם בגלל העובדה כי שתי המדינות מתמודדות על ההובלה במזרח התיכון. לפי שעה יש להן שלושה אינטרסים משותפים – פגיעה במשטרים ערביים פרו-מערביים, פגיעה בישראל ויצירת סטטוס-קוו בין שתיהן. חלוקת ההשפעה היא תולדה של העזיבה הצפויה של האמריקנים את עיראק, היוצרת פאניקה בקרב מדינות רבות. אלו שהתנגדו לאיראן וקיוו כי ישראל תתקוף את איראן או שארה”ב תראה מחויבות לכך, נאלצות להתקרב לטורקיה כדי להגן על עצמן.

כמו תמיד, עתידה של לבנון נקבע בכפוף להתפתחויות חוץ לבנוניות ולהחלטה של מדינות זרות. מנהיגי האזור כולם טרודים בימים אלו בהכנות לבלימת גל המחאה העממי שמתפשט באזור. על כן ייעשה ניסיון בלבנון להרגיע את הרוחות ולהבהיר לסונים כי החיזבאללה אינו מעוניין להשתלט לגמרי אל המדינה. במידה ובמזרח התיכון יתחלפו המשטרים הפרו-מערביים במשטרים אנטי-מערביים, הסבירות להתחזקות החיזבאללה בלבנון גדלה ואיתה גם האפשרות כי האש תופנה לישראל. במידה וכך יקרה, לבנון לא תהיה הבעיה הגדולה של ישראל.

הערות

1. Zeina Karam, “Saudi Arabia abandons effort to mediate in Lebanon’s political crisis”, AP, 19/01/2011