איראן – רגע האמת

המשטר באיראן עומד בפני דילמות קיומיות

יובל בוסתן, אלון לוין


התפרצותה המחודשת של המחאה באיראן בחודש האחרון, והעובדה כי הציבור האיראני כבר אינו מוחה נגד תוצאות הבחירות כי אם נגד הלגיטימיות של המשטר, מעמידה את משטר המולות האיראני במבוכה עצומה. ברור כיום כי למשטר האיראני אין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו, רק בהסתמך על אלותיהם של אנשי הבסיג'. איראן עומדת בפני מהלך קריטי שעשוי להביא לסיומה של המהפכה הח'ומייניסטית. בדרך לכך, ישלמו איראנים רבים בחייהם, ועימם, אולי, גם בים מתושבי המזרח התיכון יעמדו מול גורל דומה.

הבחירות לנשיאות איראן, שנערכו ב-12 ביוני, הפכו עד מהרה למחאה החריפה ביותר כנגד המשטר מאז המהפכה ב-1979. בגל הזה, מצאו עצמם מיליוני איראנים משני צדי המתרס – תומכי הנשיא המכהן אחמדיניג'אד, ראו במפגיני האופוזיציה סוכנים של המערב המעוניינים לפגוע בתיאוקרטיה האיראנית, ואילו מתנגדיו של אחמדיניג'אד, כינו אותו דיקטטור, ובשלב מאוחר יותר אף נשמעו קריאות כנגד המנהיג הרוחני עלי ח'מנאי, אירוע חסר תקדים בתולדות איראן הח'ומייניסטית.

בשונה מגלי מחאה קודמים, שביקשו להביא לרפורמות במשטר והחלו במחאה של סטודנטים, הפעם ברור היה כי מדובר במחאה המגובה על ידי אנשים בעלי עוצמה. בקו הראשון מול המשטר נעמדו שני המועמדים הרפורמיסטים לתפקיד נשיא איראן – מיר חוסיין מוסאווי ומהדי קארובי, שניים שהגיעו מתוך ליבו של המשטר ואף נשאו בעבר בתפקידים רבי מעלה. נראה כי איש מהם לא האמין כי המצב יתדרדר באופן כזה, וספק אם ביקשו לערער את יסודות המשטר – הם ביקשו לבצע תיקונים במשטר הקיים, אולם לנוכח גילוי ממדי הזיוף בבחירות לנשיאות, ולנוכח היקף התמיכה הציבורית, הפכו למנהיגים של מהפכה חדשה, אשר סיכוייה להצליח אינם ברורים, אולם השפעתה אינה ניתנת לביטול.

מוסאווי וקארובי הם כאמור, מי שעומדים בחזית המאבק, נערי הפוסטר של המחאה כנגד שלטון המולות, אולם מאחוריהם פועלים אנשים בעלי עוצמה רבה יותר, אשר מקפידים לפעול מאחורי הקלעים. האלמנט הזה, של מעורבות בכירים מאחורי הקלעים במחאה כנגד השלטון, נעדר ממחאות קודמות, ובכך דן אותן לכישלון. הנשיא לשעבר רפסנג'אני, יריבו המר של אחמדיניג'אד אשר התכתש איתו מעל גבי העיתונות האיראנית בזמן מערכת הבחירות, נחשב לאחד האנשים העשירים ובעלי ההשפעה ביותר באיראן, ככל הנראה שני בעוצמתו רק למנהיג הרוחני ח'מנאי.

רפסנג'אני, בפני עצמו אדם בעל תפיסות שמרניות ומעמד דתי כהאייתוללה, אינו מעוניין במהפכה דמוקרטית באיראן, וככל הנראה מושך בחוטים בניסיון לחזק את מעמדו בשלטון. לפיכך, הוא מעוֹדד את המאבק בשלטון הנוכחי, מתוך הבנה כי זו הדרך היחידה להדיח מנהיג רוחני מכהן כמו ח'מנאי, מהלך שעשוי לפתוח לרפסנג'אני פתח לרשת אותו.

האיתוללות נוספים התגייסו למאבק למען האופוזיציה. מדובר באנשים שמבחינת מעמדם הדתי נחשבים כמי שמצויים בדרגה הגבוהה ביותר, פוסקי ההלכה השיעיים. באיראן פועלים כיום כ-20 מארג'ות או פוסקי הלכה, המדרגה הגבוהה ביותר אליה ניתן להגיע באסלאם השיעי. מתוכם, לפחות שבעה פוסקי הלכה הביעו עמדות פרו-רפורמיסטיות, כולל ביקורת על האופן הקשוח בו התייחס המשטר למפגינים. אחד מהם וככל הנראה הבולט והמוערך ביותר, הוא חוסיין עלי מונטאזרי, מי שהיה מתוכנן להחליף את ח'ומייני לאחר מותו של האחרון ב-1989, בטרם סר חינו בעיני מחולל המהפכה. מונטאזרי מת בחודש דצמבר, ומותו היה לאות לחידוש המהומות כנגד השלטון.

העובדה כי דרגים בכירים ביותר במשטר האיראני הביעו מחאה וביקורת כלפי ההתרחשויות בחצי השנה האחרונה, הביכו את המשטר האיראני ומעמידים בספק את יכולתו להשיב את המצב לקדמותו.

גל המחאה הראשון, בחודש יוני, תפס את ההנהגה האיראנית לא מוכנה. נראה כי ההערכה הייתה שתוצאות הבחירות, מזויפות ככל שיהיו, יתקבלו בקרב הציבור באיראן. בניגוד למדינות דיקטטוריות אחרות במזרח התיכון, באיראן ביקשו להשיב את השליטה על המצב באמצעות אלימות מדודה – בעוד שבעיראק של סדאם חוסיין, סוריה של חאפז אל-אסד ואפילו ירדן בימי המלך חוסיין, הסתיימו ניסיונות להתמרד כנגד השלטון במותם של רבבות בני אדם, באיראן התמקדו בפגיעה במנהיגי השטח של ההפגנות, במעצרים נרחבים, ובפגיעה בגופים סטודנטיאליים שנחשדו כמפיצים ביקורת כנגד המשטר. הסיבה לכך היא שמאז ומעולם, ביקש המשטר האיראני לזכות בלגיטימציה הציבורית שלו כמי שמגן על ערכי האסלאם בפרשנותו השיעית, בעודו מקיים מעין דמוקרטיה, כמדיניות שונה למדיניות שהייתה נהוגה בימי השאה.

בימי השאה האיראני, בשל היותו חסר פופולאריות, פעלה המשטרה החשאית, הסאוואק, לדיכוי כל ניסיון לביקורת כנגד המשטר. השאה נתפס כבובה של המערב, וכאדם מושחת, כזה השומר על שלטונו בזכות הכידונים בלבד.

אין ספק שבמערב נתפסת הרפובליקה האיראנית מודל 2010 כמי שמצויה מרחק שנות אור מדמוקרטיה, אולם הדימוי הפנימי של מדינה זו שונה בתכלית.


תומכי מוסאווי – דבקים במאבקם. צילום: מרדטאנה

תרבות של מחאה

פרוץ המהפכה הח'ומייניסטית ב-1978-1979 הימם את המערב, בשל דפוסים יחודיים שאפיינו אותה. העובדה כי המהפכה פרצה שלא על רקע של מלחמה, משבר כלכלי קשה או סיבה אחרת המביאה בדרך כלל למהפכה חברתית, הייתה מפתיעה בפני עצמה. כך גם העובדה כי המהפכה התפרצה לפתע פתאום אולם התבססה על מערכות חברתיות שפעלו שנים רבות בקרב הציבור האיראני. גם התמיכה הגורפת ממנה נהנה ח'ומייני שגלה בצרפת שנים רבות, הייתה מהממת בפני עצמה.

ח'ומייני הבין כי התרבות האיראנית והתרבות השיעית, מצפה לסוג מסוים של מנהיגות, אשר אינו מתבסס רק על כוח הזרוע, אלא מעניק לפחות מראית עין של דאגה לציבור. אין ספק כי ח'ומייני הנהיג משטר דורסני אשר קיפח את חייהם של רבבות שהתנגדו למשטר, אולם דבר זה נתפס בקרב הציבור הכללי כתשלום הכרחי לייצובהּ של איראן החדשה.

ח'ומייני הקפיד לייצר מערכת פוליטית סבוכה, אחת הסבוכות בעולם, אשר פועלת על עיקרון של איזונים ובלמים במובן הקיצוני ביותר. בפועל, מערכת זו נתפרה על פי מידותיו של ח'ומייני, אשר בזכות הכאריזמה והפופולאריות שלו, הצליח לגרום לציבור באיראן להאמין כי הוא נוטל חלק בהחלטות החשובות, בעוד שח'ומייני היה למנהיג יחיד. ח'מנאי שהחליפו ב-1989, אינו נהנה מאותה פופולאריות והערכה ממנה נהנה ח'ומייני. דמותו האפרורית, העובדה כי זכה למעמד של פוסק הלכה שלא על סמך ידיעותיו בהלכה האסלאמית אלא בשל תפקידו הפוליטי, הקשתה עליו לזכות לאותה הסכמה לאומית ממנה נהנה ח'ומייני. במשך שנים, הצליח ח'מנאי להתמודד עם הבעיה הזאת באמצעות מינוי אנשים הקרובים לו לתפקידי המפתח.

הציבור האיראני הוא זה הבוחר את הנשיא, את הפרלמנט האיראני שבו מספר רב של מפלגות ואף את מי שמרכיב את מועצת המומחים, אחד הגופים החשובים ביותר במשטר. אולם ההנהגה האיראנית מחזיקה בסמכויות ובמנגנונים המנטרים בדרך כלל את הבחירה של הציבור האיראני – הם יכולים להחליט מי יכול להתמודד בבחירות ומי לא, הם יכולים להתערב בתהליכי ההצבעה וכפי שנחשף בבחירות האחרונות, אף לפברק בנקל את תוצאות הבחירות לחלוטין.

האשלייה שבה חיו תושבי איראן, התנפצה לנוכח בוטות הזיוף האחרון. המשטר מצא עצמו בדילמה קשה – אם יודה בזיוף הבחירות, יאבד מהלגיטימיות שלו בקרב הציבור האיראני. אם יסרב להודות, תתגבר המחאה. אם יסכים לספירה מחודשת של הקולות, הרי שכל תוצאה מלבד ניצחונו של מוסאווי לא תתקבל בהסכמה בקרב הציבור האיראני. בכלל, בתור מנהיג רוחני, השואב לכאורה את הלגיטימציה שלו מהאל, לא אמור ח'מנאי לטעות, ומכאן הקושי בהודאה בטעות, גם לנוכח התגברות המחאה.

אי לכך, החליטו ח'מנאי והאנשים הקרובים לו, לנסות ולדכא את המהומות. הם הבינו כי לא יוכלו להשיב לעצמם את הלגיטימיות השלטונית אם יבצעו הרג חסר הבחנה, והדבר רק יעורר מרידה מקיפה יותר נגד השלטון. התרבות השיעית, המבוססת לא מעט על המארטיריות ועל ההתמודדות של השיעי כמיעוט, היא בעלת דינאמיקה חזקה אשר שוללת פגיעה רחבה בציבור המאמינים, גם בסיטואציה של אתגר כנגד השלטון. זאת, להבדיל מהתרבות הסונית המבוססת על ציות לשלטון וחשש תמידי ממלחמת אזרחים שתפלג את החברה האסלאמית.

גל המחאה הראשון שכך בסוף חודש יולי. המפגינים שבו לעבודתם ולביתם, ועל ההנהגה האיראנית הוטל לוודא כי המחאה לא תתחדש. מצד אחד נמשכו הרדיפות כנגד גורמים נקודתיים שנתפסו כמי שליבו את המחאה או הנהיגו את קהל המפגינים. במקביל, ניסתה הממשלה להציע רפורמות מסוימות כדי להפחית מעוצמת המחאה. אולם האופוזיציה האיראנית כבר גמלה בליבה שמה שהיה כבר לא יהיה.

ב-17 ביולי התקיימה הפגנת כוח של רפסנג'אני – שני מיליון בני אדם, על פי ההערכות, זרמו לרחובות טהרן כדי להאזין לדרשתו של רפסנג'אני שניתנה ביום שישי בשבוע. בהפגנה זו השתתפו גם מוסאווי וקארובי. כוחות הביטחון האיראנים השתדלו לצמצם את מעורבותם ככל שניתן, למרות שדווח כי קארובי הותקף בדרכו להפגנה. בדרשתו אמר רפסנג'אני כי "ישנם ספקות כבדים לגבי תוצאות הבחירות, בקרב אנשים חכמים רבים… יש לפעול כדי לתקן את המעוות" [1].

בחודש אוגוסט החלו להתקיים משפטים למנהיגי המחאה שנעצרו. המשפטים צולמו בטלוויזיה ונתפסו כמבויימים – הנאשמים הושפלו ונאלצו להתנצל בפומבי על מעורבותם בפעילות נגד הממשלה. פעולות נוספות נעשו כדי להגביל את פעילותם של עיתונים ליברליים באיראן, שהביעו תמיכה במפגינים. ייתכן והמשטר האמין בשלב זה, כי הצליח להחזיר את שד המחאה לבקבוק, אולם המפגינים פעלו לשמור את פעילותם על אש קטנה.

מיום ליום, יצאו ידיעות מאיראן אשר הציגו מצד אחד את הרדיפה הממשלתית כנגד מנהיגי המחאה, ומנגד את הצטרפותם הפומבית של אישים מפורסמים למחאה – רבים מכוכבי המוזיקה והתרבות האיראנית הביעו תמיכה בהפגנות, ושירי מחאה מיוחדים נכתבו על ידם. שירים אלה הפכו במהרה לפופולאריים ביותר בקרב הצעירים באיראן.


ח'מנאי (עם פוטין) – האם יצליח לשרוד את הגל הנוכחי? צילום: הקרמלין

המחאה מתחדשת

ב-18 בספטמבר, היום המכונה באיראן יום-קודס או יום ירושלים, יצאו מאות אלפי מפגינים לרחובות, בהפגנה הגדולה ביותר מאז ה-17 ביולי. המפגינים אף קשרו בין מה שמכונה הדיכוי של הפלשתינים ובין הדיכוי של האופוזיציה באיראן – "לא עזה, לא לבנון, אקריב את חיי למען איראן, ולכן עינויים ואונס אינם אפקטיביים" קראו המפגינים, קריאה שכוונה כלפי הידיעות בדבר התעללות פיזית ומינית בעצורים על ידי כוחות הביטחון [2].

שובן של ההפגנות, גרמו לאנשי הביטחון להגביר את האלימות כנגד המפגינים. ובכל זאת, התופעה של מפגינים המתמודדים עם כוחות הביטחון התרחבה, ונראה היה כי הפחד מהבסיג' ומהמשטרה החל להיעלם. למעשה, כל אירוע ציבורי, יהא כזה הקשור למאורע דתי או כל מאורע תרבותי אחר, הפך להפגנה נגד השלטון.

ב-2 באוקטובר, נערך הדרבי הגדול של טהרן בכדורגל. 90,000 צופים ראו את שתי הקבוצות מסיימות בפעם השישית ברציפות בתיקו, והדבר גרם לספקולציות בקרב האוהדים שהשחקנים משתפים פעולה עם השלטונות כדי שלא לגרום להתלהטות מיותרת של הרוחות. במשחק ששודר בטלוויזיה, ניתן היה לשמוע באופן ברור קריאות תמיכה במיר חוסיין מוסאווי, וקריאות כנגד אחמדיניג'אד.

ב-24 באוקטובר הותקף קארובי פעם נוספת, הפעם על ידי אנשי הבסיג', התקפה שנחשבת כהתקפה מכוונת של המשטר, ולא של חמומי מוח. ארבעה ימים לאחר מכן, אירע אירוע שהפך למשל למצבה של ההנהגה האיראנית – גאון המתמטיקה האיראני, מחמוד וואהידניה, שהשיג הישגים באולמיפיאדת המתמטיקה, ביקש לשאול שאלה את המנהיג הרוחני ח'מאני, בפורום שנערך באחד המוסדות האקדמיים בטהרן. כשקיבל את זכות הדיבור, תקף במשך 20 דקות תמימות את התנהגות המשטר במערכת הבחירות ומאז. מדובר בעבירה פלילית באיראן – ביקורת כנגד המנהיג הרוחני, מה גם שהיא נאמרה בפניו של המנהיג.

ח'מנאי בחר לענות למתמטיקאי הצעיר באופן שהוגדר בתקשורת האיראנית כאבהי, ו-וואהידניה לא נענש כלל על חוצפתו. מערכת התעמולה של המשטר ביקשה להציג את האירוע כדוגמא לכך שהמשטר מוכן לספוג ביקורת, דבר המעיד על פתיחותו, אולם מרגע שהביקורת כנגד המשטר כבר אינה נחשבת לעבירה פלילית בהכרח, נתפס המשטר האיראני כחלש מתמיד [3].

מותו של מנהיג רוחני

ב-19 בדצמבר 2009, מת כאמור האייתוללה מונטאזרי, הפוסק החשוב ביותר של הרפורמים. מותו, שמונה ימים לפני יום העשורא, היום החשוב ביותר בלוח השנה השיעי המציין את מותו של האימאם חוסיין לפני למעלה מ-1300 שנה, הפך לסמלי בעיני המפגינים ובישר את תחילתו של גל מחאה חדש. מאות אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה. הצבע הירוק, צבעם של הרפורמיסטים המוחים כנגד השלטונות, שלט ברחובות.

המשטר האיראני החליט להכביד את ידו על המפגינים, אולם מצא עצמו בדילמה חדשה לנוכח האירועים ולקראת יום העשורא – כיצד יעלה על הדעת לבטל את אירועי העשורא באיראן, בעוד שאי-ביטולם יהווה איום ישיר על קיומו של המשטר? בעיה נוספת הנוגעת לעשורא, היא האיסור על הפעלת אלימות, בעיה נוספת מבחינת המשטר אשר הפעיל אלימות במסגרתה נהרגו 15 מפגינים ביום זה לבדו.

ב-21 בדצמבר, פרסם ה-CNN ידיעה, בה רואיין איש הבסיג' לשעבר שערק מאיראן בתקופה האחרונה. לדבריו, אנשי הבסיג' אכן נטלו חלק בזיוף הבחירות, מאחר וזו הייתה בקשתו של המנהיג הרוחני ח'מנאי, שרצה בניצחונו של אחמדיניג'אד. קולות של נכים שלא יכלו להגיע להצבעה ניתנו לאחמדיניג'אד, וכך גם קולותיהם של אנאלפבתים באזורים הכפריים של המדינה. פתקי הצבעה למען מוסאווי, לעומת זאת, הועלמו בהיקפים גדולים [4].

ב-30 מדינות שונות, התקיימו עד כה הפגנות נגד המשטר האיראני. הגולה האיראנית הפרושה במספר רב של מדינות, עמדה מאחורי חלק נכבד מההפגנות, אולם במקומות רבים נבעה המחאה מהתארגנות של ארגוני זכויות אדם שביקשו למחות כנגד הדיכוי הממשלתי באיראן, שהפך לבוטה.

ב-26 בדצמבר, פרצו אנשי הבסיג' לתוך מסגד בטהרן שם נאם הנשיא לשעבר חתאמי, המשתייך למחנה הרפורמיסטים. הלחץ על שלושת הפוליטיקאים הבולטים – חתאמי, מוסאווי וקארובי לא נפסק לרגע, וגם קרובי המשפחה שלהם מצאו עצמם מאויימים.

ההפגנות ביום העשורא אכן הצדיקו את חששות השלטונות – מאות אלפי מפגינים יצאו לרחובות, וקישרו בין מה שמסל יום העשורא, ובין המציאות בימינו באיראן. 15 מפגינים נהרגו כאמור מירי כוחות הביטחון. אחד מהם, סייד עלי מוסאווי, הוא אחיינו של מיר חוסיין מוסאווי. הוא נורה על ידי אנשי הבסיג' ככל הנראה, אשר ידעו את זהותו, ולכן מותו נחשב להתנקשות מתוכננת והזעם הציבורי התחזק בהתאם. גופתו נלקחה על ידי השלטונות, ייתכן ועל מנת להעלים ראיות וייתכן וכדי למנוע הזדמנות חדשה מהמפגינים למחות נגד המשטר בהלוויה המונית [5].

הסמליות של המחאה ביום העשורא הודגשה בתיאור הציורי של המגזין טיים: "מכיכר האימאם חוסיין (שהרצח שלו מצוין בעשורא, א.ל. וי.ב.) לכיכר החופש ("אזאדי"), ממזרח למערב (מיקומה של כיכר החופש היא במערב העיר ואילו כיכר האימאם חוסיין במזרח, והסמליות של התנועה מערבה ברורה, א.ל. וי.ב.), דרך רחוב המהפכה, היה זה היום שבו הסימבוליות הדתית והפוליטית באיראן חזרה אל המשטר כבומרנג" [6]. היה זה ליום המדמם ביותר מאז גל המחאה הראשון ביוני.

יום למחרת אירועי העשורא, הוכרז משטר צבאי בעיר נג'אפאבאד, עיר הולדתו של האייתוללה מונטזרי, מאחר והשלטונות חששו מהתפרצות נוספת של מחאה. ההפגנות למען הממשלה הפכו למגוחכות יותר ויותר. הממשלה האיראנית העמידה אוטובוסים, שילמה כסף וכיבדה בשוקולדים את כל מי שהצטרף למפגני התמיכה בה. חלק ממפגנים אלה, הפכו לפארסה גדולה יותר כשהמפגינים החלו לקרוא קריאות תמיכה במוסאווי ובגנות השלטון [7].


רפסנג'אני – האם יצליח במאמציו? צילום: האתר הרשמי

אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור

נכון לינואר 2010, נראה כי המשטר באיראן כבר לא יוכל להשיב את המצב לקדמותו באמצעות דיכוי או פגיעה במפגינים. המשטר איבד את הלגיטימיות שלו בעיני הציבור – אין מדובר במפגינים מהמעמד הבינוני בלבד, צעירים משכילים ואידיאליסטים הדורשים זכויות. ההתנגדות למשטר היא חוצה מחנות, ונוגעת לחלק גדול ממוקדי הכוח בחברה האיראנית. מנהיגים רוחניים לצד כוכבי תרבות, פוליטיקאים לצד אנשי צבא וביטחון, סטודנטים צעירים ומשכילים, אך גם מבוגרים. המחאה לא התמקדה רק בערים הגדולות, אם כי אין ספק שהערים היו למרכז ההתרחשויות ובעיקר טהרן, איספהן, שיראז ומשהד, אולם המחאה התפשטה בעשרות יישובים ברחבי המדינה, גם במקומות בהם סבר המשטר כי התמיכה בו ברורה.

האם רק מקורבי המשטר כיום תומכים באחמדיניג'אד? יש להניח כי אין זה המצב, ורבים מאנשי הביטחון ומהציבור הדתי רואים עצמם בצד של ח'מנאי ולא של מוסאווי. אולם באיראן של תחילת העשור החדש, גם הנשיא אחמדיניג'אד כבר אינו חש בטוח והוא נאלץ לבטל ביקורים במקומות בהם ישו חשש להתפרצות של מחאה נגדו.

הלוח האיראני עמוס בתאריכים סמליים, ומרגע שהמפגינים איבדו את החשש שלהם מפני כוחות הביטחון נותרו בידי המשטר רק חלופות ספורות – חלופה אחת היא לשנות את המצב באמצעות מהלך דרמטי בתוך איראן, מהוראה שלטונית לאנשי הבסיג' ושאר זרועות הביטחון להסיר את הכפפות ולנקוט באמצעים ברוטאליים יותר נגד המפגינים עד לנקודה שבה עשויה איראן להתדרדר למלחמת אזרחים של ממש או להבדיל, עד לסיפוק ליטרת הבשר להמון האיראני. ייתכן ואם אחמדיניג'אד ובכירים אחרים יתפטרו או אף יחוסלו, תירגע המחאה. אם השלטון יצליח להגיע להסדר עם רפסנג'אני, מי שאוחז במשאבים רבים ומסוגל ללבות הפגנות ענק כמו זה שהתקיימה ביולי, אזי ייתכן ויימצא פתרון. החלופה האחרת היא יציאה של משטר האייתוללות לפעולה קיצונית בשדה הבינלאומי, מלחמה של ממש, בניסיון לטרוף את כל הקלפים.

הלחץ של הקהילה הבינלאומית על איראן לעצור את פרויקט הגרעין שלהּ, מתקרב לנקודה שבה יוטלו סנקציות כבדות יותר על האיראנים, כשברקע החשש המערבי מפני פעולה צבאית ישראלית מקדימה. הפעילות האיראנית שנסקרה באתר זה בהרחבה בעבר, מגיעה לכל נקודה במזרח התיכון – החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, הזיידים בתימן, תאי טרור במצרים ובמדינות המפרץ. גם במרוקו ובירדן חשים בנוכחות איראנית.

משמרות המהפכה ביצעו לאחרונה כמה תמרונים צבאיים מעוררי חשד לגבי כוונותיהם. אוניות קרב איראניות שייטו במימי המפרץ הפרסי, תוך שהן מבצעות הפגנת יכולות. תנועת המיכליות במפרץ הפרסי, המספקות עד 40% מתצרוכת הנפט בעולם, ועצירתן, אפילו לתקופה קצרה, תזעזע את מחירי הנפט בעולם באופן של נראה כמותו בעבר. אפשרות אחרת לפעולה איראנית , היא נחיתתם של כוחות איראנים באזור בצרה בעיראק, ובנקודות אחרות לאורך הגדה המערבית של המפרץ הפרסי, בה מצויים שדות נפט עשירים ביותר. הנחיתות הללו היו לאחרונה חלק מתרגול, אך הן הוכיחו כי ביכולת האיראנים להשתלט על שדות נפט באזור המפרץ הפרסי, ולשבש את ייצור הנפט העולמי.

אין ספק, כי אם יבחרו שלטונות איראן לפגוע באספקת הנפט ובמקביל לפתוח במתקפת טרור חזיתית עם העולם הערבי ועם העולם המערבי, ימצאו עצמם מנהיגי המחאה האזרחית באיראן פנימה, בפני מבחן לא פשוט – מצד אחד, גיוס המוני עשוי להותיר את הרחובות פנויים לביצוע מהפכה מהירה ולהפסקת פעולות האיבה, אך מצד שני, עשויה הסולידריות הלאומית להביא להשעיית הפעולות נגד השלטון לתקופת המאבק המתגלגל בזירה הבינלאומית.

הכדור הוא בידיים של המשטר האיראני – בכירי המשטר אינם מעוניינים בשינוי המבנה השלטוני, וטרם הציעו רפורמות. מטרתם היא להשיב את היציבות פנימית, אשר התערערה לאין ערוך מאז נבחר לראשונה אחמדיניג'אד לתפקיד הנשיא. כדאי לזכור כי במערכת הבחירות ביוני המחאה נגד אחמדיניג'אד סבבה סביב העוני הגובר באיראן וכן בשל התחושות כי הממשלה תחת הנהגתו נהגה בשחיתות נרחבת ביותר. להמהלך הבא של המשטר האיראני, בזירה הפנימית או בזירה הבינלאומית, יהיה בעל השלכות מרחיקות לכת, לתושבי איראן בפרט, אך גם לתושבי המזרח התיכון בכללותו. במידה ומנהיגי איראן לא ינסו להגיע לעמק השווה עם המפגינים, במטרה לבצע רפורמות מקובלות במבנה המשטר, 2010 תהיה לאחת השנים הנפיצות ביותר בתולדות איראן המודרנית, עד כדי העמדת שרידותו של השלטון בסכנה מוחשית.

הערות

1. Barbara Slavin, "Iran Leader Rafsanjani Rallies Opposition", Washington Times, 17/07/2009

2. "L’opposition Iranienne R?affirme Son Existence Lors de la Journ?e D’Al-Qods", Le Monde, 19/09/2009

3. Scheherezade Faramarzi, "Mahmoud Vahidnia, Student, Stuns Iran By Criticizing Supreme Leader", Huffington Post, 05/11/2009

4. "Basij Member: I Commited Crime", CNN, 21/12/2009

5. "Irania Protests Spark Fresh Clashes in Tehran", BBC News, 28/12/2009

6. "On a Holy Day, Protest and Carnage in Tehran", Time, 28/12/2009

7. Hamid Dabashi," Iran's Pro-Government Rallies Fool Nobody", CNN, 07/01/2010


מאמרים נוספים