למעלה מעשר שנים של מלחמה בטרור, משבר כלכלי חריף וממושך, התעוררות לאומית באזורי מפתח והתחזקותן של מעצמות יריבות, מציבים את ארה”ב ברגע מפתח בתולדותיה. כשהדומיננטיות הבלתי-מעורערת הפכה לנחלת העבר, חייבת מעצמת-העל להציג מדיניות חדשה שתביא בחשבון את המשאבים והרצון המוגבלים יחסית להתערבויות נוספות מעבר לים. המחיר לכישלון יהיה גבוה – התחזקות נוספת של המעצמות היריבות וגלישה אמריקנית בחזרה לבדלנות.
מדיניות החוץ האמריקנית בעידן המלחמה הקרה השנייה, החל מראשית האלף השלישי, עברה שינויים רבים יחסית למספר השנים המועט שחלפו, ולא רק בשל חילופי הגברי בבית הלבן בינואר 2009. מעצמת העל היחידה של 1991, מצאה עצמה בשנים האחרונות מתמודדת עם הופעתן של מעצמות נוספות – חלקן מסתפקות בדומיננטיות אזורית, ואחרות מבקשות להוות אלטרנטיבה לארה”ב.
סין במזרח אסיה, הודו בדרום היבשת, ברזיל באמריקה הלטינית, לצד רוסיה, מדינות האיחוד האירופי ועוד, נגסו בהשפעה האמריקנית כשהציעו אלטרנטיבה ראויה במקומות רבים בעולם. כך הפכה סין לנותנת הטון באפריקה, ברזיל לבולטת בדרום אמריקה והודו הפכה למשפיעה במרכז אסיה כמעט כמו רוסיה.
במקביל להופעתן של מדינות אלה, חווה ארה”ב משבר כלכלי שני בתוך ארבע שנים, הפעם נראה כי הוא חמור מקודמו, כשהוא תופס את הכלכלה האמריקנית במצב בו החוב הלאומי האמריקני גבוה יותר מהתוצר הלאומי האמריקני. המלחמות בעיראק ובאפגניסטן גבו את מחירן הכלכלי, הלאומי, הפוליטי וכעת גם הביטחוני לנוכח העובדה כי ארה”ב חוששת להסתבך במלחמות נוספות ובכך אמינות ההרתעה שלה נפגעת קשות.
בעידן שבו ההתמודדות של המעצמה החזקה ביותר עדיין, מורכבת ממספר רב של גורמים, זקוקה ארה”ב לניהול מושכל של הסיכונים מולם היא עומדת, בעודה מגדירה מחדש את מטרות מדיניות החוץ שלה לכזו שתיקח בחשבון את המשאבים והרצון המוגבלים יחסית של וושינגטון להרפתקאות שמעבר לים. השמיכה האמריקנית כיום היא אולי הקצרה ביותר מאז ימי השפל הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת ה-30 של המאה הקודמת.
בתנאים כאלו, ליכולת האמריקנים לבחור נכון את זירות הפעולה בהן יפעלו, תהיה חשיבות דרמטית לא רק על סיכוי ההצלחה, אלא גם על נכונות הממשל והציבור האמריקני להמשיך להשפיע מעבר לים. מנגד, הצטברות כישלונות תעלה לכותרות את הזמירות הישנות התומכות בבדלנות.
הנשיאים אובאמה וקלינטון – מעמדה של ארה”ב בנסיגה מתמשכת מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה. צילום: הבית הלבן
אמריקה הלטינית
אזור זה, שבמשך קרוב ל-200 שנה בעקבות דוקטרינת מונרו כונה “החצר האחורית” של ארה”ב, הוא אולי האזור הקריטי היותר עבור האמריקנים במושגים של ביטחון לאומי וחומרי גלם לכלכלה. הקרבה הגיאוגרפית מביאה לכך שמרבית מהגרי העבודה לארה”ב מגיעים ממכסיקו, ממדינות מרכז אמריקה ודרום היבשת.
האיום הביטחוני הגדול ביותר שמגיע מכיוון אמריקה הלטינית הוא פעילות הציר הלטיני בהנהגת ונצואלה של צ’אבז ובתמיכת מדינות כאקוודור, בוליביה וניקרגוואה, כשגם בפרו ישנו משטר די אוהד למאבקי הציר האנטי-אמריקני.
הביקורת נגד ארה”ב נוגעת להתנהגותה בשתי המאות האחרונות כמעין מעצמה קולוניאלית שהייתה מעורבת במרבית ההפיכות השלטוניות, המלחמות והמשטרים המושחתים שידעה היבשת. גם הקפיטליזם, עם או בלי קשר לטינה המצטברת כלפי וושינגטון, הפך שנוא ביותר בחלק זה של העולם
המציאות הדרום אמריקנית השתנתה בשנים האחרונות. העובדה כי האמריקנים כמעט נעדרו מההתרחשויות ביבשת בשל התמקדותם במלחמות באפגניסטן ובעיראק, האיצה את שינוי המציאות הזאת, בזמן ששתי מדינות הציגו אלטרנטיבה מול האמריקנים – ונצואלה שנזכרה לעיל עם הרעיונות הסוציאליסטים שלה וכיסיה העמוקים בזכות מאגרי הנפט האדירים שלה; וברזיל, שהייתה למעצמה הכלכלית השישית בעולם בשנה האחרונה, והיא מאיימת כרגע לעקוף את צרפת שבמקום החמישי.
האלטרנטיבה הברזילאית היא מתונה יותר מהשתיים – לולה דה סילבה ויורשתו דילמה רוסף, מנהיגים מדיניות שהעלתה עשרות מיליוני ברזילאים מעל לקו העוני ואף החלה להשפיע במקומות אחרים בעולם, כגון אפריקה, שם הקימה ברזיל מיזמי תשתית ענקיים תוך שילוב האוכלוסייה המקומית בבנייה בצורה הוגנת [1].
המודל שמציגה ונצואלה מסוכן עבור האמריקנים ובמידה רבה גם עבור תושבי אמריקה הלטינית, בשל הלוחמנות והקיצוניות – אין פלא כי ונצואלה חברה לאיראן ולארגון החיזבאללה, הפועל במדינה זו בחופשיות רבה כמו בלבנון, ומקים תאי טרור ענקיים שיופעלו בקרוב, אם האיום על איראן יתגבר. מול ציר המדינות שבהנהגת ונצואלה צריכים האמריקנים להתנהל בצורה משולבת – עליהם לעצור את ניסיונות ההתעצמות של ונצואלה ומעורבותה העמוקה בטרור, אך גם להעביר את המסר כי וושינגטון מכירה בעובדה שימיה של ארה”ב כמעצמה זרה שממליכה מלכים ומדיחה אחרים, תמו.
צ’אבז עם מדבדב – האיום הביטחוני הגדול ביותר על האמריקנים בזירה. צילום: הקרמלין
אולי עוד קודם לכן, ב-7 באוקטובר, עת ייערכו הבחירות לנשיאות בוונצואלה, תיפתח האפשרות לסדר חדש בדרום אמריקה. הנריקה קאפרילס רדונסקי, משפטן יהודי בן 40 שחלק ממשפחתו נספתה בשואה, הוא המתחרה החזק ביותר שהתמודד עד היום עם צ’אבז, לא מעט בשל העובדה כי הפופולאריות של צ’אבז בוונצואלה נחלשה. רדונסקי, מגדיר עצמו על פי דתו הקתולית של אביו, תומך במודל של לולה דה סילבה בברזיל – יותר ידידותי לאנשי העסקים, עם תוכניות תשתית גדולות לפיתוח כלכלי, לצד השקעה גדולה בחינוך כדי להוציא תושבים רבים ככל האפשר ממעגל העוני [2].
ניסיון התערבות אמריקני עשוי להשיג את ההפך, ולכן עדיף מבחינת וושינגטון להימנע מהתערבות, לפחות גלויה. ניצחון של רדונסקי יפתח עבורם את הפתח להדק את יחסיהם עם ונצואלה. הצורך האמריקני בהידוק היחסים עם ונצואלה בעידן שלאחר צ’אבז, נובע מכך שבשנה האחרונה הפכה ונצואלה באופן רשמי לבעלת עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם – 296.5 מיליארד חביות על פי ההערכה, קבורות ברובן בחבל אורינוקו [3]. תיאורטית, יכולה ונצואלה לספק את צרכי הנפט של האמריקנים במשך עשרות שנים, והיא יכולה לסייע בהורדת מחירי הנפט ובכך לאפשר לכלכלה לצאת מהמשבר שבו היא מצויה.
ארה”ב יכולה להציע כמה סוכריות בעידן שלאחר צ’אבז כדי להעביר את מדינות הציר הלטיני למקום פייסני יותר כלפיה: היא צריכה להקפיד שלא להתערב אלא במקרים שמסכנים באופן מיידי את הביטחון הלאומי שלה; היא יכולה לממן תוכניות חברתיות בקרב המדינות העניות ביבשת; היא יכולה להיענות לדרישת מדינות האזור ולהסיר את האמברגו בן 50 השנה על קובה, צעד שעשוי דווקא לזרז את נפילת המשטר הקומוניסטי באי; ארה”ב יכולה גם להשתמש ביחסיה הקרובים עם קולומביה כדי לתווך בינה ובין ונצואלה בעניינים רבים שעל הפרק.
מהלך אחר שהאמריקנים צריכים לשקול באמריקה הלטינית, הוא לראות בברזיל שותפה אסטרטגית של ממש, שלה יש מילה שמכובדת על ידי וושינגטון בכל הנוגע למתרחש באזור. ברזיל יכולה לחסוך לאמריקנים משאבים רבים בשומרה על יציבות בדרום אמריקה מהאינטרסים שלה. מדיניות זו, כפי שנציג בהמשך, נכונה גם לגבי זירות גיאו-פוליטיות אחרות.
אגב, גם ברזיל, גם ונצואלה וגם מדינות אחרות, יכולות לספק לאמריקנים את כל חומרי הגלם הנדרשים כדי להניע את הכלכלה שלהם, עובדה שתאפשר לאמריקנים לצמצם את הפרופיל שלהם באזורים אחרים בעולם כגון המזרח התיכון.
על דבר אחד האמריקנים לא יכולים להתפשר – נוכחות סינית ו/או רוסית גוברת באמריקה הלטינית. האמריקנים חייבים לבחון ויתור בכמה גזרות מול מעצמות אלה, אך במקרים מסוימים הם צריכים להתעקש ולהשקיע משאבים כדי לדחוק את רגלי המעצמות הריכוזיות.
אובאמה עם הוּ – ארה”ב לא יכולה להבליג על ההתעצמות הסינית באמריקה הלטינית. צילום: הבית הלבן
אפריקה
אפריקה היא כבר היום אחת מספקיות חומרי הגלם החשובות ביותר של האמריקנים והסינים, כמו גם של אירופה. ניתן לחלק את היבשת לפי ארבעה אזורים – צפון, דרום, מזרח ומערב – ועל פיהם להציע התנהלות מדינית מבחינת האמריקנים.
צפון אפריקה הוא אולי האזור שבו הוודאות הפוליטית היא הנמוכה ביותר בעולם כיום. ההפיכות במצרים, לוב, טוניסיה שהתפשטו גם למאלי, וכן חוסר היציבות במאוריטניה, אלג’יריה וגם מרוקו, הופכים את האזור הזה לחבית חומר נפץ. המאוימות ביותר הן מדינות אירופה שלחופי הים התיכון, כגון צרפת ואיטליה, שאליהן זורמים המוני מהגרים מדרום.
אי לכך, וכפי שאירע במלחמה בלוב, האמריקנים צריכים לנגן כינור שני ולאפשר לאירופים להילחם בכוחותיהם שלהם על השגת יציבות באזורים אלה. עוד בטרם האביב הערבי, ניהלו אלג’יריה ומרוקו מרוץ חימוש שאמור להתדרדר לכיוון לחימה בשלב מסוים וכרגע העניין מתעכב בשל אירועי העולם הערבי. הצלחה אלג’יראית במרוץ זה עשויה להיות בעלת השלכות בעייתיות מבחינת אירופה בפרט והמערב בכלל, וזאת לנוכח העובדה כי אלג’יריה, אחת מספקיות הגז החשובות של אירופה, היא בת ברית קרובה של רוסיה וחברה צפויה בקרטל הגז עליו שוקד פוטין כבר שנים [4]. מול האיום הזה, המשימה האמריקנית-אירופית היא לוודא כי מלך מרוקו יושב איתן בכיסאו ומצויד דיו כדי להתמודד עם האיום מאלג’יריה.
במזרח אפריקה בעיות הפיראטיות והטרור, בעיקר בסומליה, מחייבות פתרון. השליטה בים האדום משפיעה באופן ישיר על שוק הנפט העולמי, מאחר שזהו נתיב ימי מרכזי של מכליות נפט מהמפרץ הפרסי שנמצאות בדרכן לאירופה. במאבק בטרור הזה מעורבות מדינות הגוש הנוצרי – קניה, אתיופיה ואוגנדה הן הבולטות, וטוב יעשו האמריקנים אם ידאגו שלמדינות אלה תהיה גישה לנשק מתקדם שיקנה להן עליונות צבאית באזורן [5].
מערב היבשת עשוי להפוך למפרץ הפרסי הבא בכל הנוגע לרמת החיים של מדינות הנפט המצויות שם. האזור עדיין לא מפותח דיו, אבל שדות הנפט הגדולים שכבר התגלו מבטיחים כי שימוש מושכל ברווחי הנפט עשוי להקפיץ את רמת החיים במדינות אלה ובכך גם לעודד הגירה אליהן. הסינים נמצאים בעוצמה רבה באזור זה והאמריקנים חייבים להחזיק נושאת מטוסים באזור או לכל הפחות נוכחות מסיבית אחרת, כדי להתמודד עם החדירה הסינית, ועם ההשלכות השונות שנובעות מחדירה זו [6].
בדרום היבשת פועלת מעצמה יציבה, דרום אפריקה, אשר נטייתה המדינית כיום היא לכיוון המעצמות הריכוזיות. דבר זה לא צפוי להשתנות בשנים הקרובות ועל כן האמריקנים לא צריכים להשקיע מאמצים מעבר למושקע היום באזור זה. עם זאת, מותו הקרב של מוגאבה וחולשתו היחסית בזימבבוואה בשנים האחרונות, לצד אופוזיציה מתחזקת לסינים בזמביה, עשויה להבשיל בעוד כמה שנים לשינוי כולל באפריקה הדרומית לטובת האמריקנים. ארה”ב צריכה להיערך להזדמנות זו בדמות רפורמה בתחומים הקורצים לאפריקנים – הובלת פרויקטי ענק להקמת תשתיות ולהכשרת מקומיים.
פוטין בביקור באלג’יריה – האמריקנים צריכים מדיניות חדשה להתמודד עם המעצמות הפועלות באפריקה. צילום: הקרמלין
המזרח התיכון
באזור זה מתחולל אחד השינויים הדרמטיים בכל הנוגע לנוכחות אמריקנית. הנסיגה מעיראק, הנסיגה הצפויה מאפגניסטן, הסנקציות על איראן, ההתבוננות מהצד על המתרחש בסוריה – אירועים אלו מעידים כי השפעתה של ארה”ב באזור כבר לא כתמול שלשום. נטישת בני הברית שלה במצרים ובטוניסיה השפיעו על יחסי שאר השליטים במזרח התיכון אל האמריקנים והביאו את ארה”ב לשפל עמוק בכל הנוגע ליחס אליה מצד מדינות האזור. לאמריקנים יש אינטרסים רבים באזור – המשך הזרמת הנפט מהמפרץ הפרסי; המאבק בתפוצת הגרעין; המאבק בטרור העולמי; זאת לצד רצון לשמור על משטרים ידידותיים לבית הלבן.
ארה”ב צריכה להכיר בכמה אמיתות הנוגעות למזרח התיכון מודל 2012. האמיתה הראשונה היא שבסוגיית איראן, ישראל היא סך הכל הפחות מאוימת מנשק גרעיני איראני, ואילו המאוימות ביותר הן מדינות ערביות ובעיקר במפרץ. ההבנה הזו תוביל להכרה כי אין זה רק אינטרס ישראלי לפגוע בתשתית הגרעין האיראנית.
שנית, כניסתה של רוסיה לאזור היא בלתי נמנעת ולא רק בסוריה. הרוסים הציגו מודל נאמן יותר עבור השליטים הערבים מאשר האמריקנים שנטשו את בני בריתם, וזאת הודות למדיניותם ארוכת השנים שלא להתערב בעניינים פנימיים של מדינות אחרות. על אף שמבחינת האמריקנים ניתן לפרש בטווח המיידי כניסה רוסית כפגיעה בהשפעה האמריקנית, הרי שבטווח הארוך כניסה זו יכולה לבסס מחדש מאזן כוחות אזורי שיוביל ליציבות שתשרת היטב את האינטרס האמריקני.
שלישית, ירידת קרנן של מדינות ערב באזור, למעט סעודיה, ומנגד התחזקותן של טורקיה ואיראן מחייבות את האמריקנים להשקיע את עיקר מאמציהן במדינות אלה. טורקיה, כחברה בנאט”ו, שומרת עדיין על יחסים טובים עם האמריקנים. הפופולאריות של ארדואן נפגעה בשנים האחרונות והוא רואה כיצד רבות מהתוכניות שלו פשוט נפגעו, מאז אירועי המרמרה.
איראן לעומת זאת, היא עדיין יריבה מרה של האמריקנים. בשנים האחרונות היא מקפידה להלך על חבל דק ולא להתנגש ישירות באינטרסים אמריקנים, אך בשלב מסוים ההתנגשות תגיע, נוכח התמיכה האמריקנית הנחרצת במדינות המפרץ וסעודיה בראשן, והרצון האמריקני לבסס מדינות פתוחות יותר בעיראק ובאפגניסטן.
רביעית, עם ירידת קרנן של מדינות ערב הסנקציות המכבידות על איראן והיחלשותה המדינית של טורקיה, בולטת יותר ויותר מדינת ישראל כבת ברית יציבה של האמריקנים וכמי שמסייעת בתרומה תחילת כהונתו, והתקשה לשקם את היחסים מאז, על אף הצהרות רבות שבהן הודיע על ידידותו לישראל. במציאות המזרח תיכונית שכוללת אי יציבות והיעדרות אמריקנית, ישראל היא ההימור הטוב ביותר עבור האמריקנים על כל המשתמע מכך.
חמישית, מצרים עומדת בפני קריסה כלכלית וכרגע היא “מונשמת” על ידי סעודיה. המשמעות היא שהחולשה המצרית יכולה להיות מנוצלת לכאוס שיסכן את שכנותיה, או למדיניות של מקל וגזר שתסייע למצרים להותיר את הראש מעל המים, בתמורה לוויתורים מדיניים כאלה ואחרים. מבחינת האמריקנים, מצרים יכולה לסייע בהחלשת האיראנים, בפגיעה בטרור העולמי שמקנן לו בבטחה בחצי האי סיני, ואף בקידום תהליך השלום עם הפלגים המתונים של הפלשתינים.
נתניהו נואם בקונגרס – על אף עליות ומורדות ביחסי המנהיגים, ישראל מהווה נכס אסטרטגי ללא תחליף לארה”ב. צילום: הבית הלבן
אסיה
שלוש זירות מעניינות במיוחד קיימות ביבשת הגדולה ביותר, מלבד המזרח התיכון. הזירה הראשונה היא תת היבשת ההודית, השנייה היא מרכז אסיה והשלישית היא המזרח הרחוק.
בתת היבשת ההודית יש זה מכבר בעל בית של ממש – הודו כמובן. זו הופכת בשנים האחרונות לאחת מארבע המעצמות הצבאיות החזקות ביותר בעולם, לצד ארה”ב, סין ורוסיה. בסוף תהליך ההתעצמות שלה, עמוק לתוך העשור, היא אכן תיחשב ככזו. מאז ביקור בוש ב-2006, הודו היא שותפה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. גם כאן היחסים עם אובאמה החלו ברגל שמאל לאחר שבחר להתקרב תחילה לסין, אך השתקמו מאז הודות להכרה מהבית הלבן בחשיבותה של הודו [7].
כמו במקרה של ברזיל באמריקה הלטינית, גם כאן תטיב ארה”ב להבין כי האינטרסים שלה יכולים להישמר באמצעות הידוק הקשרים עם המעצמה האזורית. הודו היא המחסום הטבעי בפני סין, היא מסייעת למתן את הרוסים, היא נאבקת בטרור הפקיסטני וכן מהווה משקל נגד לנשק הגרעיני הפקיסטני. חשוב לא פחות, היא נהנית מיחסים קרובים עם מעצמות רבות בעולם, מרוסיה, דרך ארה”ב ועד לבריטניה ואפילו איראן. עם יציאת האמריקנים מאפגניסטן, אמורים ההודים להיות אלו שיוודאו כי האזור נותר יציב וכי השלטון בקאבול אכן מצליח להתמודד עם הטאליבן.
במרכז היבשת, בעיקר בקרב מדינות ברה”מ לשעבר, מתחולל מאבק איתנים בין הרוסים ובין האמריקנים ובני בריתם, על אוצרות הים הכספי ועל שינועם לאירופה ולשאר העולם. מאבקי השליטה האלה, המתובלים גם באיום בהתפשטות נאט”ו מזרחה, דורשים מיקוד אמריקני רב יותר מכפי שהוא כיום. מדובר בגזרה רגישה ביותר, שבה כל ויתור קטן הופך לניצחון רוסי גדול
האמריקנים צריכים אמנם ללכת בין הטיפות, אבל כל דריסת רגל באזור זה משמעותה מנוף לחץ על הרוסים. הסכסוך הנמשך סביב מערכת ההגנה מטילים שמבקשת ארה”ב להציב באזור, גם הוא קלף מיקוח במשחק הכוחות בין המעצמות בזירה זו. בהקשר הרחב יותר, המאבק בזירה זו עשוי לאזן את המאבק שמנהלת ארה”ב מול המעצמות הריכוזיות באמריקה הלטינית.
המזרח הרחוק, למרות שנשאר בחלק האחרון, הוא היעד כיום לרוב המאמץ הצבאי האמריקני מחוץ לגבולות ארה”ב. סין, צפון קוריאה, בורמה, רוסיה ועוד מדינות רבות אחרות, מנהלות מאבקי שליטה באזור. כיום הופך המזרח הרחוק לאחד ממרכזי הכלכלה העולמיים, והוא נוגס בשיטתיות מכלכלות המערב. ארה”ב צריכה לנהל מאבק במספר גזרות שם – ים סין הדרומי, אחד מהצירים המרכזיים במסחר העולמי; חצי האי הקוריאני; מלחמת מטבעות עם הסינים לאור היואן הנמוך מערכו הריאלי ועוד.
היחלשות היפנים תיאלץ את האמריקנים להישאר באזור חרף הביקורת נגדם ביפן ובדרום קוריאה. מבחינת האמריקנים, אחד המהלכים החשובים הוא חיזוק ומיסוד הקשר בין חברות “הקשת הדמוקרטית” באסיה והפאסיפיק – הודו, יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה והפיליפינים. קבוצה זו של מדינות תסייע לאמריקנים במרוץ החימוש וההתעצמות הקשה מכל – מול סין.
בארה”ב סברו אחרי מלחמת המפרץ ב-1991 ולאור קריסת ברה”מ, כי יוכלו להמשיך ולנהל את העולם כמעצמת על יחידה. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, האמריקנים העריכו כי עליהם להתמקד בהפצת הדמוקרטיה כולל באמצעים אלימים כדי להיפטר מהאיומים השונים. כיום, עם התדלדלות המשאבים האמריקנים ועייפות הציבור האמריקני ממלחמות, צריכה ארה”ב לבחור לעצמה את הזירות שבהן תתמקד ולוותר על זירות אחרות. הקו המנחה כמובן הוא שימת דגש על חיזוק הבריתות שלה בעולם ובעיקר עם מדינות דמוקרטיות. במקרים אחרים, כמו במזרח התיכון, גם כניסתה של מעצמה יריבה לזירה תתקבל בברכה, אם זו תסייע להשגת יציבות ושימור הסטטוס-קוו.
הערות
1. עוד על כך במאמר “במגרש של הגדולים”, בגיליון נובמבר 2011 של סיקור ממוקד
2. עוד על יחסי הכוחות לקראת הבחירות במאמר “צ’אבז יוצא למאבק”, בגיליון פברואר 2012 של סיקור ממוקד
3. “Venezuela Passes Saudis To Hold World’s Biggest Oil Reserves”, Bloomberg.com, 14/06/2012
4. עוד על קרטל הגז במאמר “מגבלות הכוח”, בגיליון נובמבר 2008 של סיקור ממוקד
5. עוד על מאבקי המדינות הללו במאמר “הגוש הנוצרי האפריקני”, בגיליון אפריל 2010 של סיקור ממוקד
6. עוד על הפוטנציאל באזור במאמר “בום כלכלי במערב אפריקה”, בגיליון יוני 2009 של סיקור ממוקד
7. עוד על כך במאמר “בהודו מתגעגעים לבוש”, בגיליון אוגוסט 2009 של סיקור ממוקד
