על רקע הסערה הפוליטית אליה נקלעה ישראל בעקבות תקיפת המשט הטורקי, החלטנו לחרוג ממנהגנו ולספק מבט קצת אחר על הדברים. מהם חוקי המפתח על פיהם מתנהלים המאבקים באזור? מה מוטל על ישראל ולעשות ומה לא? אילו קרבות כבר הוכרעו ובאילו עדיין שווה להילחם?

לאפקט ההפתעה משקל רב בכל קרב. במקרה של השתלטות השייטת על המשט הטורקי, המופתעים הגדולים ביותר היו דווקא אלו ששלחו את הכוחות למשימה. ראש הממשלה לא נמצא בארץ והשרים הבכירים לא היו זמינים אף הם. כך קרה, שמכל האנשים בעולם, הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל ביום הרגיש ביותר בתולדות יחסיה עם אחת מבנות בריתה החשובות ביותר, היה האדם האחרון שרצו לראות שם – סגן שר החוץ, דני איילון, שהשפיל את השגריר הטורקי בסיבוב הקודם.

במשך שעות ארוכות, דיווחי כל ערוצי החדשות בעולם על “קומנדו ישראלי שתקף והרג פעילי שלום שעשו דרכם לעזה”. דובר צה”ל התרוצץ בין ערוצי הטלוויזיה וסיפק במהירות יחסית סרטונים מהפעולה, אך קו רשמי מטעם הממשלה לא הגיע עד סוף אותו היום. במונחי צבא – כוח ההגנה הישראלי הופיע לאחר שהקרב כבר נגמר.

יש הטוענים כי כל עוד ישראל מצטיירת כמדינה כובשת והפלשתינים כנכבשים, גם ההסברה הרהוטה ביותר לא תסייע להמונים להזדהות עם עמדות ישראל. ומה ניתן לעשות מול מציאות בה תחנות לוויין ערביות משדרות חדשות מסביב לשעון, וכמות גדלה והולכת של גולשים ערבים מייצרים רעש תקשורתי משלהם ברשתות החברתיות? התשובה היא – לעשות את שלנו.

לכל אירוע, חייבת ישראל להגיע חמושה במיטב הדוברים והמסרים ולהפיץ במהירות ובאגרסיביות, ממש כמו הצד השני, את המסר. שיטה זו לא תבטיח הצלחה ישראלית מסחררת, אך נוכח תדמיתה של ישראל, כל תוצאה מלבד מפלה מוחלטת תהיה בגדר הישג.

הקרב על התודעה מתחלק לשני שלבים. השלב הראשון כולל את דיווחי התקשורת בזמן אמת. בשלב זה, לא מנצחת האמת אלא תפיסת הצופים את האמת. אין זה משנה האם על אנייה מסוימת יש פעילי שלום או טרוריסטים, אלא האם העולם השתכנע כי על האנייה היו פעילי שלום או טרוריסטים. במציאות בה מרבית הצופים גיבשו כבר דעה אנטי-ישראלית, קשה לצפות להישגים משמעותיים מההסברה הישראלית בשלב זה.

השלב השני מגיע לאחר סיום האירוע ותחילת התחקירים. בשלב זה, אין לישראל את הפריבילגיה להפסיד. אחת מסגולותיה של הדמוקרטיה היא השאיפה להגיע לחקר האמת ולפרסמה. מבחינת ישראל, הכרח לשמר את אמינותה בכל מחיר שהרי בלעדיה תנחל ישראל מפלה גם בשלב זה. הניצחון בשלב זה הוא ששומר על האשראי ממנה נהנית ישראל בקרב בנות בריתה.

התמונה היא הנשק החזק ביותר בקרב על התודעה. צילום: דובר צה”ל

כללי המשחק

הרצון שלנו להשתתף במשחק ההסברה דומה לרצון של קבוצת כדורגל להתחרות במונדיאל בכפוף לכך שתוכל לשתף רק 9 שחקנים בהרכב, שתסכים שהשופט ושני הקוונים ישתייכו למדינה היריבה ושתקבל את הכלל שלשחקני היריבה מותר לפגוע בשחקניה ללא עונש. במשחק כזה שתוצאותיו בדרך כלל ידועות מראש, כל שנותר לקפטן הקבוצה זה להלין לאחר המשחק מול מצלמות הטלוויזיה שהמשחק לא היה הוגן. מבחינת הצופה בבית היו שתי נבחרות על הדשא, עם שופט וקוונים ועל כן הטענה בדבר משחק לא הוגן היא משהו שמשויך דרך קבע למפסידים, או ליתר דיוק למפסידנים. ישראל לא צריכה להסכים לתנאי פתיחה שכאלה. עליה לבחור במגרש אחר, אוהד, בו ליתרונות היחסיים שלה יהיה ביטוי בפועל במשחק.

כפי שהאנרגיה הכי נקייה היא האנרגיה שמעולם לא יוצרה, כך גם ההסברה הכי יעילה היא זו שאין בה מלכתחילה צורך. לא ניתן לעצור כל משט, כל השתלחות, כל קריקטורה אנטישמית נגד ישראל. ניסיון שכזה שקול לניסיון של מורה להשתיק כיתה של 40 תלמידים באמצעות פנייה פרטנית לכל אחד ואחד מהם. התלמידים צריכים להכיר בכך שיש מחיר לרעש שהם עושים כדי לבחור שלא להרעיש.

בשנות ה-50, ישראל הקטנה התמודדה עם הסתננויות מהגבול. הגבול היה פרוץ, במידה חריפה יותר מכפי שהוא היום, ולחיילים היו משאבים מוגבלים ביותר כדי ללכוד חוליות של מסתננים, בניגוד להיום. באותם תנאים, ניסיון ללכוד כל חולייה היה מותח את המשאבים המוגבלים של הצבא עד הקצה והיה משיג תוצאות חלקיות ביותר. ההנהגה המדינית בחרה בפעולות התגמול. השיטה הייתה פשוטה – אתם יכולים לנסות לפגוע בנו בכל עת. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לנהוג כך בעצמנו, ותהיו בטוחים שננצל זכות זאת באופן לא פרופורציונאלי. מדיניות זו הייתה אמנם שנוייה במחלוקת, מתחה עד הקצה את גבולות הדמוקרטיה וגררה גינויים נגד ישראל כבר אז, אך במבחן התוצאה – ההסתננויות הפכו לזניחות עד שנפסקו.

כשמערכת השיקולים של מארגן משט אנטי-ישראלי נוגעת לשאלה האם ישראל תעצור את המשט או שתאפשר לו להמשיך, הוא יכול לנסות ולהעריך את מה שעומד על כפות המאזניים ולבחור אם לשלוח את המשט או לבטל אותו. לאחר שישראל סיכלה משט אחד תוך שימוש בנשק, נכנס שיקול נוסף. ייתכן ובסיטואציה מסוימת המשתתפים ייפגעו. גם כאן המחיר ברור. ההשלכות, היתרונות והחסרונות יכולים להישקל.

כשסוריה שולחת טילים לחיזבאללה, היא מכירה את טווח התגובות הישראלי. גינוי, איומים, תלונות לאו”ם, אולי אפילו תקיפה של יעד לא מאויש בסוריה. במילים אחרות – סוריה שולטת במשחק. היא קובעת מתי הוא מתחיל, היא יכולה להעריך כיצד הוא יתקדם. ישראל לא מבקשת להקשות על סוריה. אפילו האיומים הישראליים, חלקם אפקטיביים, מצויים עדיין בתחום כללי המשחק שהסורים מכתיבים. אך אם ישראל תחליט, אפילו ללא אזהרה, לפגוע באינטרס סורי מובהק, לאחר שלל הגינויים והאיומים ייאלצו הסורים לבלוע את כבודם, ולהיזהר מאוד מהמשך משלוח גלוי של נשק לחיזבאללה.

המפתח למאבק בכל אחד מהגורמים המאיימים על ישראל, הוא במיפוי האינטרסים החיוניים של כל אחת מהיריבות של ישראל ובהכנה של דרכי פעולה כדי לפגוע באינטרסים האלה. יש להימנע מהמושג מידה כנגד מידה. פירושו הוא הסכמה לכללי המשחק של הצד השני. כך לדוגמא, אם יגיעו למסקנה כי טורקיה רגישה להערות על יחסה ליהודים בארצה, צריך לדאוג שבכל ביקור של אישיות בטורקיה, תעלה סוגיית שלומם של יהודי טורקיה, בכל מסיבת עיתונאים בבית הלבן תובע דאגה לגורלם של היהודים הטורקים ועוד. יתרה מכך, ישראל אינה צריכה לפעול באופן ישיר וליטול אחריות. היא רק צריכה לוודא שהצד השני מזהה את טביעות אצבעותיה.

באופן הזה, ישראל מושכת את המשחק למגרש שלה, עם הקהל הביתי שלה, בכפוף לחוקים שהיא מכתיבה. יריביה יכולים לבחור להמשיך במשחק שלהם, אולם הפעם הם יצטרכו ליטול בחשבון מחיר שונה, שאין להם דרך לדעת מהו.

חשוב לזכור – לאף אחת מהמדינות במזרח התיכון אין באמת אופציה צבאית מול ישראל. הצבא הסורי מפורר, ושאריותיו משמשות להגנה על המשטר; החברה הלבנונית מפולגת ונסראללה לא ימהר להסתכן במלחמה נוספת מחשש לאבד את המעמד אותו השיג בארץ הארזים; החמאס עדיין מלקק את פצעיו ממבצע עופרת יצוקה, וכעת הוא נאלץ להתמודד גם עם משטר מצרי עוין ואקטיבי כלפיו; איראן רחוקה מרחק רב מישראל ולכל היותר יכולה לאיים בירי טילים, תוך הסתכנות בתגובה ישראלית; טורקיה היא בעלת צבא מתקדם ואף עשויה להתנגש עם ישראל במידה ותבחר, אולם הסיכון שהיא מהווה עדיין מוגבל והסבירות לפעולה חלקית נגד ישראל נמוכה ביותר.

התסריט המסוכן ביותר מבחינתה של ישראל, הוא משלוח גדול של כוחות מאיראן וטורקיה לסוריה וללבנון, באופן שיציב צבאות גדולים על גבול ישראל. תסריט זה נראה הקלוש ביותר וגם אם יתממש יותיר די זמן לישראל להיערך לקראתו. לגבי כל התרחישים, ההכרה שישראל נהנית מהרתעה, חייבת להיות מתורגמת לעוצמה. החשש מהתנגשות ישירה מוביל את הצדדים למסע דה לגיטימציה לישראל. הם יוותרו או ירככו את המהלך הזה אם יבינו שישראל מוכנה להילחם. אם אסד ועתיד העדה העלווית בשלטון הסורי יהיו מעורפלים, בכירי העדה יבהירו לאסד כי עליו לשנות גישה.

חייל מסייע לכלת פרס נובל, מייריד מגווייר, לרדת מאוניית רייצ’ל קורי – ניצחון תדמיתי קטן במערכה הגדולה. צילום: דובר צה”ל

אתה לא פרנואיד אם באמת עוקבים אחריך

ישראל נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית. טוענים נגדה ללא הרף כי בלבנון, ביהודה ושומרון, עזה ורמת הגולן היא בגדר כובשת ומכשול ליציבות האזור ואף העולם כולו. ידיה של ישראל אינן נקיות לגמרי. פעולותיה בלא מעט אירועים בשנים האחרונות היו רחוקות מלתרום ליציבות האזורית.

ובכל זאת, בחינת האירועים המרכזיים מעלה כי היא פעלה בעשור האחרון יותר מכל גורם אחר למען השלום, ויצאה חבולה בכל פעם – ישראל יצאה מלבנון במלאה את החלטת האו”ם ונפלה קורבן לשני אירועים של חטיפה והריגה של חיילים. מקרה החטיפה השני הוביל למלחמה שגבתה 165 הרוגים וכ-5,000 פצועים מהצד הישראלי, אגב ירי של אלפי רקטות לישראל. כיום, עשר שנים לאחר הנסיגה ההיא, ניצבת ישראל בפני מאזן אימה מול ארגון טרור רדיקאלי שמחזיק בעשרות אלפי רקטות המכסות כמעט את כל שטח ישראל.

מרצועת עזה נסוגה ישראל נסיגה מלאה. בתוך חודשים ספורים, במה שנחשבת למערכת הבחירות החופשית ביותר שידע העולם הערבי, בחרו הפלשתינים בארגון החמאס. חודשים ספורים לאחר מכן, שוב נפלה ישראל קורבן לאירוע של חטיפת חייל. החמאס המשיך והשתלט על כל הרצועה שנה לאחר מכן והמטיר אלפי רקטות ופצצות מרגמה על ישובי עוטף עזה. ישראל יצאה למבצע שהחל עם לגיטימציה בינלאומית והסתיים בוועדת חקירה מהשנויות במחלוקת בתולדות האו”ם.

מהגדה התמודדה ישראל עם זרם בלתי פוסק כמעט של מחבלים מתאבדים בתחילת שנות האלפיים. 1,115 אזרחים וחיילים ישראלים נהרגו בחמש שנות האינתיפאדה. במטרה להביא לסיום ההרג, בחרה ישראל באמצעי הגנתי – בניית חומה. בתגובה, מצאה עצמה ישראל מותקפת על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

ישראל מאבדת מהלגיטימיות שלה מדי יום. שום תמונה של חיילים מוכים לא יכולה לשנות זאת. בסופו של דבר, ישראל עדיין נדרשת להסביר מדוע ישנו מצור על עזה, מדוע אין מדינה פלשתינית, מדוע ישנם מחסומים וכיוצא באלו. מאחר וישראל כבר הצהירה כי היא מוכנה להתפנות מיהודה ושומרון, אחרי שכבר התפנתה מרצועת עזה, באוזני רבים בעולם נשמעים ההסברים הישראליים כהסברים טכניים. לכל סוגיה, כגון ביטחון, שליטה בירושלים או שיקום פליטים, יש לדעת העולם פתרונות פשוטים, אולם אם ישראל כבר הצהירה כי היא מוכנה לצאת מיהודה ושומרון, קשה להסביר מדוע זה לא קרה עדיין.

אין כוונה בדברים אלה כדי להיכנס לסוגיית הישיבה ביהודה ושומרון, אלא רק להסביר את הקושי ההסברתי הבסיסי שאינו נוגע למספר הופעות השרים בטלוויזיה. עד שהחברה הישראלית תחליט בינה לבין עצמה על גורל יהודה ושומרון, היא חייבת לדאוג שכל ערעור הלגיטימציה של הקיום הישראלי, חייב לגבות מחיר ממי שמערער. זה לא הופך את ישראל למוסרית יותר או פחות, אלא רק לחכמה ויעילה יותר. בסופו של דבר, בכל הנוגע לפוליטיקה עולמית, למוסר יש מעט מקום, ובדרך כלל מנצח הריאל-פוליטיק.